מדרש הנעלם
פרשת בראשית מאמר יהי מאורות
ויאמר אלקים יהי מאורות ברקיע השמים להאיר על הארץ. תמן תנינן, א"ר יצחק בר יעקב, מאי דכתיב כלך יפה רעיתי ומום אין בך, ת"ח, כשברא הקב"ה את עולמו, עשאו מאותו האור הנאצל מלמעלה. וברא השמים, מאותו הרקיע הראשון שהכינו הקב"ה ובראו בתחלה. ואותו הרקיע הוליד כל שאר הרקיעים שנתהוו ממנו: ואמר רב יהודה אמר רב, אותו הרקיע הוליד כל המאורות, מאותו האור שמקבל מלמעלה. וכשברא הקב"ה אותו רקיע, נטל את המאורות, והניחם באותו רקיע, הנקרא רקיע השמים. שאותו הרקיע, נתהוה מן השמים: א"ר יהודה אמר רב, הרקיע העליון, הוליד השמים אשר תחתיו. והשמים, הולידו האי רקיע, ונקרא רקיע השמים. ונטל הקב"ה הני מאורות, ונתנם בו. הה"ד, ויתן אותם אלקים ברקיע השמים: א"ר יצחק, עשה הקב"ה הני מאורות, והניחם בזה הרקיע, להיות ממשלה על הארץ, ולהשתמש בהם הבריות, וכשבראם, נתנו אורם שניהם בשוה. אמרה הלבנה, רבש"ע, אין לך להתנהג בשני כתרים בשוה. מה עשה הקב"ה. המעיט אותה, והיינו הכפרה של שעיר ר"ח, שנאמר בו לה': א"ר יעקב, בכמה דוכתי תנינן דא, ולא אתיישבא בלבאי עניינא. כד אתא רב נחמן, אתו ושיילוה, אמר כמשמעו. א"ר יהודה לרבי יעקב, אתה רוצה לעבור על דברי חבריך. אשתיק: ר' יוסי ב"ר שמעון בן לקוניא, אתא למחמי לרבי אלעזר ב"ר שמעון, חתניה, נפקא ברתיה, ושקלא ידוהי לנשקא. אמר לה, לכי ומעטי את עצמך מקמי בעליך, דאיהו קדישא. שמע ר' אלעזר, אמר כען אנא אדכרנא מלה חד, דאיהו מרגלא יקירא, דאיתמר על סיהרא, כדתנינן, דקב"ה אמר לסיהרא, לכי ומעטי את עצמך, דחשבת סיהרא דלה אתייהיב שולטנא. א"ל חמוי, אנא כך שמענא, וכך הוא מתסדר בלבאי, בגין דלא אעבר על דעתוי דחברייא: פתח רבי אלעזר פומיה ואמר, אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה' מגן עזרך ואשר חרב גאותך. וכי גאותן של ישראל חרב הוא. לא. דהא החרב לעשו אתייהיבת, דכתיב ועל חרבך תחיה. אבל ישראל, לא: אלא הכי שמענא מאבא, דאלין אינון ת"ח, דכד שמעין מלה, ולא אתיישב בלבהון, דאינון מגיחין דא עם דא, כאינון דמגיחי קרבא בחרבא, ובעיין לקטלא דא לדא: ומלה דא דאמר חברנא, כך הוא, וכן גזרנא ברזא דמתניתא דילן, דכד ברא קב"ה לשמשא ולסיהרא, גזר על שמשא, דאתחזר למהוי שולטנא דעשר. וגזר על סיהרא, למהוי בעלמא דין, שולטנא דיעקב. ומני עליהון רברבין תקיפין, עד דייתון תרין אומייא אלין: וההוא רברבנא, דאתמני על סיהרא, בגין אומה דיעקב. בעא מן קב"ה, דיתייהב שולטנא לסיהרא בעלמא דין, כלומר לאומה דיעקב, אמר קב"ה, וכי מה בעייא אומה דיעקב, אלא לעלמא דאתי, ולשלטאה להו על כל עכו"ם. אבל בעלמא דין, לכי ומעטי את עצמך, ואשתעבידי בגלותא, למזכי לעלמא דאתי: כד אתי אומה דיעקב, אתרעמו קמיה דקודשא בריך הוא על דאתנטול מנהון שולטנא, ואתיהיבת לעשר. אמר להון קב"ה, וכי מה אתון בעאן שולטנא דעלמא דין, דהא אנא ערבאה לשלטאה לכו לעלמא דאתי, על כל האומות. ובג"כ עלי כפרה, כלומר על אותה הבטחה שאני ערב בו, הקריבו כפרה, ואתעסקו באורייתא, ועלי לתת לכם שכר טוב, ועלי להשליט אתכם על כל האומות, שעל כך מיעטתי את הירח בעוה"ז: אתא ר' יוסי חמוי, ונשקיה ברישיה, קרא לברתיה, ואמר לה, קוטפיזא דנהירותא, ובוצינא דאיתפרשא בטבוון, אית גבך, זכאת אנת, זכאה חולקך, זכאה הוא חולקי בעלמא דין, דזכינא למחמי כך: רבי יוחנן אמר, זכו ישראל, נהיר להון קב"ה, ולית אינון צריכין לבוצינא אחרא, דכתיב והיה לך ה' לאור עולם: א"ר אבהו, ישראל כיון שנתחלף להו שולטנא, מונין חושבנא לסיהרא. דבה מנהגין ישראל חושבנהון. הה"ד, הנך יפה רעיתי, מנהיגתי. ומום אין בך, דלא אשתכח בך גרעונא מן מועדין וזמנין: דבר אחר הנך יפה רעיתי ומים אין בך. ת"ר, בארבעה פרקים בשנה העולם נידון. א"ר אלכסנדראי, וכי לא נידון האדם אלא לפרקים אלו, והא כתיב ותפקדנו לבקרים לרגעים תבחננו. וא"ר יצחק, אין לך כל רגע ורגע שאין הקב"ה משגיח באדם, בכל מה שהוא עושה. ותני הכא, דבארבעה פרקין בשנה הוא: א"ר אלכסנדראי, הדרי בי. מלה דאורייתא בעניינא דא. ולא בעניינא דההוא מלה דרבנן. דפסוקא אמר, פקידה ובחינה. ורבנן אמרי דינא. ומשמע דקב"ה משגח בכל יומא ויומא בעלמא. אבל מידין דינא, עד ארבעה זמנין אלין, למידן כל עלמא: וכלהו דינין אלו, בגיניהון דבני נשא עביד קב"ה דינא בעלמא. בפסח, על התבואה, מאי קא משמע לן. א"ר יצחק, על תבואה ממש. דא"ר יצחק, בשנה שעברה נתן להם הקב"ה תבואה סיפוקא דעלמא. לא מעשרין ליה בני נשא, ולא יהבי למיכל מניה למסכני וליתמי ולארמלתי, כד אתי שתא דא דאין לכל עלמא על ההוא תבואה דהוה בשתא דעברה: בעצרת דן את העולם, על איזה עון. על פירות האילן, שלא המתינו שנות ערלתם, ושלא הניחום בשביעית לעני ולגר: בראש השנה דן כל העולם כלו, גופות בני אדם והנשמות, ופוקד אותם, ודן אותם על כל מה שעשו כל השנה כלה. ותאנא, אפילו צעדיו של אדם נמנין, ובאין בדין באותו היום, הה"ד, וכל צעדי יספור: תאני רבי יוסי, שלש כתות נכנסין ליום הדין. כת צדיקים גמורים. כת רשעים גמורים. כת בינונים. וכנגדן, שלש כחות באדם. כח הנשמה הקדושה. וכח המתאוה. וכח המניעה, מאי כח המניעה. א"ר יהודה, כח המגדלת והמניע את הגוף בכל צרכיו: רבי יוסי בן פזי אומר, בא וראה רחמנותו של הקב"ה, אע"פ שב"ד של מעלה באין לעמוד בדין, ולדון את הבריות, ולהורות לפני הקב"ה זכות וחובה של בני אדם. דתאני ר' ויסי בן פזי, שלש כתות של מלאכי השרת עומדין על הדין ביום ר"ה. יש מהם שהם מורים זכות לטובה. ויש מהם חובה לרעה. ות"ח, רחמנותו של הקב"ה, שנתן עצה להנצל מן הדין: דתניא מ"ד זכרון תרועה לא אשכחנא זכירה לתרועה, אלא האי דא"ר יוסי, כתיב, וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר וגו' והרעותם וגו'. וזכר לתרועה זו, אמר הקב"ה, הריעו לפני בתרועה זו, שהיא זכרון אותה התרועה, מיד, ונושעתם מאויביכם: מאן אינון. אלו הם המורים חובתם של בני אדם. דתניא, א"ר ויחנן, מלאכים יש המורים חובתן של בני אדם. ומלאכים יש המורים זכותן. ואפילו אחד מני אלף מורה זכותו, שבקין לו. הה"ד, אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף. וכתיב בתריה, ויחננו ויאמר פדעהו מרדת שחת וגו': וכי יש מלאך משטין זכותו של אדם. א"ר שמעון, ח"ו שמלאך משטין זכות. אלא יש מלאכים ממונים לעיין ולהורות בחובתו של אדם, שבכל שעה שיעבור, והם מורים אותו דבר שנצטוו: כיוצא בדבר, וכל צבא השמים עומד עליו מימינו ומשמאלו. מאי עליו עליו של אחאב. שהיו מעיינים בדינו, מימינו ומשמאלו. וכי יש ימין וכו'. אלו מימינים לזכות ואלו משמאילים לכף חובה: אמר רב יהודה אמר רב, מפני מה בר"ה דין הגוף והנשמה. מפני שבו נולד אדם הראשון, ובו ביום נעשה גוף, ונזרקה בו נשמה, ובו ביום נידון ונקבע הדין לדורות: ובחג נדונין על שהם מבזים בנטילת ידים, ועל שהם מזלזלים במקואות ובטהרות שהם מים. ועל כך נדונין על המים, על ענין המים: א"ר אחא, בד' פרקים כמו כן, האדם נדון. בו ביום שמהרהר העבירה. ובזמן שעושהו. וביום ראש השנה. ובעולם הבא. רבי אבהו אמר, בזמן שעושה העבירות. ובזמן שיחלה. דא"ר אבהו, כיון שיחלה האדם, סלקין ליה לדינא. ובזמן שמת כשיוצאה נשמתו ממנו. ובעולם הבא: א"ר יהודה, בטחון הצדיקים ושמחתם, כשיוצאין מן העוה"ז בכשרון מעשים. וכשבאין לעיין בנשמה, אין מוחין בידה. ומה אומרין לה. כלך יפה רעיתי. א"ר אבהו, הצדיק אומר זה על הנשמה שבו, כלך יפה רעיתי, מנהיגתי דלא אבאישת לך בעובדין בישין, דכתיב ומום אין בך: ד"א ויאמר אלקים יהי מארת, למה חסר ו'. אריב"ל, תפלת הצדיקים שיצאו מהעוה"ז, כדי שלא יתעכב שכרם לעוה"ב. דאריב"ל, מאי דכתיב דמות כמראה אדם עליו מלמעלה. זו מעלתן של צדיקים, שהם למעלה על כל המעלות: מאי עליו. א"ר יצחק, הוא יעקב, שמעלתו למעלה. הה"ד כמראה אדם. מאי משמע. כתיב הכא עליו, וכתיב התם ויעל מעליו אלקים: א"ר חייא בר יעקב, אין לך בכל לילה ולילה, שאין הכרוז יוצא ואומר, עלו חסידים, באו וברכו ליוצרכם. הה"ד, וחסידיך יברכוכה. כבוד מלכותך יאמרו וגבורתך ידברו. ולמה. להודיע לבני האדם גבורותיו וגו': ת"ר זימנא חדא הוה אזיל ר"י באורחא, פגע ביה ר' ירמיה, ואזלו כחדא. פגעו בההוא טורא, והוה טורא דחיל עליהן. א"ר יוסי לרבי ירמיה, נימא מילי דאורייתא, וניזיל: א"ר חייא, בודאי דאמרי חכימי מתניתא, שמשא דהוה ליעקב, עד כמה להוי דא. א"ר יוסי, אימא לך מלה דהוה אמר אבא, דההוא שמשא ונהורא סגיאה דהוה ליעקב, גניז הוא לצדיקים לעתיד לבא. ולא דא הוא שמשא דמשתמשין בה בנוהי דעשו, ואתגזר דישתעבדון בנוהי דיעקב תחותוהי: ביה שעתא, הוה עציב יעקב, אמר מארי עלמא, הא נהירותא דילי אתייהיבתא לעשו. יצאה ב"ק ואמרה ואתה אל תירא עבדי יעקב וגו' ונהירותא דילך לך אתגניז ולבניך. אמר אורינא לי: ביה שעתא אפיק קב"ה ההוא שמשא דחמי ליה יעקב, ולא בר נש אחרא. הה"ד, ויזרח ל"ו השמש. אותו השמש שהיה גנוז. כאשר עבר את פנואל. א"ר יוסי, כשנצח שרו של עשו. לו משמע ולא לאחר: וא"עג דיעקב אתהני למחזייא דנצח לרברבא דעשו, מה כתיב ביה. והוא צולע על ירכו. א"ר אחא, נהורא נהיר, אבל לביה הוה חשוך, על נפקי ירכיה דישתעבדון תחותוהי דעשו: עד דהוו אזלי, שמעו קל ינוקא בטורא, דהוה אזיל ובכי. א"ר יוסי, ניזיל גביה דהא לא מסתפינא. דהא תנן לחד מתחזי ומזיק. לתרי מתחזי ולא מזיק. אזלו לגביה, וינוקא הוה בכי: כד מטו גביה, א"ר יוסי, בנוי דמארי עלמא אנן, דההוא דאקרי שמיה חד על תרי, באתוותא, תלת רשימין, ברזא דארבע. גליפין על חד תרין, ואתקרי על חיוותא קדישא. מאי טעמא א"ר יוסי הכי. דחיישינן שמא שד הוא, ואינון מסתפו משמיה דמארי עלמא סגי: ההוא ינוקא כד שמע מלה דא, אתיב ואמר, יודאי אנא, ובר בריה דרבי חייא רבה אנא, והוה אבוי מליף לי פסוקי דשיר השירים, ופרשתא דבראשית. ומית אבוהי, וגנבו לי גנבי, וכען אשתזיבנא מנהון, וערקנא בהאי טורא: בכה רבי יוסי ואמר, ווי דבר בריה דרבי חייא רבה אזיל כדין. נטליה בידוי ואזלו. א"ל רבי יוסי, אימא ברי מה הוית לעי עם אבוך. אמר בפרשת יהי מאורות ברקיע השמים הוינא לעי. א"ל, מה הוה אמר אבוך בפרשתא: פתח ההוא ינוקא פומיה ואמר, באר חפרוה שרים כרוה נדיבי העם במחוקק במשענותם. תאנא, שלש מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל, על ידי שלשה רועים אחים, משה אהרן. ומרים. בזכות משה, היה המן יורד לישראל. בזכות אהרן, היו ענני כבוד הולכים עם ישראל. בזכות מרים, היתה הבאר הולכת עמהם: מתה מרים, פסקה הבאר. מת אהרן, ניטלו ענני כבוד. הה"ד ויראו כל העדה. אל תקרי ויראו, אלא וייראו. מתה מרים פסקה הבאר, מנ"ל. דכתיב וישב העם בקדש ותמת שם מרים. וכתיב בתריה ולא היה מים לעדה. ובזכות משה חזרו שלשתן. והוה אמר אבוי, תלתיהון גליפין ברקיעא דיוקנהון, לאנהרא זכותהון על ישראל. ההה"ד, ויתן אותם אלקים ברקיע השמים להאיר על הארץ: ומנ"ל דתלתיהון גליפין ברקיעא, דהא תנן, בכלהו כתיב על פי ה', ובמרים לא כתיב על פי ה', דלאו אורח ארעא. אלא אמר אבוי, בכלהו כתיב שם, ותמת שם מרים. וימת שם אהרן. וימת שם משה. כתיב הכא שם, וכתיב התם שם. ויהי שם עם ה' מה להלן עם ה', אף כאן עם ה': דתנן, למה מת משה בחוצה לארץ, להורות, דבזכותיה יתקיימון מתי מדבר. ואמר אבוי, אמר משה לפני הקב"ה, רבש"ע אכנס לארץ לקיימא פקודיך, דהא כתיב כי תבאו אל הארץ. והיה כי תבואו אל הארץ. ותמן הוא קיומא דפיקודיך: א"ל מה דאזהרת שלים לך ומה דיעבדון ישראל בארעא קדישא, יהי חולקך עמהון. הה"ד, לכן אחלק לו ברבים, אלו זכאין דישראל. ואת עצומים יחלק שלל, אלין אבהתא, ולמה, תחת אשר הערה למות נפשו: דא"ר חייא סבא, לא אשכחנא רעיא דמסר נפשיה על עאניה, כמשה. דאמר ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת. מאי מחני נא. מן עלמא דין ומן עלמא דאתי. לקיימא תחת אשר הערה למות נפשו: ואת פושעים נמנה, שנקבר עם מתי מדבר, דהוו חייבין קמי קב"ה. והוא חטא רבים נשא, שלא זז משם עד שמחל להם הקב"ה. ולפושעים יפגיע, שהרבה תפלתו עליהם: ועל כדין, תלתיהון גליפין לעילא. אתא ר' יוסי ונשקיה, וארכביה על כתפיה תלת מילין, וקרא עליה וכל בניך למודי ה': תאני רבי שמעון, בא וראה, השמש לא עשאו הקב"ה אלא לשמוש בני אדם. ת"ח, בתלת מאה ותשעין אתרי דישובא דארעא, אזיל שמשא, וסליק ונחית, ומדרגות ומעלות ידועות יש לו. והיינו דכתיב, הנני משיב את צל המעלות אשר ירדה במעלות אחז: א"ר יוסי, היך היא סליק. א"ר, כבר תנינא ממאריהון דמתיבתא דעלמא סגלגל הוא ככדורא דא. וכד נפיק ממזרח, אזיל בסגלגלותא, עד דמטא לתתא, וכדין אתעביד רמשא. ובההוא שעתא אזיל ונחית בגלגלין דמדריגן ידיען, ונחית וסבב כל ארעא וישובא: וכד נחית ומתכסיא מינן, רמש לן, ונהיר לאינון דדיירין תחות לן לפום יישובא וסגלגלתא דארעא: וכדין אזיל ונחית, ומפריש בין מיא דתחותוהי דמיא דאוקיינוס, ובין מיא דאזלין לעילא, ומפריש במציעתא דמיא, לעכבא סילונא דמיא דנפיק מגיהנם, דלא יעבר לנזקא בני נשא. ועל דא לא תקרי שמשא, אלא לשמשא לבני נשא. דעל כך מתקרי שמשא, שמשא דמשמש לכולא א"ר אלעזר, אלמלא דסחי שמשא בימא דאוקיינוס, הוה שריף ואוקיד לכולי עלמא: סליק מתחות ארעא. ומגיע לההוא דרגא דאתקרי קרבוסא, בלשון יון. ומההוא דרגא שרי למיסק לעילא, וקל גלגלוהי אשתמע לכולהו רקיעיא במטלנוהי, למיזל עם שירתיה דהוא אמר. ולא הוה ב"נ דשמע ליה, בר ממשה, דהוה מיהמן מלכא, ויהושע דמשמש ליה: וכד איצטריך ליה יהושע, לאגחא קרבא, והוה שמע קל נעימותא, ונהימותא דשמשא, לא יכיל ליה למיסבל. מה כתיב. ויאמר לעיני ישראל שמש בגבעון דום. מאי דום,. דום, מלומר שירה. דום, מקל נעימותא ונהימותא דילך, דהא הוה שמע קול מטלנוהי במטלנותיה: אמר רבי בא, שית מאה וארבעין מטלנין עביד שמשא. בחושבן שמש. בין יממא וליליא. ואסחר לכולא עלמא בסחרנותא. ולמאי אצטריך. לרככא ולחממא ארעא, ולדשנא עשבין ויבולין, ולאצמחא פירין ואילנין: א"ר יהודה, ת"ח, כההוא גוונא דלעילא, עביד קב"ה לתתא. מה לעילא הוו שמיא, אוף לתתא הוו שמיא. ולמה אתקרו שמים. א"ר יהודה, אש ומים: א"ר יצחק, מכא, עושה שלום במרומיו. במלאכיו לא כתיב, אלא במרומיו. על דאינון אש ומים, ועושה שלום בינהם. כהאי גוונא לתתא, אש ומים: וחוזר הרקיע מתחת, ומחמם האדמה מחממיות האש, והשמש, ומוריד הקב"ה המים על הארץ ומקרר האדמה, וסייע לחמימותא דמתתא. והאי והאי, מולידין ומצמחין לארעא. וכלהו ברא קב"ה לתועלתא דבני נשא: רבי אבהו, ור' חייא, ור' נתן, הוו אזלי באורחא, א"ר נתן, לא תהיתון על אלין מאריהון דמתניתא, דגזירת פומהון כגזרת מלאכין קדישין. ואנא דכירנא מה דאמרו, דהא שמשא אתאצל נהירותיה מזיוא דאספקלריא דלעילא, והאי נהיורתא לאו דיליה הוא. משמע דכתיב, יהי מאורות, הול"ל יהי אורות, מאי מאורות. א"ר זירא, מן אורות. מ' תוספת, לשמשא. כלומר, מן אורות, ותיבותא הוא אורות: א"ר חייא, אל תתמה עליו, דהא תורה אתאצל מחכמתא דלעילא, ושמיא אתאצלי מההוא רקיעא עילאה דעל ריש חיותא, וכהאי גוונא, כד תסתכל, כל מה דלעילא ותתא, אתאצלו דא מן דא, ודא מן דא, וקב"ה על כלא. ומן כורסי יקריה שרייאן לאתאצל דא מן דא, וכוסי יקרא מניה, וכלהו כלא חשיבין לקבליה. הה"ד, וכל דיירי ארעא כלא חשיבין: א"ר אבהו, לא תקשי לך האי, דהא רישא מינן בהבדל, שרי בקדמיתא למילעא באורייתא לתורגמנא, ותורגמנא לדסמיכי ליה, ודסמיכי ליה, לדסמיכי ליה. אשתכח, דכד מסתיים שמעתא, דכלהו תליין מן רישא. וכהיא גוונא תשכח לעילא, ולכלהו עלמין: וא"ר אבהו, משה, אתאצל מזיוא עילאה. יהושע, איתאצל ממשה. זקנים, אתאצלו מיהושע. נביאים, אתאצלו מזקנים. נשיאים ורישא דעמא, אתאצלו מנביאים. וכלהו דא מן דא: עד דהוו אזלי, פגעו ביה בר' אלעזר, אמרו הא חד מאינון מארי דמתיבתא אתא. אמרו ליה, ודאי דאמריתו דשמשא אתאצל נהירותיה מזיוא דאספקלריא דלעילא. אמר, כך הוא: פתח ואמר, מעין גנים באר מים חיים ונוזלים מן לבנון. קוראה מעין, ואח"כ באר, ואח"כנוזלים בהדא פסוקא אית לאסתכלא. דהאי מעיין אתמשיך מן בירא. ובירא מן נוזלים. ונוזלים מן לבנון. למינדע, דכלהו אתאצלי דא מן דא ודא מן דא. כך הוא שמשא, לאו נהירותא דיליה הוא, אלא אתמשך חד חוטא דזיוא דנהיר לשמשא: תנן במתניתין דידילן, אור שברא הקב"ה בתחלה, אדם היה רואה בו וצופה מראש העולם ועד סופו. ת"ח, נהירותא דשמשא, הוא חד משתין אלפין ושבעין וחמש חולקין, מההוא נהירותא דאספקלריא, דההוא נהורא דאתגניז. ואפילו בהאי נהירותא דשמשא, לית איניש יכיל לאסתכלא ביה. כל שכן בההיא נהורא: והא אמרן, דאיניש יסתכל ביה מרישיה דעלמא ועד סייפי עלמא. אלא הכי גזרנא במתניתא דילן, דבההוא ניהרותא, יכיל אינש למנדע ולמחזי בנהירו דחכמתא, כל מה דהוה, וכל מה דיהוי, מרישיה דעלמא עד סייפי עלמא, וההוא אתגניז לצדיקים לעלמא דאתי. מאי לעלמא דאתי. כד תיפוק נשמתא קדישא מהאי עלמא, ויזיל ביה לעלמא דאתי: ת"ח, כתיב ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכל ומים לא שתה. מאי טעמא. משום דאתהני מההוא זיוא. ואע"ג דנחית מתמן, וההוא נהירותא לא נחית עמיה, לא הוו יכלין לאסתכלא באנפוי דמשה, ממה דאסתכל בקדמיתא, כד הוה תמן, ואשתארו אנפוהי נהירין, כהאי שמשא: סטי רבי אלעזר לאורחיה, ואינון אזלו אבתריה, לאוזפיה לאורחיה, תלת מילין. אמרו לרבי אלעזר, זכאין אתון מארי מתניתא, דבתר גבוי דמשה הויתון, כד אתייהב אורייתא על ידיה. אזלו רבי חייא ורבי נתן, ורבי אבהו לא בעא לאתפרשא מניה, ואזל עמיה לאורחיה: פתח רבי אלעזר פומיה ואמר, ויאמר אלקים יהי מאורות. ת"ח, עבד קב"ה תמינסר רקיעין, דנטלין למטלינהון, וסחרין כל עלמא. וכל חד מתעכב ההוא שיעורא דאתייהית ליה מן מאריה. וכד אשלים ההוא רקיעא ההוא שיעורא, אתחדש בעלמא פתגמין טבין רברבין סגיאין: וחשבין בדעתייהו אינון טפשאי דלבא, דבסחרנותא דההוא רקיעא אתעביד דא. ולא כך הוא. דהא כל יומא ויומא, מחדש קב"ה מצפרא עד רמשא, פתגמין עילאין רברבין ותקיפין, וזמנין דאשלים ההוא רקיעא מטלנוהי, ויערע בעלמא גזירת מלכא עילאה, וחשבין טפשי לבא, דבגיניה דההוא רקיעא הוה, וטעיין לבהון בטפשותא: ועבד קב"ה לההוא רקיעא רביעאה, ואנח ביה שמשא, ואסחר כל עלמא בעידנין וזמנין לתועלתא דעלמא לבני נשא. ותנא במתניתא דידן, תלת מאה וארבעין משקופין, אזיל שמשא, סליק ונחית בעידנין וזמנין: ואזיל ושרי, ממשקופא דמזרח, מההוא משקופא דאתקרי נוגה, ואזיל בסגלגלותא, עד דמטא למשקופא דאתקרי קרבוסא. כדין אזיל לסייפי דצפון, שיתא ירחי, עד דמטא למשקופא דזהרא, ואזיל שיתא ירחי, לאשלמא שתא לתועלתא דברייתא, למעבד זרועא וחצדא: הה"ד עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף. ובאשלמותיה לצד דרום, לפום ישובא דארעא, קציר. וחום. וקיץ. ובאשלמותיה לסייפי צפון זרע. קור. וחורף. וכלא לפום יישובא דארעא, כדקאמרן. ובהאי גוונא ממש, כמא דמשתמשין בני נשא להאי נהורא דהאי רקיעא, כדין כל חילי שמיא משתמשין לנהורא דרקיעא, דעל ריש חיותא: א"ר אבהו, מארת למה חסר ו"ו. א"ל, על מה דאמרן בקדמיתא, דלאו נהירותיה שלים. דלית נהירותיה בר מה דמקבל כחד חוטא בתר כולתא, מההוא נהירותא דלעילא: ובגיניה לא אתקרי נהירותא שלימתא, ולא יאות לאתקרי שלימתא. אלא ההוא נהורא דאתקרי ונהורא עמיה שרא. וההוא דאתגניז לצדיקים, הוא חד מס' אלפין ושבעין וחמש חולקין, מנהירותא דשרי עם קב"ה. ונהיורתא דשמשא הוא חד משתין אלפין ושבעין וחמש חולקין, מנהירותא דגניז לצדיקיא לעלמא דאתי. ועל כדיןלא אתקרי נהירותא שלימתא האי נהירותא דשמשא, ולא יאות לאתקרי: ולפיכך אמר קב"ה, לא תקשי לכו, דכתיב מארת, ולא שלים. דאנא לא עבדית ליה, אלא למה דכתיב, להאיר על הארץ. לשמשא לבני ארעא, ודי לכו לבני ארעא, לבוצינא דא לשמשא לכו: א"ר אלעזר, ומה נהורא זעירא דא, לא יכלין בני נשא לאסתכלא ביה, נהוריתא דגניז לצדיקיא עאכו"כ. א"ר אבהו, וכל שכן נהירותא דבוצינא דשרי קמי מלכא עילאה: אתא לנשקא ידיה דרבי אלעזר, אמר כען ידענא, די בקושטא האי מארת חסר, ויאות לו למהוי חסר יתיר מהאי. אמר ווי לעלמא כד תפוק מניה, דעד יומא דא שאילנא דא, ולא אשכחנא עיקרא דמילתא, בר כען. ההוא אורחא דנפקת ביה, יהא סימנא דברכה לי, על דערעית לך: יתיב עמיה תלתין יומין, ואוליף כל ספקא וקושיא דהוה ליה, ואוליף ליה שתין טעמי בפרשתא דבראשית. אזל לאורחיה: אשכח לרבי חייא, אמר ליה במטו מינך רבי אבהו, דאטעום מההוא מיתקא דדובשא, דאמצית מגזירת קדישין עילאין. א"ל, חררתא דאפיקותא, וסובתא דדובשא לא מתיישבי כחדא. ואעפ"כ אוליף ליה: בכה ר' חייא, ואמר, נדירנא עלי, דעד דאוליף קמי מאריהון דמתניתא עילאה, לא איתיב הכא. יתיב תמן תריסר שנין, כד אתא קארו ליה ר' חייא רבה. א"ר יצחק, אור גנוז לצדיקיא לעתיד לבא, ההוא דהוא גנוז, הה"ד, אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה.
פרשת בראשית מאמר יהי מאורות
ויאמר אלקים יהי מאורות ברקיע השמים להאיר על הארץ. תמן תנינן, א"ר יצחק בר יעקב, מאי דכתיב כלך יפה רעיתי ומום אין בך, ת"ח, כשברא הקב"ה את עולמו, עשאו מאותו האור הנאצל מלמעלה. וברא השמים, מאותו הרקיע הראשון שהכינו הקב"ה ובראו בתחלה. ואותו הרקיע הוליד כל שאר הרקיעים שנתהוו ממנו: ואמר רב יהודה אמר רב, אותו הרקיע הוליד כל המאורות, מאותו האור שמקבל מלמעלה. וכשברא הקב"ה אותו רקיע, נטל את המאורות, והניחם באותו רקיע, הנקרא רקיע השמים. שאותו הרקיע, נתהוה מן השמים: א"ר יהודה אמר רב, הרקיע העליון, הוליד השמים אשר תחתיו. והשמים, הולידו האי רקיע, ונקרא רקיע השמים. ונטל הקב"ה הני מאורות, ונתנם בו. הה"ד, ויתן אותם אלקים ברקיע השמים: א"ר יצחק, עשה הקב"ה הני מאורות, והניחם בזה הרקיע, להיות ממשלה על הארץ, ולהשתמש בהם הבריות, וכשבראם, נתנו אורם שניהם בשוה. אמרה הלבנה, רבש"ע, אין לך להתנהג בשני כתרים בשוה. מה עשה הקב"ה. המעיט אותה, והיינו הכפרה של שעיר ר"ח, שנאמר בו לה': א"ר יעקב, בכמה דוכתי תנינן דא, ולא אתיישבא בלבאי עניינא. כד אתא רב נחמן, אתו ושיילוה, אמר כמשמעו. א"ר יהודה לרבי יעקב, אתה רוצה לעבור על דברי חבריך. אשתיק: ר' יוסי ב"ר שמעון בן לקוניא, אתא למחמי לרבי אלעזר ב"ר שמעון, חתניה, נפקא ברתיה, ושקלא ידוהי לנשקא. אמר לה, לכי ומעטי את עצמך מקמי בעליך, דאיהו קדישא. שמע ר' אלעזר, אמר כען אנא אדכרנא מלה חד, דאיהו מרגלא יקירא, דאיתמר על סיהרא, כדתנינן, דקב"ה אמר לסיהרא, לכי ומעטי את עצמך, דחשבת סיהרא דלה אתייהיב שולטנא. א"ל חמוי, אנא כך שמענא, וכך הוא מתסדר בלבאי, בגין דלא אעבר על דעתוי דחברייא: פתח רבי אלעזר פומיה ואמר, אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה' מגן עזרך ואשר חרב גאותך. וכי גאותן של ישראל חרב הוא. לא. דהא החרב לעשו אתייהיבת, דכתיב ועל חרבך תחיה. אבל ישראל, לא: אלא הכי שמענא מאבא, דאלין אינון ת"ח, דכד שמעין מלה, ולא אתיישב בלבהון, דאינון מגיחין דא עם דא, כאינון דמגיחי קרבא בחרבא, ובעיין לקטלא דא לדא: ומלה דא דאמר חברנא, כך הוא, וכן גזרנא ברזא דמתניתא דילן, דכד ברא קב"ה לשמשא ולסיהרא, גזר על שמשא, דאתחזר למהוי שולטנא דעשר. וגזר על סיהרא, למהוי בעלמא דין, שולטנא דיעקב. ומני עליהון רברבין תקיפין, עד דייתון תרין אומייא אלין: וההוא רברבנא, דאתמני על סיהרא, בגין אומה דיעקב. בעא מן קב"ה, דיתייהב שולטנא לסיהרא בעלמא דין, כלומר לאומה דיעקב, אמר קב"ה, וכי מה בעייא אומה דיעקב, אלא לעלמא דאתי, ולשלטאה להו על כל עכו"ם. אבל בעלמא דין, לכי ומעטי את עצמך, ואשתעבידי בגלותא, למזכי לעלמא דאתי: כד אתי אומה דיעקב, אתרעמו קמיה דקודשא בריך הוא על דאתנטול מנהון שולטנא, ואתיהיבת לעשר. אמר להון קב"ה, וכי מה אתון בעאן שולטנא דעלמא דין, דהא אנא ערבאה לשלטאה לכו לעלמא דאתי, על כל האומות. ובג"כ עלי כפרה, כלומר על אותה הבטחה שאני ערב בו, הקריבו כפרה, ואתעסקו באורייתא, ועלי לתת לכם שכר טוב, ועלי להשליט אתכם על כל האומות, שעל כך מיעטתי את הירח בעוה"ז: אתא ר' יוסי חמוי, ונשקיה ברישיה, קרא לברתיה, ואמר לה, קוטפיזא דנהירותא, ובוצינא דאיתפרשא בטבוון, אית גבך, זכאת אנת, זכאה חולקך, זכאה הוא חולקי בעלמא דין, דזכינא למחמי כך: רבי יוחנן אמר, זכו ישראל, נהיר להון קב"ה, ולית אינון צריכין לבוצינא אחרא, דכתיב והיה לך ה' לאור עולם: א"ר אבהו, ישראל כיון שנתחלף להו שולטנא, מונין חושבנא לסיהרא. דבה מנהגין ישראל חושבנהון. הה"ד, הנך יפה רעיתי, מנהיגתי. ומום אין בך, דלא אשתכח בך גרעונא מן מועדין וזמנין: דבר אחר הנך יפה רעיתי ומים אין בך. ת"ר, בארבעה פרקים בשנה העולם נידון. א"ר אלכסנדראי, וכי לא נידון האדם אלא לפרקים אלו, והא כתיב ותפקדנו לבקרים לרגעים תבחננו. וא"ר יצחק, אין לך כל רגע ורגע שאין הקב"ה משגיח באדם, בכל מה שהוא עושה. ותני הכא, דבארבעה פרקין בשנה הוא: א"ר אלכסנדראי, הדרי בי. מלה דאורייתא בעניינא דא. ולא בעניינא דההוא מלה דרבנן. דפסוקא אמר, פקידה ובחינה. ורבנן אמרי דינא. ומשמע דקב"ה משגח בכל יומא ויומא בעלמא. אבל מידין דינא, עד ארבעה זמנין אלין, למידן כל עלמא: וכלהו דינין אלו, בגיניהון דבני נשא עביד קב"ה דינא בעלמא. בפסח, על התבואה, מאי קא משמע לן. א"ר יצחק, על תבואה ממש. דא"ר יצחק, בשנה שעברה נתן להם הקב"ה תבואה סיפוקא דעלמא. לא מעשרין ליה בני נשא, ולא יהבי למיכל מניה למסכני וליתמי ולארמלתי, כד אתי שתא דא דאין לכל עלמא על ההוא תבואה דהוה בשתא דעברה: בעצרת דן את העולם, על איזה עון. על פירות האילן, שלא המתינו שנות ערלתם, ושלא הניחום בשביעית לעני ולגר: בראש השנה דן כל העולם כלו, גופות בני אדם והנשמות, ופוקד אותם, ודן אותם על כל מה שעשו כל השנה כלה. ותאנא, אפילו צעדיו של אדם נמנין, ובאין בדין באותו היום, הה"ד, וכל צעדי יספור: תאני רבי יוסי, שלש כתות נכנסין ליום הדין. כת צדיקים גמורים. כת רשעים גמורים. כת בינונים. וכנגדן, שלש כחות באדם. כח הנשמה הקדושה. וכח המתאוה. וכח המניעה, מאי כח המניעה. א"ר יהודה, כח המגדלת והמניע את הגוף בכל צרכיו: רבי יוסי בן פזי אומר, בא וראה רחמנותו של הקב"ה, אע"פ שב"ד של מעלה באין לעמוד בדין, ולדון את הבריות, ולהורות לפני הקב"ה זכות וחובה של בני אדם. דתאני ר' ויסי בן פזי, שלש כתות של מלאכי השרת עומדין על הדין ביום ר"ה. יש מהם שהם מורים זכות לטובה. ויש מהם חובה לרעה. ות"ח, רחמנותו של הקב"ה, שנתן עצה להנצל מן הדין: דתניא מ"ד זכרון תרועה לא אשכחנא זכירה לתרועה, אלא האי דא"ר יוסי, כתיב, וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר וגו' והרעותם וגו'. וזכר לתרועה זו, אמר הקב"ה, הריעו לפני בתרועה זו, שהיא זכרון אותה התרועה, מיד, ונושעתם מאויביכם: מאן אינון. אלו הם המורים חובתם של בני אדם. דתניא, א"ר ויחנן, מלאכים יש המורים חובתן של בני אדם. ומלאכים יש המורים זכותן. ואפילו אחד מני אלף מורה זכותו, שבקין לו. הה"ד, אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף. וכתיב בתריה, ויחננו ויאמר פדעהו מרדת שחת וגו': וכי יש מלאך משטין זכותו של אדם. א"ר שמעון, ח"ו שמלאך משטין זכות. אלא יש מלאכים ממונים לעיין ולהורות בחובתו של אדם, שבכל שעה שיעבור, והם מורים אותו דבר שנצטוו: כיוצא בדבר, וכל צבא השמים עומד עליו מימינו ומשמאלו. מאי עליו עליו של אחאב. שהיו מעיינים בדינו, מימינו ומשמאלו. וכי יש ימין וכו'. אלו מימינים לזכות ואלו משמאילים לכף חובה: אמר רב יהודה אמר רב, מפני מה בר"ה דין הגוף והנשמה. מפני שבו נולד אדם הראשון, ובו ביום נעשה גוף, ונזרקה בו נשמה, ובו ביום נידון ונקבע הדין לדורות: ובחג נדונין על שהם מבזים בנטילת ידים, ועל שהם מזלזלים במקואות ובטהרות שהם מים. ועל כך נדונין על המים, על ענין המים: א"ר אחא, בד' פרקים כמו כן, האדם נדון. בו ביום שמהרהר העבירה. ובזמן שעושהו. וביום ראש השנה. ובעולם הבא. רבי אבהו אמר, בזמן שעושה העבירות. ובזמן שיחלה. דא"ר אבהו, כיון שיחלה האדם, סלקין ליה לדינא. ובזמן שמת כשיוצאה נשמתו ממנו. ובעולם הבא: א"ר יהודה, בטחון הצדיקים ושמחתם, כשיוצאין מן העוה"ז בכשרון מעשים. וכשבאין לעיין בנשמה, אין מוחין בידה. ומה אומרין לה. כלך יפה רעיתי. א"ר אבהו, הצדיק אומר זה על הנשמה שבו, כלך יפה רעיתי, מנהיגתי דלא אבאישת לך בעובדין בישין, דכתיב ומום אין בך: ד"א ויאמר אלקים יהי מארת, למה חסר ו'. אריב"ל, תפלת הצדיקים שיצאו מהעוה"ז, כדי שלא יתעכב שכרם לעוה"ב. דאריב"ל, מאי דכתיב דמות כמראה אדם עליו מלמעלה. זו מעלתן של צדיקים, שהם למעלה על כל המעלות: מאי עליו. א"ר יצחק, הוא יעקב, שמעלתו למעלה. הה"ד כמראה אדם. מאי משמע. כתיב הכא עליו, וכתיב התם ויעל מעליו אלקים: א"ר חייא בר יעקב, אין לך בכל לילה ולילה, שאין הכרוז יוצא ואומר, עלו חסידים, באו וברכו ליוצרכם. הה"ד, וחסידיך יברכוכה. כבוד מלכותך יאמרו וגבורתך ידברו. ולמה. להודיע לבני האדם גבורותיו וגו': ת"ר זימנא חדא הוה אזיל ר"י באורחא, פגע ביה ר' ירמיה, ואזלו כחדא. פגעו בההוא טורא, והוה טורא דחיל עליהן. א"ר יוסי לרבי ירמיה, נימא מילי דאורייתא, וניזיל: א"ר חייא, בודאי דאמרי חכימי מתניתא, שמשא דהוה ליעקב, עד כמה להוי דא. א"ר יוסי, אימא לך מלה דהוה אמר אבא, דההוא שמשא ונהורא סגיאה דהוה ליעקב, גניז הוא לצדיקים לעתיד לבא. ולא דא הוא שמשא דמשתמשין בה בנוהי דעשו, ואתגזר דישתעבדון בנוהי דיעקב תחותוהי: ביה שעתא, הוה עציב יעקב, אמר מארי עלמא, הא נהירותא דילי אתייהיבתא לעשו. יצאה ב"ק ואמרה ואתה אל תירא עבדי יעקב וגו' ונהירותא דילך לך אתגניז ולבניך. אמר אורינא לי: ביה שעתא אפיק קב"ה ההוא שמשא דחמי ליה יעקב, ולא בר נש אחרא. הה"ד, ויזרח ל"ו השמש. אותו השמש שהיה גנוז. כאשר עבר את פנואל. א"ר יוסי, כשנצח שרו של עשו. לו משמע ולא לאחר: וא"עג דיעקב אתהני למחזייא דנצח לרברבא דעשו, מה כתיב ביה. והוא צולע על ירכו. א"ר אחא, נהורא נהיר, אבל לביה הוה חשוך, על נפקי ירכיה דישתעבדון תחותוהי דעשו: עד דהוו אזלי, שמעו קל ינוקא בטורא, דהוה אזיל ובכי. א"ר יוסי, ניזיל גביה דהא לא מסתפינא. דהא תנן לחד מתחזי ומזיק. לתרי מתחזי ולא מזיק. אזלו לגביה, וינוקא הוה בכי: כד מטו גביה, א"ר יוסי, בנוי דמארי עלמא אנן, דההוא דאקרי שמיה חד על תרי, באתוותא, תלת רשימין, ברזא דארבע. גליפין על חד תרין, ואתקרי על חיוותא קדישא. מאי טעמא א"ר יוסי הכי. דחיישינן שמא שד הוא, ואינון מסתפו משמיה דמארי עלמא סגי: ההוא ינוקא כד שמע מלה דא, אתיב ואמר, יודאי אנא, ובר בריה דרבי חייא רבה אנא, והוה אבוי מליף לי פסוקי דשיר השירים, ופרשתא דבראשית. ומית אבוהי, וגנבו לי גנבי, וכען אשתזיבנא מנהון, וערקנא בהאי טורא: בכה רבי יוסי ואמר, ווי דבר בריה דרבי חייא רבה אזיל כדין. נטליה בידוי ואזלו. א"ל רבי יוסי, אימא ברי מה הוית לעי עם אבוך. אמר בפרשת יהי מאורות ברקיע השמים הוינא לעי. א"ל, מה הוה אמר אבוך בפרשתא: פתח ההוא ינוקא פומיה ואמר, באר חפרוה שרים כרוה נדיבי העם במחוקק במשענותם. תאנא, שלש מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל, על ידי שלשה רועים אחים, משה אהרן. ומרים. בזכות משה, היה המן יורד לישראל. בזכות אהרן, היו ענני כבוד הולכים עם ישראל. בזכות מרים, היתה הבאר הולכת עמהם: מתה מרים, פסקה הבאר. מת אהרן, ניטלו ענני כבוד. הה"ד ויראו כל העדה. אל תקרי ויראו, אלא וייראו. מתה מרים פסקה הבאר, מנ"ל. דכתיב וישב העם בקדש ותמת שם מרים. וכתיב בתריה ולא היה מים לעדה. ובזכות משה חזרו שלשתן. והוה אמר אבוי, תלתיהון גליפין ברקיעא דיוקנהון, לאנהרא זכותהון על ישראל. ההה"ד, ויתן אותם אלקים ברקיע השמים להאיר על הארץ: ומנ"ל דתלתיהון גליפין ברקיעא, דהא תנן, בכלהו כתיב על פי ה', ובמרים לא כתיב על פי ה', דלאו אורח ארעא. אלא אמר אבוי, בכלהו כתיב שם, ותמת שם מרים. וימת שם אהרן. וימת שם משה. כתיב הכא שם, וכתיב התם שם. ויהי שם עם ה' מה להלן עם ה', אף כאן עם ה': דתנן, למה מת משה בחוצה לארץ, להורות, דבזכותיה יתקיימון מתי מדבר. ואמר אבוי, אמר משה לפני הקב"ה, רבש"ע אכנס לארץ לקיימא פקודיך, דהא כתיב כי תבאו אל הארץ. והיה כי תבואו אל הארץ. ותמן הוא קיומא דפיקודיך: א"ל מה דאזהרת שלים לך ומה דיעבדון ישראל בארעא קדישא, יהי חולקך עמהון. הה"ד, לכן אחלק לו ברבים, אלו זכאין דישראל. ואת עצומים יחלק שלל, אלין אבהתא, ולמה, תחת אשר הערה למות נפשו: דא"ר חייא סבא, לא אשכחנא רעיא דמסר נפשיה על עאניה, כמשה. דאמר ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת. מאי מחני נא. מן עלמא דין ומן עלמא דאתי. לקיימא תחת אשר הערה למות נפשו: ואת פושעים נמנה, שנקבר עם מתי מדבר, דהוו חייבין קמי קב"ה. והוא חטא רבים נשא, שלא זז משם עד שמחל להם הקב"ה. ולפושעים יפגיע, שהרבה תפלתו עליהם: ועל כדין, תלתיהון גליפין לעילא. אתא ר' יוסי ונשקיה, וארכביה על כתפיה תלת מילין, וקרא עליה וכל בניך למודי ה': תאני רבי שמעון, בא וראה, השמש לא עשאו הקב"ה אלא לשמוש בני אדם. ת"ח, בתלת מאה ותשעין אתרי דישובא דארעא, אזיל שמשא, וסליק ונחית, ומדרגות ומעלות ידועות יש לו. והיינו דכתיב, הנני משיב את צל המעלות אשר ירדה במעלות אחז: א"ר יוסי, היך היא סליק. א"ר, כבר תנינא ממאריהון דמתיבתא דעלמא סגלגל הוא ככדורא דא. וכד נפיק ממזרח, אזיל בסגלגלותא, עד דמטא לתתא, וכדין אתעביד רמשא. ובההוא שעתא אזיל ונחית בגלגלין דמדריגן ידיען, ונחית וסבב כל ארעא וישובא: וכד נחית ומתכסיא מינן, רמש לן, ונהיר לאינון דדיירין תחות לן לפום יישובא וסגלגלתא דארעא: וכדין אזיל ונחית, ומפריש בין מיא דתחותוהי דמיא דאוקיינוס, ובין מיא דאזלין לעילא, ומפריש במציעתא דמיא, לעכבא סילונא דמיא דנפיק מגיהנם, דלא יעבר לנזקא בני נשא. ועל דא לא תקרי שמשא, אלא לשמשא לבני נשא. דעל כך מתקרי שמשא, שמשא דמשמש לכולא א"ר אלעזר, אלמלא דסחי שמשא בימא דאוקיינוס, הוה שריף ואוקיד לכולי עלמא: סליק מתחות ארעא. ומגיע לההוא דרגא דאתקרי קרבוסא, בלשון יון. ומההוא דרגא שרי למיסק לעילא, וקל גלגלוהי אשתמע לכולהו רקיעיא במטלנוהי, למיזל עם שירתיה דהוא אמר. ולא הוה ב"נ דשמע ליה, בר ממשה, דהוה מיהמן מלכא, ויהושע דמשמש ליה: וכד איצטריך ליה יהושע, לאגחא קרבא, והוה שמע קל נעימותא, ונהימותא דשמשא, לא יכיל ליה למיסבל. מה כתיב. ויאמר לעיני ישראל שמש בגבעון דום. מאי דום,. דום, מלומר שירה. דום, מקל נעימותא ונהימותא דילך, דהא הוה שמע קול מטלנוהי במטלנותיה: אמר רבי בא, שית מאה וארבעין מטלנין עביד שמשא. בחושבן שמש. בין יממא וליליא. ואסחר לכולא עלמא בסחרנותא. ולמאי אצטריך. לרככא ולחממא ארעא, ולדשנא עשבין ויבולין, ולאצמחא פירין ואילנין: א"ר יהודה, ת"ח, כההוא גוונא דלעילא, עביד קב"ה לתתא. מה לעילא הוו שמיא, אוף לתתא הוו שמיא. ולמה אתקרו שמים. א"ר יהודה, אש ומים: א"ר יצחק, מכא, עושה שלום במרומיו. במלאכיו לא כתיב, אלא במרומיו. על דאינון אש ומים, ועושה שלום בינהם. כהאי גוונא לתתא, אש ומים: וחוזר הרקיע מתחת, ומחמם האדמה מחממיות האש, והשמש, ומוריד הקב"ה המים על הארץ ומקרר האדמה, וסייע לחמימותא דמתתא. והאי והאי, מולידין ומצמחין לארעא. וכלהו ברא קב"ה לתועלתא דבני נשא: רבי אבהו, ור' חייא, ור' נתן, הוו אזלי באורחא, א"ר נתן, לא תהיתון על אלין מאריהון דמתניתא, דגזירת פומהון כגזרת מלאכין קדישין. ואנא דכירנא מה דאמרו, דהא שמשא אתאצל נהירותיה מזיוא דאספקלריא דלעילא, והאי נהיורתא לאו דיליה הוא. משמע דכתיב, יהי מאורות, הול"ל יהי אורות, מאי מאורות. א"ר זירא, מן אורות. מ' תוספת, לשמשא. כלומר, מן אורות, ותיבותא הוא אורות: א"ר חייא, אל תתמה עליו, דהא תורה אתאצל מחכמתא דלעילא, ושמיא אתאצלי מההוא רקיעא עילאה דעל ריש חיותא, וכהאי גוונא, כד תסתכל, כל מה דלעילא ותתא, אתאצלו דא מן דא, ודא מן דא, וקב"ה על כלא. ומן כורסי יקריה שרייאן לאתאצל דא מן דא, וכוסי יקרא מניה, וכלהו כלא חשיבין לקבליה. הה"ד, וכל דיירי ארעא כלא חשיבין: א"ר אבהו, לא תקשי לך האי, דהא רישא מינן בהבדל, שרי בקדמיתא למילעא באורייתא לתורגמנא, ותורגמנא לדסמיכי ליה, ודסמיכי ליה, לדסמיכי ליה. אשתכח, דכד מסתיים שמעתא, דכלהו תליין מן רישא. וכהיא גוונא תשכח לעילא, ולכלהו עלמין: וא"ר אבהו, משה, אתאצל מזיוא עילאה. יהושע, איתאצל ממשה. זקנים, אתאצלו מיהושע. נביאים, אתאצלו מזקנים. נשיאים ורישא דעמא, אתאצלו מנביאים. וכלהו דא מן דא: עד דהוו אזלי, פגעו ביה בר' אלעזר, אמרו הא חד מאינון מארי דמתיבתא אתא. אמרו ליה, ודאי דאמריתו דשמשא אתאצל נהירותיה מזיוא דאספקלריא דלעילא. אמר, כך הוא: פתח ואמר, מעין גנים באר מים חיים ונוזלים מן לבנון. קוראה מעין, ואח"כ באר, ואח"כנוזלים בהדא פסוקא אית לאסתכלא. דהאי מעיין אתמשיך מן בירא. ובירא מן נוזלים. ונוזלים מן לבנון. למינדע, דכלהו אתאצלי דא מן דא ודא מן דא. כך הוא שמשא, לאו נהירותא דיליה הוא, אלא אתמשך חד חוטא דזיוא דנהיר לשמשא: תנן במתניתין דידילן, אור שברא הקב"ה בתחלה, אדם היה רואה בו וצופה מראש העולם ועד סופו. ת"ח, נהירותא דשמשא, הוא חד משתין אלפין ושבעין וחמש חולקין, מההוא נהירותא דאספקלריא, דההוא נהורא דאתגניז. ואפילו בהאי נהירותא דשמשא, לית איניש יכיל לאסתכלא ביה. כל שכן בההיא נהורא: והא אמרן, דאיניש יסתכל ביה מרישיה דעלמא ועד סייפי עלמא. אלא הכי גזרנא במתניתא דילן, דבההוא ניהרותא, יכיל אינש למנדע ולמחזי בנהירו דחכמתא, כל מה דהוה, וכל מה דיהוי, מרישיה דעלמא עד סייפי עלמא, וההוא אתגניז לצדיקים לעלמא דאתי. מאי לעלמא דאתי. כד תיפוק נשמתא קדישא מהאי עלמא, ויזיל ביה לעלמא דאתי: ת"ח, כתיב ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכל ומים לא שתה. מאי טעמא. משום דאתהני מההוא זיוא. ואע"ג דנחית מתמן, וההוא נהירותא לא נחית עמיה, לא הוו יכלין לאסתכלא באנפוי דמשה, ממה דאסתכל בקדמיתא, כד הוה תמן, ואשתארו אנפוהי נהירין, כהאי שמשא: סטי רבי אלעזר לאורחיה, ואינון אזלו אבתריה, לאוזפיה לאורחיה, תלת מילין. אמרו לרבי אלעזר, זכאין אתון מארי מתניתא, דבתר גבוי דמשה הויתון, כד אתייהב אורייתא על ידיה. אזלו רבי חייא ורבי נתן, ורבי אבהו לא בעא לאתפרשא מניה, ואזל עמיה לאורחיה: פתח רבי אלעזר פומיה ואמר, ויאמר אלקים יהי מאורות. ת"ח, עבד קב"ה תמינסר רקיעין, דנטלין למטלינהון, וסחרין כל עלמא. וכל חד מתעכב ההוא שיעורא דאתייהית ליה מן מאריה. וכד אשלים ההוא רקיעא ההוא שיעורא, אתחדש בעלמא פתגמין טבין רברבין סגיאין: וחשבין בדעתייהו אינון טפשאי דלבא, דבסחרנותא דההוא רקיעא אתעביד דא. ולא כך הוא. דהא כל יומא ויומא, מחדש קב"ה מצפרא עד רמשא, פתגמין עילאין רברבין ותקיפין, וזמנין דאשלים ההוא רקיעא מטלנוהי, ויערע בעלמא גזירת מלכא עילאה, וחשבין טפשי לבא, דבגיניה דההוא רקיעא הוה, וטעיין לבהון בטפשותא: ועבד קב"ה לההוא רקיעא רביעאה, ואנח ביה שמשא, ואסחר כל עלמא בעידנין וזמנין לתועלתא דעלמא לבני נשא. ותנא במתניתא דידן, תלת מאה וארבעין משקופין, אזיל שמשא, סליק ונחית בעידנין וזמנין: ואזיל ושרי, ממשקופא דמזרח, מההוא משקופא דאתקרי נוגה, ואזיל בסגלגלותא, עד דמטא למשקופא דאתקרי קרבוסא. כדין אזיל לסייפי דצפון, שיתא ירחי, עד דמטא למשקופא דזהרא, ואזיל שיתא ירחי, לאשלמא שתא לתועלתא דברייתא, למעבד זרועא וחצדא: הה"ד עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף. ובאשלמותיה לצד דרום, לפום ישובא דארעא, קציר. וחום. וקיץ. ובאשלמותיה לסייפי צפון זרע. קור. וחורף. וכלא לפום יישובא דארעא, כדקאמרן. ובהאי גוונא ממש, כמא דמשתמשין בני נשא להאי נהורא דהאי רקיעא, כדין כל חילי שמיא משתמשין לנהורא דרקיעא, דעל ריש חיותא: א"ר אבהו, מארת למה חסר ו"ו. א"ל, על מה דאמרן בקדמיתא, דלאו נהירותיה שלים. דלית נהירותיה בר מה דמקבל כחד חוטא בתר כולתא, מההוא נהירותא דלעילא: ובגיניה לא אתקרי נהירותא שלימתא, ולא יאות לאתקרי שלימתא. אלא ההוא נהורא דאתקרי ונהורא עמיה שרא. וההוא דאתגניז לצדיקים, הוא חד מס' אלפין ושבעין וחמש חולקין, מנהירותא דשרי עם קב"ה. ונהיורתא דשמשא הוא חד משתין אלפין ושבעין וחמש חולקין, מנהירותא דגניז לצדיקיא לעלמא דאתי. ועל כדיןלא אתקרי נהירותא שלימתא האי נהירותא דשמשא, ולא יאות לאתקרי: ולפיכך אמר קב"ה, לא תקשי לכו, דכתיב מארת, ולא שלים. דאנא לא עבדית ליה, אלא למה דכתיב, להאיר על הארץ. לשמשא לבני ארעא, ודי לכו לבני ארעא, לבוצינא דא לשמשא לכו: א"ר אלעזר, ומה נהורא זעירא דא, לא יכלין בני נשא לאסתכלא ביה, נהוריתא דגניז לצדיקיא עאכו"כ. א"ר אבהו, וכל שכן נהירותא דבוצינא דשרי קמי מלכא עילאה: אתא לנשקא ידיה דרבי אלעזר, אמר כען ידענא, די בקושטא האי מארת חסר, ויאות לו למהוי חסר יתיר מהאי. אמר ווי לעלמא כד תפוק מניה, דעד יומא דא שאילנא דא, ולא אשכחנא עיקרא דמילתא, בר כען. ההוא אורחא דנפקת ביה, יהא סימנא דברכה לי, על דערעית לך: יתיב עמיה תלתין יומין, ואוליף כל ספקא וקושיא דהוה ליה, ואוליף ליה שתין טעמי בפרשתא דבראשית. אזל לאורחיה: אשכח לרבי חייא, אמר ליה במטו מינך רבי אבהו, דאטעום מההוא מיתקא דדובשא, דאמצית מגזירת קדישין עילאין. א"ל, חררתא דאפיקותא, וסובתא דדובשא לא מתיישבי כחדא. ואעפ"כ אוליף ליה: בכה ר' חייא, ואמר, נדירנא עלי, דעד דאוליף קמי מאריהון דמתניתא עילאה, לא איתיב הכא. יתיב תמן תריסר שנין, כד אתא קארו ליה ר' חייא רבה. א"ר יצחק, אור גנוז לצדיקיא לעתיד לבא, ההוא דהוא גנוז, הה"ד, אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה.