מדרש הנעלם
פרשת בראשית מאמר צאינה וראינה בנות ציון
ויאמר אלקים יהי מארת. ר' פנחס פתח בהאי קרא צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו. א"ר פנחס, חזרנו על התורה כולא, ולא אשכחן עטרה דעבדת בת שבע לשלמה. כען אית למימר, האי דא"ר יצחק מאי צאינה וראינה, הוה ליה למיכתב באו וראו, מאי צאינה: אלא א"ר יצחק, פסוקא דא, דאתקרי על אינון זכאין דנפקו מן עלמא דין, ואתקברו בארעא קדישא דישראל. א"ר אלעזר, ודנפקת נשמתהון תמן. ועתידה בת קול לאתערא בכל ציונא וציונא דבתי קברי, ואמרה צאינה וראינה, פוקו מתחות בליאותא דעפרא, ואיתערו משנתכום. בנות ציון: כד"א מה הציון הלז: א"ר פנחס, זכאין אתון צדיקיא למחמי בזיווא יקירא עילאה דמלכא קדישא, דשלמא כולא דיליה. ובאיזה זכותא. בשביל עטרה שעטרה לו אמו, בדיל ההוא כתרא, דאכתורו ליה צדיקיא במלי דאורייתא בעלמא דין. א"ר אבהו, אמו, כמו אומו. ואיזהו אום של הקב"ה. אלו צדיקים שהם אום הידועה לו: ביום חתונתו, חתנות דא ממאן הוא. א"ר פנחס, מההוא אום. חתונתו של אותו אום שלו. מהו חתונתו ביומא דכשרן למעבד פיקודי אורייתא, דהוא חדוותא דצדיקיא. ואימתי כשרן. א"ר יצחק, מתליסר שנין ולעילא, דההוא יומא חובתא על צדיקיא למיעבד חדוותא דלבא, כיומא דסליק לחופה. ובגין ההו אזכותא, עתיד הקב"ה לאתערא להו ולעברא כרוזא קדמיהון בחדוה, צאינה וראינה בנות ציון: א"ר יצחק, ת"ש, יהי מארת ברקיע השמים, ר' יצחק מאר, כשהקב"ה מחיה את המתים, ויעבר כרוזא על כל ציונא וציונא. ביה זמנא נחית ההיא נשמתא, כנהורא ובוצינא דינהר בנהירו רקיעא דשמיא, על ההוא גופא דאתער מן ארעא. הה"ד, יהי מאורות ברקיע השמים. ולמה להאיר על הארץ, על אותו הגוף היוצא מן הארץ: ר' בהו אמר, זו היא זהר הרוח, השורה על הגוף להחיותו, ולהאיר אפלו. הה"ד, יהי מאורות ברקיע השמים. ולמה. להאיר על הארץ, על היוצא מן הארץ, כדאמרן: ר' אבהו אמר, זו היא זהר הרוח, השורה על הגוף להחיותו, ולהאיר הקב"ה להחיות בו המתים, מהו. א"ל, הוא רוח אספקלריא של מעלה, כאשר ישיגו בני אדם הדעות הנכונות. ומנא לן הא. ממה דכתיב, ונתתי רוחי בכם וחייתם. ונתתי רוח בכם לא נאמר, אלא רוחי, אותו הנאצל מאספקלריא שלו. וכתיב ואת רוחי אתן בקרבכם, ואח"כ יהיה סימן ידוע בעולם, הה"ד, והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים. פרשת בראשית מאמר נעשה אדם ויאמר אלקים נעשה אדם בצלמנו. ר' אבהו פתח, מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו ותחסרהו מעט מאלקים. ר' תנחום אמר, בשעה שרצה הקב"ה לברוא את האדם, נתייעץ עם המלאכים אותם הסובבים את כסאו, ואמר להם נעשה אדם. אמרו לו, רבש"ע מה טיבו של אדם זה, מה אנוש כי תזכרנו: ד"א נעשה אדם, ר' בוטא בשם ר' בו אמר, חזרנו על כל התורה כולא, ולא מצינו שנתייעץ הקב"ה עם המלאכים לעולם, על שום דבר מכל מה שהוא צריך לעשות: ועוד מצינו שאין למעלה ולמטה שמשיגים לדעתו של הקב"ה, וכשהם רצים להשיג, מיד חוזרים לאחור מהשגתם, כהדין קנבוסא דקונארי, דפרח וחוזר לדוך דשארי. כך הם, עד שחוזרים ואומרים ברוך כבוד ה' ממקומו: ועוד אמר רבי בוטא, מצינו שהקב"ה ברא אור הראשון, ברא מזה האור שאר המשמשים שלו. אם האור הראשון שנברא בתחלה, לא נתייעם עמו, כשרצה להוציא ממנו שאר צבאותיו. כ"ש וכ"ש אדם להבל דמה: א"ר יצחק, הנח לרבי בוטא דעם מארי מתניתא שוי מדוריה. אמר ר' בוטא, אנא לא זכינא למהוי מדוראי עמהון, אבל קושיא הוה דידהון: ופירוקא שמענא, דא"ר בו, כהדין מלכא דהוה שליטא על כלא, ובעי לאחזאה גרמיה דכלהו כלילן ביה, והוא כלא. עביד גרמיה בלישן דסגיאין, כך קב"ה, הואיל דבעי לאחזאה דכל עלמא דידיה, כליל כולא בידיה, ואמר, לישן דסגיאין לאחזאה דהוא כולא. א"ר יצחק, אי קלא מן רמיא שמעתא מהאי, אימא דהוה שפיר, דלא אתישבא בלבאי האי פירוקא רבי שמעון בן יוחאי אתא לטבריא למדכי לכל שוקי טבריה, חמו ליה, ר' פנחס, ורבי בא, ורבי יצחק. אמרו, עד אימתי ניתיב בקיימא חדא, ולא ניכול למהך. אמרו, הא מארי דמתניתין הכא, נשאל קמיה: אתא רבי אבהו, תמן, א"ל, אי לא נשמע מלה דא,הא אתפתחא פומהון דמינאי בפסוקא דא. א"ל, לימא לן מר עיקרא דפסוקא דא, א"ל מאי הוא. אמר ליה האי נעשה אדם בצלמנו כדמותנו: א"ר שמעון, כתיב החרשים שמעו והעורים הביטו לראות, וכי לעורים ולחרשים אמרה תורה האי. אלא עורים, שהם עורים בתורה, שדרך הישר לפניהם, והולכין ארחות עקלקלות כעורים, ולא ידעון עיקרא דמלתא. האי פסוקא אתגזר במתניתא דילן, והכי גזרנא: כד ברא קב"ה עלמא, הוה עיקרא דכלא מיא, ומן מיא אשתיל כל עלמא. ועבד קב"ה תלתא אומנין, דיעבדון אומנותיה בהאי עלמא, ואלין אינון: שמיא, וארעא, ומיא. ועל ידוי דאלין, אתברי כל מה די בעלמא דין: וזמין לאלין תלתא, לכל חד מנהון, לאפקא ברייתא דצריך לעלמא. זמין למיא, א"ל את אפיק לארעא דתחותך, ואת זיל אתכניש לאתר חד, ומיא עבד כך, הה"ד יקוו המים: קרא לארעא, אמר לה, את אפיק בריין מינך, בעירין וחיותן וכדדמי לון, מיד עבדת כך, הה"ד ויאמר אלקים תוצא הארץ נפש חיה למינה: קרא לשמים, אמר לון, אתון אבדילו בין מיא למיא, עבדו כך, הה"ד ויעש אלקים את הרקיע. קרא לארעא, אמר לה אפיקי דשאים ועשבים ויבולין ואילני חקלא, מיד מה כתיב בה. ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע: קרא כמו כן לשמים, אמר לון, יהא בכון נהורין ובוצינין לאנהרא על ארעא, הה"ד יהי מאורות ברקיע השמים. קרא כמו כן למיא, אמר לון, אתון אפיקו ריחשא דנונין ועופין, וכדדמי לון, הה"ד ישרצו המים שרץ נפש חיה. ועל ידיהון דתלתא אלין, אתעביד כל עובדא דבראשית, כל חד וחד לזיניה: כד אתא יומא שתיתאה, כלהו הוו זמינין למברי כשאר יומין. אמר לון הקב"ה, לא שום חד מנכון, יכיל למעבד בריה דא בלחודוי, כשאר כל בריין דהוו עד כאן, אלא כולכון תתחברון כחדא ואנא עמכון, ונעביד אינשא. דהא אתון לא תיכלון למעבדיה בלחודיכון, אבל גופא יהא דילכון תלתיכון, ונשמתא דילי: ולפיכך קרא לון קב"ה, ואמר לון נעשה אדם, אנא ואתון. אנא נשמתא, ואתון גופא. וכך הוא, דגופא הוא מתלתהון, והוו אומנין בעובדא דבראשית, ונשמתא יהבה ק"בה, דאשתתף עמהון בה: בצלמנו כדמותנו, כלומר דאתחזי לנא, בההוא גופא דאתנסב מנכון, למנדע ולאדמאה לכון, כההוא דאתנסיב מני, דהוא נשמתא, דיתפרש מעובדוי דעלמא, ויהא תאובתיה ורעותיה לעילאין קדישין: ועוד בצלמנו כדמותנו, דגופא דאתנסיב מנכון, לא יהא בקיומא כגיניכון. מאי כגיניכון. כאינון בריין דאפקתון, על דאיהי עפרא כשאר כל בריין. וההיא נשמתא קדישא דאנא יהיב ביה, דיהוי לה קיומא לעלמין, דליתה גופא, וידמה בקיומא לי: א"ר אבהו, הדין הוא ברירא דמלתא, משום דאשתכח דבבראשית, הוו אלין תלתא, שמיא וארעא ומיא: ר' אלעזר בר ר' שמעון אמר, יאות הוא. אבל ארעא נסבא חילא דתלתהון בלחודאה, עד דהוי בה ארבע יסודות קיימין. מן שמיא תרין, ומן מיא חד, וחד דבה. והיא אפיקת גולמא דאדם, וקב"ה נשמתא. הה"ד, וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים. הרי תרויהון, ארעא וקב"ה,דאשתתפו כחדא למעבד ליה, ובגיניה אמר נעשה אדם, דקב"ה אמר לה עשי את הגוף, ואנא נשמתא. א"ר יצחק, הא כל ספיקא דא אתעבר מינן: עוד א"ר אלעזר, כהאי גוונא, אשתתף קב"ה לעלמא, בברייתא דבני נשא. דהא תנינן, שלשה שותפין באדם, האיש ואשתו וקב"ה. א"ר יהושע, כהאי גוונא, שמיא וארעא וקב"ה. א"ר שמעון, שמים, כנגד איש. ארץ, כנגד אשתו. ולעולם קב"ה משותף עמהם. וע"כ נאמר נעשה אדם בלשון שותפות. ואין הקב"ה משותף אם שום בריה, זולת עם אדם: א"ר יוסי, ובשאר הבריות מי משותף עמהם. א"ר שמעון, כח האדמה דאמרן, שהיא נפש חיה. אבל הקב"ה אין משותף, אלא על האדם בלבד: א"ר יהודה, ווי להם לרשעים, שאינם רוצים להדבק בשותפותא של הקב"ה. במה. א"ר יצחק, באותה הנשמה שהוא נתן, אלא הולך ודבק בכח הבהמות. הה"ד ואדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו. בל ילין, שלא רצה לעמוד באותו יקר ותפארת של הנשמה. אבל מה חטאתו שעשה. שנמשל כבהמות, באותו הכח שלהן, הנכרת והנדמה מהרה, ולא תעלה למעלה: א"ר שמעון בן פזי, אזלא הא, כי הא דא"ר יעקב בן אידי, דא"ר יעקב בן אידי, מאי דכתיב וכל יקר ראתה עינו, אלו נשמותן של צדיקים. שהם יקר ותפארת לעולם ולעולמי עולמים: א"ר אבהו א"ר יונתן, בא וראה מעלתו של אדם, שהבדילו הקב"ה מכל שאר הנבראים. האיך. א"ר אבהו, כל מה שברא הקב"ה, אמר לפועלים האלה, שהם יעשו לבדם, ולא נתייחד הוא עמהם. אמר על בריות הארץ תוצא הארץ נפש חיה וגו'. אמר למים, ישרצו המים, והוא לא נתייחד עמהם: כשברא האדם, נתייחד הוא עמהם בעשייתו, ואמר נעשה אדם. ונתן בו קלסתר פנים, ראי"ה, רי"ח, קומ"ה, הליכ"ה, משו"ש דבו"ר עשי"ה. המשילו במעשה ידיו, הה"ד, תמשילהו במעשה ידיך כל שתה תחת רגליו: וכשזרק בו נשמה, קם על רגליו, ונדמה לתחתונים ולעליונים. נדמה גופו לארץ. ונשמתו לעליונים, בתואר, והדר, וכבוד, באימה, וביראה. הה"ד, וכבוד והדר תעטרהו: א"ר יונתן, רישא דהאי קרא, ספיקא בלבאי, דכתיב ותחסרהו מעט מאלקים. א"ר אבהו, בנשמתיה דהיא קדישא, ודמי ליה. אבל מאי גריעותא הוא. על דהוה גופא, ואתנטל מן ארעא: ואם תאמר בדעת ובחכמה. אי אפשר, דהא רחוק הוא האדם מן העליונים דא"ר אלעזר א"ר תנחום, המלאכים הקרובים, מקבלים כח שפע אספקלריא של מעלה תחלה, ומהם יורד לאותם שאינם קרובים, ומהם יורד לשמים וכל צבאם, ומהם אל האדם: א"ר יוסי, כסא הכבוד מקבל תחלה, וממנו למלאכים העליונים, ומהם לאותם שאינם כל כם עליונים וגבוהים כמותם, ומהם לשמים, ומהם אל האדם: אבל במה נדמה לו האדם. א"ר אבהו, בנשמה, שהיא קדושה, ולא תכלה לעולם, על שנטלה ממנו, מכחו ומגבורתו. ולא כמו הגוף שניטל מן האדמה, ויכלה וישוב עפר כשהיה: א"ר יצחק אמר רב, אדם, וזווגו עמו, נבראו ביחד. הה"ד זכר ונקבה בראם. ונטלה מגביו, והכינה, והביאה אל האדם. הה"ד, ויקח אחת מצלעותיו: ר' יהושע אמר, חוה הראשונה היתה, ולקחה ממנו, והיא נזקי דברייתא. הה"ד ויקח אחת מצלעותיו, זו היא הראשונה שנלקח ממנו, על שהיא רוח מזקת. ויסגור בשר תחתנה, שהקים אחרת במקומה: רבא אמר, זו היתה בשר, והאחרת לא היתה בשר, ומאי הוות. א"ר יצחק, זוהמא דארעא ושמריה: א"ר תנחום, כשברא הקב"ה לאדם, נתן זוהר פניו, שמאיר בכל העולם. כיון שחטא, מה כתיב ביה. ועוז פניו ישנא: רבי אליעזר ורבי עקיבא הוו אזלי באורחא, א"ל ר"ע ר', אימא לי, הא דכתיב ויאמר אלקים נעשה אדם, למה לא נאמר ויהי כן מיד, כשאר כל הימים, כשהיה אומר הקב"ה דבר, מיד נאמר ויהי כן, וכאן לא מאמר, אלא לאחר שאמר נעשה אדם, כתיב ויברא אלקים את האדם, היה לו לומר ויהי כן: א"ל, עקיבא, וכי זאת היתה במעשה בראשית ולא יותר, והא כתיב ויאמר אלקים יהי רקיע בתוך המים, ולא נאמר ויהי כן, אלא ויעש אלקים את הרקיע. וכן יהי מאורות ברקיע השמים להאיר על הארץ, היה לו לומרר מיד ויהי כן, וכתיב ויעש אלקים את שני המאורות הגדולים: אלא אימא לך, כל דבר שלא היה בהם הכח האצול מלמעלה, נאמר מיד ויהי כן, שהארץ הוציאה אותם בתשלום כל פעולתם, ולא הוצרכה להמתין לכח העליון, להשלים תשלום אותה הפעולה: אבל בכל דבר ודבר שהוציאה הארץ, וקיום תשלום הפעולה לא היתה בה, הוצרכה להמתין עד שיבא הכח מלמעלה, ויעשה הקיום ושלמות הפעולה: וכן בכאן באדם, הארץ הוציאה אותו הדבר המספיק לה לעשות, ועמדה, עד שיתן הכח אותו שיש בידו לתת, ולפיכך לא נאמר מיד ויהי כן, עד שבא הקב"ה ונתן בו הכח מלמעלה, ועשה הקיום: אמר לו ר"ע, רבי, מה ראה הקב"ה שלא עשה את האאדם אלא בששי, א"ל, יהא פתחון פה לאדם לומר, שהוא סייע בשום דבר מכל מה שנברא: אזלו, עד דהוו אזלי, קם רבי אליעזר, וגחין ראשיה, ושוי ידוי על פומיה, ובכי. א"ל ר"ע, רבי למה את בכי. אמר ליה, אל דא דשאאילתא. חיזו חזית, וקשיא מלה: עקיבא עקיבא, מאן יזכי להאי אורכא דגלותא דאתמשך, דהא לא עקום ב"נ, דעתיד לימטי לענני שמיא, עד יומא שתיתאה. דהוא בשית אלף שנין, ולא באשלמותיה, בר בתקוף תשובה, דהא שולטנא דב"נ ההיא ליתיה אלא בשתיתאה: אבשביעאה, ישתאר שמטה בעלמא, חרוב. ובתמינאה, יתחדש עלמא כמלקדמין, ויהא מה דיהא. ע"ד והיה הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו. ובגינהון נאמר, יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו: אלה תולדות השמים וגו'. רבא בשם ר' ברכיה אמר, בא הכתוב להורות, כי לאחר שספר כל התולדות שהוציאו השמים והארץ, שלא באמר בששה ימים נבראו כלם, בריה זו ביום פלוני, ובריה זו ביום פלוני, אלא כל התולדות שנתהוו מן השמים ומן הארץ, אימתי הוו. תדע לך אימתי. עשות ה' אלקים ארץ ושמים. כלומר, באותו היום ממש, היו בהם כל התולדות, שנתהוו מן השמים ומן הארץ, דכתיב ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמים: רבי ייסא אמר, והא כתיב זה ספר תולדות אדם ביום ברא אלקים אדם, א"כ באותו היום ממש היו כל התולדות: א"ר ברכיה, כך הוא, באותו היום נתהוו, שהראהו הקב"ה באותו היום, כל תולדותיו, והעבירם לפניו הנשמות בדיוקניהון, והיה אומר, זה פלוני, וזה פלוני. זה חכם הדור, וזה דיין הדור, וכן כל הדורות ומנהיגיהן: ר' יצחק בשם ר' חייא אמר, מה כתיב למעלה מן הענין. ויכולו השמים והארץ וכל צבאם. לאחר שאמר וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד. מהו את כל אשר עשה. את כל לרבות ענין המלאכים, שהם טוב מאד. ובכל הנבראים לא נאמר אלא כי טוב בלבד, ובכאן כי טוב מאד מלמד, שהמלאכים נבראו ונאמר עליהם כי טוב מאד: וא"ר יצחק למה עוד הוסיף קרא ואמר ויכולו. א"ר ברכיה, לשון כסוף הוא. וכל צבאם, בכלל, הם המלאכים הנקראים צבא השמים. הה"ד, וכל צבא השמים עומד עליו. וכשגמר המלאכה, נכספה וכלתה לכל רואיה: א"ר נחמן, ויכולו: כלו ממעשה, כלו ממחשבה. ועשה הקב"ה ליום השבת דוגמת עולם הבא. שעתיד הקב"ה לשבות בשביעי, מאי בשביעי. באלף השביעי: ואמר רב נחמן, נפש יתירה נתוספת באדם ביום השבת. אמר ליה רבי, מגאי נפש יתירה זו, א"ל, רוח הקדש ששורה עליו, ומכתיר לאדם בכתר קדוש, בכתרי המלאכים. והוא מאותו רוח, שעתיד לשרות על הצדיקים לעתיד לבא. וע"כ חייב אדם לכבד את יום השבת, על האי אושפיזא קדישא דשריא עמיה: וא"ר נחמן, רוחא דא איך אתקרי. מכובד אתקרי. קדוש אתקרי. הה"ד, וקראת לשבת עונג כמשמעו, לקדוש ה' מכובד, היא תוספת הרוח הנקרא קדוש ה', הנקרא מכובד: א"ר יצחק, כשסיימו המלאכות כלם, ברכם הקב"ה, והכינם בעולם, וצוה לכל אחד ואחד שלא ישנה הכנתו, מאותו הענין שעשאהו. ושכל אחד ואחד יוציא תולדתו, הראוי לו, מכאן ולעולם. הה"ד, אשר ברא אלקים לעשות. מאי לעשות. להוליד ולהוציא כל דבר כמותו. רבי יהודה אומר, זה גוף השדים, שלא נגמרה מלאכתם: רבי יוסי בר נחמן אמר, כיון שנכנס שבת, כל הדברים שנבראו במעשה בראשית, שבתו ושקטו, כל אחד לפי ברייתו. דתנינן, אותן האומנין שהיו מוציאין תולדותם בכל יום ויום, שקטו ונחו, וראו כי כלם שלמים, וכל תולדותם עמהם, בקיום ומעשה: הה"ד, אלה תולדות השמים והארץ בהבראם. אמר רב נחמן, כאדם המשבח ואומר, אלו הם הדברים שאין כמותם. בהבראם, ר' יצחק אמר, בה"א בראם. ר' יהודה אומר, בהבראם, ממש בדמותם ובשלימותם: ורב נחמן אמר, אל תקרי בהבראם, אלא באברהם. שקבל תורתו ובריתו אשר שם בו. ואלמלא אברהם, שקבל תורתו ובריתו של הקב"ה, לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר, אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי: ואל תתמה על זה, דהא תנן כתיב, הרים הגבוהים ליעלים סלעים מחסה לשפנים. אם הרים הגבוהים, נבראו בעולם ליעלים. והסלעים לא נבראו, אלא לשפנים. אל תתמה להיות העולם נברא בשביל אברהם, שקיים כל התורה, וכלמה שנצטווה מהקב"ה. רבי יצחק אמר בשם רבי יהודה, בה' בראם, הה"ד כי שמי בקרבו: עוד א"ר יצחק בשם רבי יהודה, לא נתייחד שמו של הקב"ה בכל הנבראים, זולתי באלה דכתיב ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמים כדקאמרן. ולא נזכרו חיות ובהמות, ולא שום נברא מאותם שהם נפסדים וכלים, אלא על אותם שהם קיימים לעולם, הזכיר שמותיו: רב אמר, יום שנכספו קמי קב"ה בריית שמים וארץ וראה השבת שהיא מנוחה וקדושה, הכינו לדורות: ותאנא, אין לך בכל שבת ושבת, שאין הקב"ה הולך לחול עם הצדיקים בג"ע. וניזונין מההוא זיוא דאספקלריא המאירה. הה"ד, עד שיפוח היום, זה יום השבת. אלך לי אל הר המור ואל גבעת הלבונה, זה העוה"ב: ואמר רב הונא, אל תתמה על זה, ומה בעוה"ז נותן הקב"ה רוח קדוש לכל אחד ואחד ביום השבת, ומכתירן בו. הצדיקים שישנם בעוה"ב, אינו דין להכתיר להם ביום השבת בכתר: ת"ח, אמר רב הונא, אפילו הרשעים שבגיהנם, מוכתרין הם ביום השבת, ושוקטין ונוחין. דאמר רב הונא, אין לך רשע מישראל שאין לו מעשים טובים, דמעלייא להו לעלמא דאתי. ואמתי מעלייא להו. ביום השבת. להיות כלם מוכתרים בכתר שבת: א"ר יוסי, וכי הרשעים שחללו שבת בפרהסיא, יש להם מעלה בכתר שבת. א"ל, אין. דהא תנן, ויהי ביום הששי לקטו לחם משנה לכך נדונים הרשעים ביום הששי משנה, להרויח להם ביום השבת: כי יום שבת נקרא שלם, ולא נגרע. לפיכך אינו נגרע מהטוב וההנאה שבו, בין לצדיקים בין לרשעים. ולהורות שלא לחנם אמרה תורה, ושמרתם את השבת. והזהירה על יום השבת, יותר מכל התורה כולה. ותאנא, כל המקיים את השבת, כאלו מקיים את כל התורה: אמר רב יהודה אמר רב, לא ישב הקב"ה על כסא כבודו, עד שבא שבת, ונתעלה וישב על כסאו. א"ל ר' יוסי, והא קודם שנברא העולם ישב היה הוה ויהיה. א"ר יהודה, אי משמע לן דעל כסא כבודו ממש הוא. לא: אלא הכי תנינן, עד שלא נברא העולם, לא היה מי שיקלס להקב"ה, ויכיר אותו. כיון שברא עולמו, ברא המלאכים, וחיות הקדש, והשמים, וכל צבאם, וברא את האדם, וכלם מוכנים לשבח ליוצרם ולפארו. ועדיין לא הוה פאר ושבח לפניו, עד שנכנס שבת, ושקטו כלם, ופצחו רנה ושבחה, העליונים והתחתונים, ואז ישב על כסא כבודו. כלומר, אזי היה מי שיכיר את כבודו, וישבח לכבודו: וא"ר יהודה, אין לך שבח וקלוס לפני הקב"ה, כמו שבחו של שבת, העליונים ותחתונים כלם משבחין לו כאחד, ואפילו יומו של השבת ממש, משבח לו, הה"ד מזמור שיר ליום השבת.
פרשת בראשית מאמר צאינה וראינה בנות ציון
ויאמר אלקים יהי מארת. ר' פנחס פתח בהאי קרא צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו. א"ר פנחס, חזרנו על התורה כולא, ולא אשכחן עטרה דעבדת בת שבע לשלמה. כען אית למימר, האי דא"ר יצחק מאי צאינה וראינה, הוה ליה למיכתב באו וראו, מאי צאינה: אלא א"ר יצחק, פסוקא דא, דאתקרי על אינון זכאין דנפקו מן עלמא דין, ואתקברו בארעא קדישא דישראל. א"ר אלעזר, ודנפקת נשמתהון תמן. ועתידה בת קול לאתערא בכל ציונא וציונא דבתי קברי, ואמרה צאינה וראינה, פוקו מתחות בליאותא דעפרא, ואיתערו משנתכום. בנות ציון: כד"א מה הציון הלז: א"ר פנחס, זכאין אתון צדיקיא למחמי בזיווא יקירא עילאה דמלכא קדישא, דשלמא כולא דיליה. ובאיזה זכותא. בשביל עטרה שעטרה לו אמו, בדיל ההוא כתרא, דאכתורו ליה צדיקיא במלי דאורייתא בעלמא דין. א"ר אבהו, אמו, כמו אומו. ואיזהו אום של הקב"ה. אלו צדיקים שהם אום הידועה לו: ביום חתונתו, חתנות דא ממאן הוא. א"ר פנחס, מההוא אום. חתונתו של אותו אום שלו. מהו חתונתו ביומא דכשרן למעבד פיקודי אורייתא, דהוא חדוותא דצדיקיא. ואימתי כשרן. א"ר יצחק, מתליסר שנין ולעילא, דההוא יומא חובתא על צדיקיא למיעבד חדוותא דלבא, כיומא דסליק לחופה. ובגין ההו אזכותא, עתיד הקב"ה לאתערא להו ולעברא כרוזא קדמיהון בחדוה, צאינה וראינה בנות ציון: א"ר יצחק, ת"ש, יהי מארת ברקיע השמים, ר' יצחק מאר, כשהקב"ה מחיה את המתים, ויעבר כרוזא על כל ציונא וציונא. ביה זמנא נחית ההיא נשמתא, כנהורא ובוצינא דינהר בנהירו רקיעא דשמיא, על ההוא גופא דאתער מן ארעא. הה"ד, יהי מאורות ברקיע השמים. ולמה להאיר על הארץ, על אותו הגוף היוצא מן הארץ: ר' בהו אמר, זו היא זהר הרוח, השורה על הגוף להחיותו, ולהאיר אפלו. הה"ד, יהי מאורות ברקיע השמים. ולמה. להאיר על הארץ, על היוצא מן הארץ, כדאמרן: ר' אבהו אמר, זו היא זהר הרוח, השורה על הגוף להחיותו, ולהאיר הקב"ה להחיות בו המתים, מהו. א"ל, הוא רוח אספקלריא של מעלה, כאשר ישיגו בני אדם הדעות הנכונות. ומנא לן הא. ממה דכתיב, ונתתי רוחי בכם וחייתם. ונתתי רוח בכם לא נאמר, אלא רוחי, אותו הנאצל מאספקלריא שלו. וכתיב ואת רוחי אתן בקרבכם, ואח"כ יהיה סימן ידוע בעולם, הה"ד, והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים. פרשת בראשית מאמר נעשה אדם ויאמר אלקים נעשה אדם בצלמנו. ר' אבהו פתח, מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו ותחסרהו מעט מאלקים. ר' תנחום אמר, בשעה שרצה הקב"ה לברוא את האדם, נתייעץ עם המלאכים אותם הסובבים את כסאו, ואמר להם נעשה אדם. אמרו לו, רבש"ע מה טיבו של אדם זה, מה אנוש כי תזכרנו: ד"א נעשה אדם, ר' בוטא בשם ר' בו אמר, חזרנו על כל התורה כולא, ולא מצינו שנתייעץ הקב"ה עם המלאכים לעולם, על שום דבר מכל מה שהוא צריך לעשות: ועוד מצינו שאין למעלה ולמטה שמשיגים לדעתו של הקב"ה, וכשהם רצים להשיג, מיד חוזרים לאחור מהשגתם, כהדין קנבוסא דקונארי, דפרח וחוזר לדוך דשארי. כך הם, עד שחוזרים ואומרים ברוך כבוד ה' ממקומו: ועוד אמר רבי בוטא, מצינו שהקב"ה ברא אור הראשון, ברא מזה האור שאר המשמשים שלו. אם האור הראשון שנברא בתחלה, לא נתייעם עמו, כשרצה להוציא ממנו שאר צבאותיו. כ"ש וכ"ש אדם להבל דמה: א"ר יצחק, הנח לרבי בוטא דעם מארי מתניתא שוי מדוריה. אמר ר' בוטא, אנא לא זכינא למהוי מדוראי עמהון, אבל קושיא הוה דידהון: ופירוקא שמענא, דא"ר בו, כהדין מלכא דהוה שליטא על כלא, ובעי לאחזאה גרמיה דכלהו כלילן ביה, והוא כלא. עביד גרמיה בלישן דסגיאין, כך קב"ה, הואיל דבעי לאחזאה דכל עלמא דידיה, כליל כולא בידיה, ואמר, לישן דסגיאין לאחזאה דהוא כולא. א"ר יצחק, אי קלא מן רמיא שמעתא מהאי, אימא דהוה שפיר, דלא אתישבא בלבאי האי פירוקא רבי שמעון בן יוחאי אתא לטבריא למדכי לכל שוקי טבריה, חמו ליה, ר' פנחס, ורבי בא, ורבי יצחק. אמרו, עד אימתי ניתיב בקיימא חדא, ולא ניכול למהך. אמרו, הא מארי דמתניתין הכא, נשאל קמיה: אתא רבי אבהו, תמן, א"ל, אי לא נשמע מלה דא,הא אתפתחא פומהון דמינאי בפסוקא דא. א"ל, לימא לן מר עיקרא דפסוקא דא, א"ל מאי הוא. אמר ליה האי נעשה אדם בצלמנו כדמותנו: א"ר שמעון, כתיב החרשים שמעו והעורים הביטו לראות, וכי לעורים ולחרשים אמרה תורה האי. אלא עורים, שהם עורים בתורה, שדרך הישר לפניהם, והולכין ארחות עקלקלות כעורים, ולא ידעון עיקרא דמלתא. האי פסוקא אתגזר במתניתא דילן, והכי גזרנא: כד ברא קב"ה עלמא, הוה עיקרא דכלא מיא, ומן מיא אשתיל כל עלמא. ועבד קב"ה תלתא אומנין, דיעבדון אומנותיה בהאי עלמא, ואלין אינון: שמיא, וארעא, ומיא. ועל ידוי דאלין, אתברי כל מה די בעלמא דין: וזמין לאלין תלתא, לכל חד מנהון, לאפקא ברייתא דצריך לעלמא. זמין למיא, א"ל את אפיק לארעא דתחותך, ואת זיל אתכניש לאתר חד, ומיא עבד כך, הה"ד יקוו המים: קרא לארעא, אמר לה, את אפיק בריין מינך, בעירין וחיותן וכדדמי לון, מיד עבדת כך, הה"ד ויאמר אלקים תוצא הארץ נפש חיה למינה: קרא לשמים, אמר לון, אתון אבדילו בין מיא למיא, עבדו כך, הה"ד ויעש אלקים את הרקיע. קרא לארעא, אמר לה אפיקי דשאים ועשבים ויבולין ואילני חקלא, מיד מה כתיב בה. ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע: קרא כמו כן לשמים, אמר לון, יהא בכון נהורין ובוצינין לאנהרא על ארעא, הה"ד יהי מאורות ברקיע השמים. קרא כמו כן למיא, אמר לון, אתון אפיקו ריחשא דנונין ועופין, וכדדמי לון, הה"ד ישרצו המים שרץ נפש חיה. ועל ידיהון דתלתא אלין, אתעביד כל עובדא דבראשית, כל חד וחד לזיניה: כד אתא יומא שתיתאה, כלהו הוו זמינין למברי כשאר יומין. אמר לון הקב"ה, לא שום חד מנכון, יכיל למעבד בריה דא בלחודוי, כשאר כל בריין דהוו עד כאן, אלא כולכון תתחברון כחדא ואנא עמכון, ונעביד אינשא. דהא אתון לא תיכלון למעבדיה בלחודיכון, אבל גופא יהא דילכון תלתיכון, ונשמתא דילי: ולפיכך קרא לון קב"ה, ואמר לון נעשה אדם, אנא ואתון. אנא נשמתא, ואתון גופא. וכך הוא, דגופא הוא מתלתהון, והוו אומנין בעובדא דבראשית, ונשמתא יהבה ק"בה, דאשתתף עמהון בה: בצלמנו כדמותנו, כלומר דאתחזי לנא, בההוא גופא דאתנסב מנכון, למנדע ולאדמאה לכון, כההוא דאתנסיב מני, דהוא נשמתא, דיתפרש מעובדוי דעלמא, ויהא תאובתיה ורעותיה לעילאין קדישין: ועוד בצלמנו כדמותנו, דגופא דאתנסיב מנכון, לא יהא בקיומא כגיניכון. מאי כגיניכון. כאינון בריין דאפקתון, על דאיהי עפרא כשאר כל בריין. וההיא נשמתא קדישא דאנא יהיב ביה, דיהוי לה קיומא לעלמין, דליתה גופא, וידמה בקיומא לי: א"ר אבהו, הדין הוא ברירא דמלתא, משום דאשתכח דבבראשית, הוו אלין תלתא, שמיא וארעא ומיא: ר' אלעזר בר ר' שמעון אמר, יאות הוא. אבל ארעא נסבא חילא דתלתהון בלחודאה, עד דהוי בה ארבע יסודות קיימין. מן שמיא תרין, ומן מיא חד, וחד דבה. והיא אפיקת גולמא דאדם, וקב"ה נשמתא. הה"ד, וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים. הרי תרויהון, ארעא וקב"ה,דאשתתפו כחדא למעבד ליה, ובגיניה אמר נעשה אדם, דקב"ה אמר לה עשי את הגוף, ואנא נשמתא. א"ר יצחק, הא כל ספיקא דא אתעבר מינן: עוד א"ר אלעזר, כהאי גוונא, אשתתף קב"ה לעלמא, בברייתא דבני נשא. דהא תנינן, שלשה שותפין באדם, האיש ואשתו וקב"ה. א"ר יהושע, כהאי גוונא, שמיא וארעא וקב"ה. א"ר שמעון, שמים, כנגד איש. ארץ, כנגד אשתו. ולעולם קב"ה משותף עמהם. וע"כ נאמר נעשה אדם בלשון שותפות. ואין הקב"ה משותף אם שום בריה, זולת עם אדם: א"ר יוסי, ובשאר הבריות מי משותף עמהם. א"ר שמעון, כח האדמה דאמרן, שהיא נפש חיה. אבל הקב"ה אין משותף, אלא על האדם בלבד: א"ר יהודה, ווי להם לרשעים, שאינם רוצים להדבק בשותפותא של הקב"ה. במה. א"ר יצחק, באותה הנשמה שהוא נתן, אלא הולך ודבק בכח הבהמות. הה"ד ואדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו. בל ילין, שלא רצה לעמוד באותו יקר ותפארת של הנשמה. אבל מה חטאתו שעשה. שנמשל כבהמות, באותו הכח שלהן, הנכרת והנדמה מהרה, ולא תעלה למעלה: א"ר שמעון בן פזי, אזלא הא, כי הא דא"ר יעקב בן אידי, דא"ר יעקב בן אידי, מאי דכתיב וכל יקר ראתה עינו, אלו נשמותן של צדיקים. שהם יקר ותפארת לעולם ולעולמי עולמים: א"ר אבהו א"ר יונתן, בא וראה מעלתו של אדם, שהבדילו הקב"ה מכל שאר הנבראים. האיך. א"ר אבהו, כל מה שברא הקב"ה, אמר לפועלים האלה, שהם יעשו לבדם, ולא נתייחד הוא עמהם. אמר על בריות הארץ תוצא הארץ נפש חיה וגו'. אמר למים, ישרצו המים, והוא לא נתייחד עמהם: כשברא האדם, נתייחד הוא עמהם בעשייתו, ואמר נעשה אדם. ונתן בו קלסתר פנים, ראי"ה, רי"ח, קומ"ה, הליכ"ה, משו"ש דבו"ר עשי"ה. המשילו במעשה ידיו, הה"ד, תמשילהו במעשה ידיך כל שתה תחת רגליו: וכשזרק בו נשמה, קם על רגליו, ונדמה לתחתונים ולעליונים. נדמה גופו לארץ. ונשמתו לעליונים, בתואר, והדר, וכבוד, באימה, וביראה. הה"ד, וכבוד והדר תעטרהו: א"ר יונתן, רישא דהאי קרא, ספיקא בלבאי, דכתיב ותחסרהו מעט מאלקים. א"ר אבהו, בנשמתיה דהיא קדישא, ודמי ליה. אבל מאי גריעותא הוא. על דהוה גופא, ואתנטל מן ארעא: ואם תאמר בדעת ובחכמה. אי אפשר, דהא רחוק הוא האדם מן העליונים דא"ר אלעזר א"ר תנחום, המלאכים הקרובים, מקבלים כח שפע אספקלריא של מעלה תחלה, ומהם יורד לאותם שאינם קרובים, ומהם יורד לשמים וכל צבאם, ומהם אל האדם: א"ר יוסי, כסא הכבוד מקבל תחלה, וממנו למלאכים העליונים, ומהם לאותם שאינם כל כם עליונים וגבוהים כמותם, ומהם לשמים, ומהם אל האדם: אבל במה נדמה לו האדם. א"ר אבהו, בנשמה, שהיא קדושה, ולא תכלה לעולם, על שנטלה ממנו, מכחו ומגבורתו. ולא כמו הגוף שניטל מן האדמה, ויכלה וישוב עפר כשהיה: א"ר יצחק אמר רב, אדם, וזווגו עמו, נבראו ביחד. הה"ד זכר ונקבה בראם. ונטלה מגביו, והכינה, והביאה אל האדם. הה"ד, ויקח אחת מצלעותיו: ר' יהושע אמר, חוה הראשונה היתה, ולקחה ממנו, והיא נזקי דברייתא. הה"ד ויקח אחת מצלעותיו, זו היא הראשונה שנלקח ממנו, על שהיא רוח מזקת. ויסגור בשר תחתנה, שהקים אחרת במקומה: רבא אמר, זו היתה בשר, והאחרת לא היתה בשר, ומאי הוות. א"ר יצחק, זוהמא דארעא ושמריה: א"ר תנחום, כשברא הקב"ה לאדם, נתן זוהר פניו, שמאיר בכל העולם. כיון שחטא, מה כתיב ביה. ועוז פניו ישנא: רבי אליעזר ורבי עקיבא הוו אזלי באורחא, א"ל ר"ע ר', אימא לי, הא דכתיב ויאמר אלקים נעשה אדם, למה לא נאמר ויהי כן מיד, כשאר כל הימים, כשהיה אומר הקב"ה דבר, מיד נאמר ויהי כן, וכאן לא מאמר, אלא לאחר שאמר נעשה אדם, כתיב ויברא אלקים את האדם, היה לו לומר ויהי כן: א"ל, עקיבא, וכי זאת היתה במעשה בראשית ולא יותר, והא כתיב ויאמר אלקים יהי רקיע בתוך המים, ולא נאמר ויהי כן, אלא ויעש אלקים את הרקיע. וכן יהי מאורות ברקיע השמים להאיר על הארץ, היה לו לומרר מיד ויהי כן, וכתיב ויעש אלקים את שני המאורות הגדולים: אלא אימא לך, כל דבר שלא היה בהם הכח האצול מלמעלה, נאמר מיד ויהי כן, שהארץ הוציאה אותם בתשלום כל פעולתם, ולא הוצרכה להמתין לכח העליון, להשלים תשלום אותה הפעולה: אבל בכל דבר ודבר שהוציאה הארץ, וקיום תשלום הפעולה לא היתה בה, הוצרכה להמתין עד שיבא הכח מלמעלה, ויעשה הקיום ושלמות הפעולה: וכן בכאן באדם, הארץ הוציאה אותו הדבר המספיק לה לעשות, ועמדה, עד שיתן הכח אותו שיש בידו לתת, ולפיכך לא נאמר מיד ויהי כן, עד שבא הקב"ה ונתן בו הכח מלמעלה, ועשה הקיום: אמר לו ר"ע, רבי, מה ראה הקב"ה שלא עשה את האאדם אלא בששי, א"ל, יהא פתחון פה לאדם לומר, שהוא סייע בשום דבר מכל מה שנברא: אזלו, עד דהוו אזלי, קם רבי אליעזר, וגחין ראשיה, ושוי ידוי על פומיה, ובכי. א"ל ר"ע, רבי למה את בכי. אמר ליה, אל דא דשאאילתא. חיזו חזית, וקשיא מלה: עקיבא עקיבא, מאן יזכי להאי אורכא דגלותא דאתמשך, דהא לא עקום ב"נ, דעתיד לימטי לענני שמיא, עד יומא שתיתאה. דהוא בשית אלף שנין, ולא באשלמותיה, בר בתקוף תשובה, דהא שולטנא דב"נ ההיא ליתיה אלא בשתיתאה: אבשביעאה, ישתאר שמטה בעלמא, חרוב. ובתמינאה, יתחדש עלמא כמלקדמין, ויהא מה דיהא. ע"ד והיה הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו. ובגינהון נאמר, יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו: אלה תולדות השמים וגו'. רבא בשם ר' ברכיה אמר, בא הכתוב להורות, כי לאחר שספר כל התולדות שהוציאו השמים והארץ, שלא באמר בששה ימים נבראו כלם, בריה זו ביום פלוני, ובריה זו ביום פלוני, אלא כל התולדות שנתהוו מן השמים ומן הארץ, אימתי הוו. תדע לך אימתי. עשות ה' אלקים ארץ ושמים. כלומר, באותו היום ממש, היו בהם כל התולדות, שנתהוו מן השמים ומן הארץ, דכתיב ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמים: רבי ייסא אמר, והא כתיב זה ספר תולדות אדם ביום ברא אלקים אדם, א"כ באותו היום ממש היו כל התולדות: א"ר ברכיה, כך הוא, באותו היום נתהוו, שהראהו הקב"ה באותו היום, כל תולדותיו, והעבירם לפניו הנשמות בדיוקניהון, והיה אומר, זה פלוני, וזה פלוני. זה חכם הדור, וזה דיין הדור, וכן כל הדורות ומנהיגיהן: ר' יצחק בשם ר' חייא אמר, מה כתיב למעלה מן הענין. ויכולו השמים והארץ וכל צבאם. לאחר שאמר וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד. מהו את כל אשר עשה. את כל לרבות ענין המלאכים, שהם טוב מאד. ובכל הנבראים לא נאמר אלא כי טוב בלבד, ובכאן כי טוב מאד מלמד, שהמלאכים נבראו ונאמר עליהם כי טוב מאד: וא"ר יצחק למה עוד הוסיף קרא ואמר ויכולו. א"ר ברכיה, לשון כסוף הוא. וכל צבאם, בכלל, הם המלאכים הנקראים צבא השמים. הה"ד, וכל צבא השמים עומד עליו. וכשגמר המלאכה, נכספה וכלתה לכל רואיה: א"ר נחמן, ויכולו: כלו ממעשה, כלו ממחשבה. ועשה הקב"ה ליום השבת דוגמת עולם הבא. שעתיד הקב"ה לשבות בשביעי, מאי בשביעי. באלף השביעי: ואמר רב נחמן, נפש יתירה נתוספת באדם ביום השבת. אמר ליה רבי, מגאי נפש יתירה זו, א"ל, רוח הקדש ששורה עליו, ומכתיר לאדם בכתר קדוש, בכתרי המלאכים. והוא מאותו רוח, שעתיד לשרות על הצדיקים לעתיד לבא. וע"כ חייב אדם לכבד את יום השבת, על האי אושפיזא קדישא דשריא עמיה: וא"ר נחמן, רוחא דא איך אתקרי. מכובד אתקרי. קדוש אתקרי. הה"ד, וקראת לשבת עונג כמשמעו, לקדוש ה' מכובד, היא תוספת הרוח הנקרא קדוש ה', הנקרא מכובד: א"ר יצחק, כשסיימו המלאכות כלם, ברכם הקב"ה, והכינם בעולם, וצוה לכל אחד ואחד שלא ישנה הכנתו, מאותו הענין שעשאהו. ושכל אחד ואחד יוציא תולדתו, הראוי לו, מכאן ולעולם. הה"ד, אשר ברא אלקים לעשות. מאי לעשות. להוליד ולהוציא כל דבר כמותו. רבי יהודה אומר, זה גוף השדים, שלא נגמרה מלאכתם: רבי יוסי בר נחמן אמר, כיון שנכנס שבת, כל הדברים שנבראו במעשה בראשית, שבתו ושקטו, כל אחד לפי ברייתו. דתנינן, אותן האומנין שהיו מוציאין תולדותם בכל יום ויום, שקטו ונחו, וראו כי כלם שלמים, וכל תולדותם עמהם, בקיום ומעשה: הה"ד, אלה תולדות השמים והארץ בהבראם. אמר רב נחמן, כאדם המשבח ואומר, אלו הם הדברים שאין כמותם. בהבראם, ר' יצחק אמר, בה"א בראם. ר' יהודה אומר, בהבראם, ממש בדמותם ובשלימותם: ורב נחמן אמר, אל תקרי בהבראם, אלא באברהם. שקבל תורתו ובריתו אשר שם בו. ואלמלא אברהם, שקבל תורתו ובריתו של הקב"ה, לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר, אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי: ואל תתמה על זה, דהא תנן כתיב, הרים הגבוהים ליעלים סלעים מחסה לשפנים. אם הרים הגבוהים, נבראו בעולם ליעלים. והסלעים לא נבראו, אלא לשפנים. אל תתמה להיות העולם נברא בשביל אברהם, שקיים כל התורה, וכלמה שנצטווה מהקב"ה. רבי יצחק אמר בשם רבי יהודה, בה' בראם, הה"ד כי שמי בקרבו: עוד א"ר יצחק בשם רבי יהודה, לא נתייחד שמו של הקב"ה בכל הנבראים, זולתי באלה דכתיב ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמים כדקאמרן. ולא נזכרו חיות ובהמות, ולא שום נברא מאותם שהם נפסדים וכלים, אלא על אותם שהם קיימים לעולם, הזכיר שמותיו: רב אמר, יום שנכספו קמי קב"ה בריית שמים וארץ וראה השבת שהיא מנוחה וקדושה, הכינו לדורות: ותאנא, אין לך בכל שבת ושבת, שאין הקב"ה הולך לחול עם הצדיקים בג"ע. וניזונין מההוא זיוא דאספקלריא המאירה. הה"ד, עד שיפוח היום, זה יום השבת. אלך לי אל הר המור ואל גבעת הלבונה, זה העוה"ב: ואמר רב הונא, אל תתמה על זה, ומה בעוה"ז נותן הקב"ה רוח קדוש לכל אחד ואחד ביום השבת, ומכתירן בו. הצדיקים שישנם בעוה"ב, אינו דין להכתיר להם ביום השבת בכתר: ת"ח, אמר רב הונא, אפילו הרשעים שבגיהנם, מוכתרין הם ביום השבת, ושוקטין ונוחין. דאמר רב הונא, אין לך רשע מישראל שאין לו מעשים טובים, דמעלייא להו לעלמא דאתי. ואמתי מעלייא להו. ביום השבת. להיות כלם מוכתרים בכתר שבת: א"ר יוסי, וכי הרשעים שחללו שבת בפרהסיא, יש להם מעלה בכתר שבת. א"ל, אין. דהא תנן, ויהי ביום הששי לקטו לחם משנה לכך נדונים הרשעים ביום הששי משנה, להרויח להם ביום השבת: כי יום שבת נקרא שלם, ולא נגרע. לפיכך אינו נגרע מהטוב וההנאה שבו, בין לצדיקים בין לרשעים. ולהורות שלא לחנם אמרה תורה, ושמרתם את השבת. והזהירה על יום השבת, יותר מכל התורה כולה. ותאנא, כל המקיים את השבת, כאלו מקיים את כל התורה: אמר רב יהודה אמר רב, לא ישב הקב"ה על כסא כבודו, עד שבא שבת, ונתעלה וישב על כסאו. א"ל ר' יוסי, והא קודם שנברא העולם ישב היה הוה ויהיה. א"ר יהודה, אי משמע לן דעל כסא כבודו ממש הוא. לא: אלא הכי תנינן, עד שלא נברא העולם, לא היה מי שיקלס להקב"ה, ויכיר אותו. כיון שברא עולמו, ברא המלאכים, וחיות הקדש, והשמים, וכל צבאם, וברא את האדם, וכלם מוכנים לשבח ליוצרם ולפארו. ועדיין לא הוה פאר ושבח לפניו, עד שנכנס שבת, ושקטו כלם, ופצחו רנה ושבחה, העליונים והתחתונים, ואז ישב על כסא כבודו. כלומר, אזי היה מי שיכיר את כבודו, וישבח לכבודו: וא"ר יהודה, אין לך שבח וקלוס לפני הקב"ה, כמו שבחו של שבת, העליונים ותחתונים כלם משבחין לו כאחד, ואפילו יומו של השבת ממש, משבח לו, הה"ד מזמור שיר ליום השבת.