מחזור זרעים. הרומאים פיתחו את חקלאותם על יסוד ידע שלמדו מארצות המזרח ומאירופה גם יחד. ברם, "מחזור הזרעים" התבטא אצלם רק בהוברת השדה אחת לשנתיים, ואף הם הסתפקו בעיבוד חלקות שדה רמות וחשופות. באנגליה היו הסאקסונים, הראשונים שכלי העבודה שבידיהם איפשרו להם לברוא חלקות יער. הם היו רותמים עד עשרה שוורים למחרשה כבדה, וכך יכלו לעבד קרקע "כבדה" יותר, כלומר עשירה בטין. אף הם הכניסו כנראה לאנגליה מחזור זרעים מתקדם יותר מצפון גאליה (צפון צרפת ובלגיה של ימינו). זה היה מחזור תלת-שנתי: בשנה הראשונה זרעו דגן בסתיו; בשנייה - דגן קיצי; בשלישית ניתנה לשדה מנוחה, ורק כיסחו וניכשו את העשבים עד לזריעה מחודשת של הדגן החורפי (במינוח חקלאי עברי מכנים את השדה לפני הגידול הבא במחזור - כרב. שדה מובר שאין נוגעים בו הוא כרב נח, ואם חורשים אותו לשם השמדת הבאשה - כרב נע). בראשית ימי-הביניים התחלקו השדות בין משפחות החקלאים באופן טבעי לפי גודל הרצועות שיכלה כל משפחה לעבד ולזרוע. כיוון החריש היה לפי כיוון המדרון, וכך שימשו התלמים לניקוז (על סכנת הסחיפה ראה חקלאות). בין הרצועות של משפחות שונות לא הוקמו גדרות, ושיטה זו של חלוקת השדות לרצועות התקיימה בחלק גדול של אירופה עד למאה ה-20. בימי-הביניים התפתח בצפון אירופה גידולם של ירקות שונים, ופה ושם אף נטעו עצי תפוח ואגס, אך את רוב הפירות עדיין היו מלקטים מצמחי בר. באותה תקופה למדו החקלאים לייבש שחת למספוא. לשם כך היו קוצרים את ירק האפרים. גם האפרים התחלקו אפוא לרצועות לפי המשפחות הקוצרות את הירק, אך כמויות השחת לא היו גדולות והגבילו את ממדי המקנה במשקים. אחרי "המגיפה השחורה" (1348-1349), שהשמידה חלק ניכר מאוכלוסי אירופה, היה מחסור בידיים עובדות לחקלאות. האדונים הפיאודליים גדרו את אחוזותיהם, משום שהיה צורך בפחות גרעינים ללחם. לעומת זאת ניתנה אז דחיפה לגידול בעלי-החיים, ובייחוד באנגליה טופחו גזעי כבשים בעלי צמר משובח לייצור בגדים. התפתחויות אלו היו כרוכות גם במעבר מבסיס של אספקה עצמית לבסיס יותר מסחרי של החקלאות. מגמה חדשה זו היא שאיפשרה לעם רב להתרכז בערים ולקנות צורכי אוכל מהכפר, ובמשך הזמן - אף מיבולי ארצות רחוקות. לכלכלת המקנה המתרבה היה צורך לזרוע בשטחים גדולים גם צמחי מספוא, וכך בא לעולם המחזור הארבע-שנתי המכונה "נורפולקי"; וזה סדר הגידולים בו: תלתן, חיטה חורפית, לפת, שעורה. מחזור זה נחשב למעולה עד היום: נוסף על הספקת המספוא הוא מאפשר עיבוד וניקוי יסודיים יותר של השדה; התלתן מעשיר את הקרקע בחנקן; יש רווחי זמן גדולים יותר בין הדגנים לגרגירים, והקרקע מנוצלת בכל שנה. המקנה תורם זבל אורגני להעשרת השדה, והזיבול ניתן ללפת, גידול שהריווח בין צמחיו מאפשר לנכש בו את העשבים הרעים. בסוף המאה ה-18 ובראשית המאה ה-19 היתה התקדמות גדולה בטיפוח גזעי בהמות. בתחום אחר היתה התקדמות בחקר הקרקע בתורת בית גידול לצמחים והחלו להשתמש בדשנים ("זבלים") כימיים. בתחום זה הצטיינה התחנה המפורסמת לחקר החקלאות שברותמסטד שבאנגליה. שם גילו בשנות הארבעים של המאה ה-19 שהפוספאטים חיוניים לצמחים ולמדו לייצר את הדשן מהסלע הפוספאטי (הזרחי) בעזרת חומצה גופרתית. אחר כך פותחו דשנים נוספים בקצב מהיר. באותן השנים עמדו על החשיבות המרובה של הניקוז להצלחת החקלאות. בתחום זה היתה ההתפתחות מן התלמים בתורת מנקזים טבעיים למנהרות ניקוז - תעלות שמולאו גבבה ואבנים וכוסו - ולבסוף הומצאו צינורות ניקוז מחרס, שהונחו בתוך האדמה. פיתוח אמצעי הקירור איפשר להעביר למרחקים כמויות גדולות והולכות של בשר קפוא (ולא מומלח, כמו לפני כן) משדות המרעה הנרחבים של ארגנטינה, אוסטרליה וניו-זילנד. בגלל ההספקה הגדולה מעבר לים ירדו מחירי המזונות באירופה, והחקלאות האירופית המתקדמת אך המבוססת על עבודה יקרה יותר התקשתה לעמוד בתחרות. בגרמניה ובצרפת הוטלו מכסים גדולים על היבוא, ואילו בבריטניה, בבלגיה, בדנמרק ובהולנד נמשך הסחר החופשי. האיכרים בארצות אלו מצאו שכדאי להם לייצר יותר בשר, חלב וביצים, אבל פחות דגן, והשתדלו לחסוך בעבודה באמצעות מיכון. בד בבד עם זאת התפתחו בארצות אלו מכונים אוניברסיטאיים להוראת החקלאות ותחנות חקר. במלחמת העולם הראשונה עלו מחירי התוצרת החקלאית באירופה, אבל אחריה ירדו שוב המחירים וגברה התחרות עם "העולם החדש". מכל מקום, עד למלחמת העולם השנייה גדלה מאוד תנובת החקלאות בכל הארצות המפותחות, עד שהתקבל רושם (מוטעה), שהאנושות מייצרת מזון יותר מכפי תצרוכתה. רק אחרי מלחמת העולם השנייה חדרה לתודעת העולם המערבי תודעת המחסור במזון, השורר עדיין בחלקים גדולים של אסיה ואפריקה והפיגור החקלאי בחלקים של אמריקה הדרומית ובעוד מקומות בעולם. האו"ם הקים את "אירגון המזון והחקלאות" כדי לעזור לארצות אלו בסיועו של "הבנק העולמי".