מדרש הנעלם
פרשת בראשית מאמר וייצר ה' אלקים
וייצר ה' אלקים, ר' תנחום פתח, כה אמר הא -ל ה' בורא השמים ונוטיהם וגו'. כשברא הקב"ה את עולמו, ברא אותם מאין, והוציאם אל הפועל, ועשה מהם ממשות. ובכל מקום אתה מוצא בורא, על דבר שבראו מאין, והוציאו לפועל: אמר רב חסדא, וכי השמים מאי"ן נבראו, והלא מאותו האור של מעלה נבראו. א"ר תנחום, כך הוא, אלא גוף השמים מאין היה, וצורתם מדבר ממשות. וכן הוא האדם: ותמצא בשמים בריאה, ואחר כך עשיה. בריאה בורא השמים, כלומר מאין. עשיה, לעושה השמים, מדבר ממשות, מהאור של מעלה. וא"ר תנחום, עשייה הוא תיקון הדבר בגודל ומעלה מכמות שהיה. כמא דאת אמר, ויעש דוד שם: א"ר חנילאי, פסוקא דא לא אתא אלא להדרש. וייצר בשני יודין, וכל השאר את מוצא ביוד א'. אלא כל מה שברא הקב"ה בעולמו, לא ברא במעלה בבינה, אלא האדם לבדו. שנתן בו כח מן העליונים, לדעת ולהכיר ולהבדיל בין הטוב ובין הרע, והוא מעוטר בכבוד והדר, כד"א וכבוד והדר תעטרהו, והוא מושל על כל מעשה ידיו, הה"ד תמשילהו במעשי ידיך, ואחר כל השבח הזה כשהוא זוכר שהוא עפר וישוב אל העפר, הכל נעשה הבל לפניו, ואומר ווי. א"ר יוחנן, פלג התיבה, וי יצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה, וישוב אל העפר כמות שהיה: ד"א וייצר י"י אלקים את האדם עפר מן האדמה. א"ר שלום, יצרו בשני יצרים, ביצר טוב וביצר הרע. משא"כ בשאר הבריות. כדי לנסות בו את האדם ויהיה פתחון פה לצדיקים, ולא יהיה פתחון פה לרשעים: א"ר אבא, מפני מה כתיב ה', ואח"כ אלקים. אלא השם שהוא שמו ממש, שם הקיום. נאמר על הנשמה, שהיא באדם קיימת. אלקים, שהוא שם משותף, נאמר על הגוף, שיש בו שותפות: א"ר אבהו, שם הקיום, גזיר ושליטא, כהדין טריפין שקיפין דרגלין. ולא אוזיפין לאחרן. ובגיני כך, לא אדכר בעובדוי דבראשית, אלא חד את משמוי, והוא כמ"ד בה"א בראם: ותנינן בספראדחכמתא רבה דשלמה, שמא דשמיטה, מטול שזיפא, קרעוי דמלכא, קושטיזא דאטיל ביה בחותמא זעירתא, למשלטא תחותוי, שנאמר מי כמוכה באלים ה': את האדם, לרבות כל הכחות שבו. עפר מן האדמה, א"ר אבהו, ת"ח היך יכיל אינש לאתקיימא בהאי עלמא, דהא אורייתא אסהיד בהו דהוא עפרא: וא"ר יצחק, עפר ולא חומר, דאלו הוה מחומר, הוה יתיר בקיומא, דהא בניינא דאתבני מחומר קיומא אית ליה. אבל עפר ממש, לא יכיל לאתקיימא. הה"ד כי עפר אתה ואל עפר תשוב, לא איתמר כי חומר אתה. א"ר חנין, והא כתיב אף שוכני בתי חומר אשר בעפר יסודם: א"ר אבהו, פסוקא דא מסייע לן, והוא נאמר על העולם הזה, שאינו כן בקיום. דהאי כתיב בבני נשא, די מדרהון בהאי עלמא, דבנייניה בטינא, והואיל דההוא בניינא בטינא הוא, ויתחזי לקיומא. מאי חזי ליה ליסודא. כד"א אבנים גדולות אבנים יקרות ליסד הבית. אבל לאו הכי בניינא תקיפא, דהוא בניינא דטינא, ויסודא הוא עפרא, בג"ד לא ליהוי בקיומא. הה"ד אף שוכני בתי חומר אשר בעפר יסודם שאינו של קיום: ויפח באפיו נשמת חיים וגו', אורייתא אתקבלת על אדם, חזו מה דעבד בר נש דא, דקב"ה יהיב ביה נשמתא קדישא, למיהב ליה חיין לעלמא דאתי, והוא בחובתיה, אתחזר לההיא נפשא חייתא, דהוא נפשא דבעירתא, דאפיקת ארעא לבעירתא ולחייתא. הה"ד, תוצא הארץ נפש חיה למינה: א"ר חייא, בא וראה ויעש האדם לנפש חיה לא נאמר, אלא ויהי האדם לנפש חיה, הוא מעצמו חזר לאותו כח הבהמות, הנגזר מן האדמה, ועזב כח הנשמה הגזורה מלמעלהף ונותנת חיים לבעליה: א"ר תנחום, נחזור אמן למאי דשרינן בקדמיתא. כה אמר הא -ל ה' בורא השמים ונוטיהם. ברא גוף שלהם מאין, ואח"כ נטה אותם כאהל. הה"ד, וימתחם כאהל לשבת. רב הונא אמר מהכא, הנוטה כדוק שמים רוקע הארץ וצאצאיה, ר' יצחק אמר, בתפשט בה כל הצורות והכחות שבה. נותן נשמה לעם עליה, לאחר שהיא עשתה הגוף, אני נתתי הנשמה עליה. מאי עליה. על אותו נעשה הגוף שעשתה. ר' חייא אמר, עליה, לאותם השולטים על כוחתיה, להם נתתי הנשמה: ורוח להולכים בה, לאותם המשתתפים בה בכחותיה, שאין להם אלא אותה נפש חיה, הנקראה רוח הבהמה היורדת למטה לארץ. ועל כן נאמר נותן נשמה לעם עליה, השולטים עליה על כוחותיה, להם נשמה קדושה הגזורה מלמעלה. אבל להולכים בה המשתתפים עמה בכחותיה, אין להם אלא רוח הבהמה היורדת, הה"ד ורוח להולכים בה.
פרשת בראשית מאמר גן בעדן
ויטע ה' אלקים גן בעדן מקדים. ר' יוסי ור' חייא אמרי תר'ייהו, כתיב אל גנת אגוז ירדתי לראות באבי הנחל, ראה, כמה יש לו לאדם להרהר ולדקדק בלבו בכל יום ויום, ולפשפש במעשיו, ולדקדק בכל עניניו, ויהרהר בלבו, שלא בראו הקב"ה, ונתן בו נשמה עליונה, ומעלה, על שאר בריותיו, אלא להרהר בעבודתו, ולהדבק בו, ולא ילך אחר ההבל: דא"ר יוסי א"ר חייא, כד ברא קב"ה לבר נש, אסקיה קמיה בדיוקניה, והוא יתיב ואתרי ביה, וא"ל אנא עביד לך, בגיני למהוי את שולטנא ומלכא על כולא, בגיני. אנא לעילא, ואנת לתתא: אעוד, אנא יהיב בך נשמתא, למנדע סוכלתנו וחכמתא, מה דלית כן לשאר בריין. הוי זהיר לאסתכלא, ביקרי, הוי זהיר למעבד פיקודי. ובר מני לא יהוא שולטנא יקירא כוותך: ומנ"ל דאתריה ביה, ואזהיר ליה ע"ד. הה"ד, ויאמר לאדם הן יראת ה' היא חכמה וסור מרע בינה. כלומר כשתחול יראתי עליך אז תשיג חכמה שהיא למעלה על הכל. כד חמא אדם, דהוא שלטנא יקירא על כולא, אינשי פיקודא דמאריה, ולא עבד מה דאתפקד: א"ר תנחום א"ר חנילאי, לא עשאו הקב"ה לאדם, אלא להשתדל בכבוד קונו. הה"ד, כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו. מאי לכבודי. להשתדל ולדעת את כבודי, ולחשוב ממעשיו שינתן לו חלק טוב לעוה"ב: אמר רב יהודה, בכל יום ויום ב"ק יוצאת מלמעלה, ואימתי. בזמן שהחמה זורחת, ואומרת אוי להם לבריות שאינם רואים את כבודי, ואינם מסתכלין לדעת ולחקור את כבודי: דתנינן, א"ר אלעזר בריה דר' שמעון, כד נטא שמשא גדפוי, למהך בתקיפותא דגלגלון מבטשי בטלפיהון, בטרפי אילנייא דגנתא דעדן. וכל מלאכין עילאין, וחיותא קדישא, וכורסי יקרא דמלכא, ובסמיא דגנתא דעדן, ואילני, שמיא וארעא וחיליהון, מזדעזען ומשבחן למארי כולא: וזקפן וחמאן אתוותיה דשמא קדישא דאתפרש, דגליף בשמשא במטלנוי, ויהבין תושבחן למארי עלמין. ונפיק ההוא קלא, ואמרי להו לברייתא, דלא משגחן ביקר מלכא עילאה, כשאר כל בריין דאינון משגיחין ויהבין תושבחתא לשמיה: ובג"כ א"ר אלעזר, אסור ליה לבר נש למימר תושבחן דצלותיה, אלא עם דמדומי חמה, דכתיב ייראוך עם שמש: וכן א"ר אלעזר, צלותא ותושבחתא דליליא, מששקעה החמה, עד לא אתחזי סיהרא. דכתיב ייראוך עם שמש, דא היא צלותא דצפרא. ולפני ירח וגו', דא היא צלותא דליליא: ר' יהודה אמר מהכא, כי ממזרח שמש ועד מבואו גדול שמי. ובאיזה מקום. בגוים. באינון דכתיב בהו, כי מי גוי גדול: מ"ט, דתנינן, א"ר יהושע בן לוי א"ר יוחנן, עשה הקב"ה מלאכי השתר למעלה, לקלסו ולשבחו, ולומר שיר ושבח לפניו בכל יום ויום: ותאנא, שלש משמרות הוי הלילה, ובאלו השלש משמרות, מתחלקות שלש כתות של מלאכי השרת, לשבח ליוצרם, בכל משמרה ומשמרה. וכנגדם יש שלש תפלות ביום, שמתכנפין ישראל לשבח ליוצרם, בכל תפלה בכל יום ויום.
פרשת בראשית מאמר שלש משמרות
ת", א"ר יהושע אמר רב, בצפרא כשהחמה זורחת הוא זמן תפלה ובעותא דישראל. ומשש שעות ולמעלה עד תשע שעות, זמן תפלת המנחה. ומששקעה החמה עד שתחשך, תפלה האחרונה. דאריב"ל א"ר יוחנן אמר רב, מששקעה החמה, עד שיראו שני כוכבים, זמן תפלה האחרונה: דהכי תנינן, משיראו שני כוכבים, הוא תחלת משמרה ראשונה, שבאים כת הראשונה של מלאכי השרת, וממתינים להם לישראל, עד אותה שעה, ואז מתחילין לומר שירה. וננעלו כל השערים מתושבחתן של מטה, ואין שערים נפתחים, אלא למלאכי השרת האומרים שירה: ומי אריב"ל הכי, והא תנן, כל הקורא בתורה בלילה, הקב"ה מושך עליו חוט של חסד ביום, שנאמר יומם יצוה ה' חסדו, משום דבלילה שירה עמי. והכא אמריתו דננעלו כל השערים למטה: אמר ר' יהושע, התם במאי קאמרי, כשסיים כל תושבחתן ביום. ומפלגותא דליליא ולהלאה, דעסיק בתורה. מאי טעמא. משום דבההיא שעתא קב"ה נפיק מאינון עולמות דכסיף בהו, ואזיל לאשתעשע עם צדיקיא בגנתא דעדן. והיינו דאמר דוד חצות לילה אקום להודות לך: דתנא, כשהקב"ה נכנס עם הצדיקים בג"ע, כל שערי שמים למעלה, על החיות, ולמטה מהם, כולם נפתחים, והוא עת רצון לעסוק בתורה: ואותם כתות של מלאכי השרת, וכל בוסמי ג"ע, והצדיקים, כולם פוצחים רנה, לפני מי שאמר והיה העולם. הה"ד, אך צדיקים וידו לשמך. אימתי צדיקים יודו לשמך. כשיושבים ישרים את פניך, דהוא בשעה שיושבין לפניו בג"ע: וכת שלישית של מלאכי השרת, אומרת שירה, עד שיבקע השחר. ויש חובה לישראל, בשעה שעולה עמוד השחר, לקום ולהתגבר בשירות ותשבחות לפני הקב"ה. מ"ט משום דנסבין שיראת בתר מלאכי השרת, והקב"ה מצוי למטה עמהם. הה"ד ומשחרי ימצאוננו. וא"ר יהודה ובלבד שלא יפסיק משיתחיל, עד שיתפלל כשהחמה זורחת: א"ר יוחנן אמר רב, כשהקב"ה יוצא מאותן העולמות דכסיף בהו, ובא להכנס עם הצדיקים בג"ע, הוא ממתין ורואה אם שומע קול העוסק בתורה, ההוא קלא ניחא קמיה, מכל שירין ותושבחן דאמרי מלאכי השרת לעילא. הה"ד אל גנת אגוז ירדתי לראות, מאי לראות. אותם העוסקים בתורה: א"ר יצחק, וכי ג"הע הוא נקרא גנת אגוז. א"ל ר' יוחנן, כן, נקרא גנת אגוז. כלומר גנת עדן, מה האגוז הוא סתום מכל עבריו, ויש עליו כמה קליפות. כך עדן של מעלה, הוא סתום מכל עבריו, ויש עליו כמה שמירות, שלא שלטו לראות, לא מלאך, ולא שרף, ולא חשמל, ולא עין נביא, ולא חוזה, דכתיב ען לא ראתה אלקים זולתך: א"ר שמעון, אנא הוית קמי דר' ברוקא, והיה אומר, כדין אזכה למעלת גנת אגוז עם חסידי ישראל. ולא הוה ידענא מאי הוא. עד דשמענא להא דאריב"ז, קרייה הקב"ה לגנתא דעדן גנת אגוז, מה האגוז קליפה אחר קליפה, ופריו מבפנים. כך עדן, עולם אחר עולם, והוא מבפנים: תאני ר' שמעון, הגן הזה מאין נטוע. הקב"ה נטע אותו מתחתיו של עדן. דאי תימא שזה כנגד זה בשוה, אי אפשר, אלא הגן בארץ, ועדן עליו מלמעלה. ומאין תמציתו של גן, מעדן הוא: א"ל ר' יהודה, לדבריך, מאי כתיב ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן, היה לו לומר ונהר יורד מעדן להשקות את הגן, דמשמע דמלמעלה יורד למטה לגן. אלא א"ר שמעון, עדן למטה, ועדן למעלה. גן למעלה, דן למטה. ושניהם מכוונים זה כנגד זה, והקב"ה נטע זה מתחת זה: וכי הוא נטעו ממש. כן. דא"ר יהודה, על שאין מטעותיו כשאר מטעותוהם מובחרים משאר מטעות, הוא היה מטע ה', כמד"א, מטע ה' להתפאר, כלומר לשבח, וזהו להתפאר, כלומר אין זה כי אם מטע ה' ולא מאחר: א"ר יעקב בר אידי, עכ"פ מטע ה' הוא, שנטע שם כל עץ נחמד למראה. והיאך נטע. אלא כשהוציאה הארץ אילניה ופירותיה, הוציאה בתחלה בג"ע, ואח"כ בכל העולם. והקב"ה בחר המקום ההוא, והכינו להיות שם לעולם. והוא פוקד אותו, ומשקה בטובו, מאותו הטוב הנשפע מעדן של מעלה. הה"ד, ישבעו עצי ה' ארזי וגו', אלו אילנות שבג"ע: שאל ר' חגי לר' יהודה, תאמר שג"ע הוא בארץ, למאי איצטריך. א"ל, להנאתיה דנשמתא, דמקבל מההוא עדן דלעילא. דאי ס"ד דלכל נשמתא. הא תנינן לאינון דלא יהבו להו רשותא לסלקא לעילא, אית להו הנאה וכיסופא בההוא דלתתא, ממה דמקבל מלעילא: א"ר יהודה, בכל ריש ירחא וירחא, סלקי להו למתיבתא עילאה דלעילא. הה"ד, והיה מידי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו וגו'. ובהאי ג"ע דלתתא יתיב אדם, ושוי ליה קב"ה למהוי מדוריה ביה, הה"ד, וישם שם את האדם אשר יצר: רבי חייא ור' יוסי הוו אזלי באורחא, א"ר יוסי לר' חייא, הא תנינן במתניתא דידן, דכל מה דעביד קב"ה בין לעילא בין לתתא, כלהו כסיפין ושקדין למהך לזיניה, גופא אזיל בתר זיניה, לארעא, דאתנסיבת מינה. ונשמתא לית ליה כסופא, אלא לאתר דאתנסיבת מתמן. דכל מה דעביד, כסיף בתר זיניה, הה"ד נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה', ולא לעלמא הדין, כגופא: א"ל ר' חייא, אימא לך מלה דהיא רזא, ולא ידעין בני נשא. ארכין רישיה, ובכי וחייך. שתיק ר' יוסי, לבתר א"ל רבי חייא, זכאין אינון צדיקיא, ווי להון לרשיעיא. זכאין אינון צדיקיא, דאתקרון חיים לעלמא דאתי. וכי בדיל דנשמתא קיימא בקיומהא, אינון קיימין, וגופא מתרקב בארעא, אע"ג דהוה שלים זכאי. ומתנן, דתדיר נשמתא בקיומא קיימא: אלא הכי אתגזר, דכר אתפטר צדיקא מעלמא דין, זמין ליה קב"ה גופא אחרא, זכאה וטב, דלא להוי כהאי זוכמא ולכלוכא דגופא דין, ומעייל ביה ההוא נשמתא קדישא, והוא אשרי ליה בקיומיה, בההוא גופא, בהאי גנתא דעדן דלתתא, וההוא להוי לון עלמא אחרא, עלמא דאתי: ובכל ריש ירחא וירחא, נפקין, וחזן חייביא דטרדין לון בגיהנם, הה"ד, ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי. מאיזה מקום יצאו. תאני רבי בא, מג"ע של מטה. ולמה. לראות לרשעים. וקב"ה, סליק לון למתיבתא דרקיעא, בכל שבתא ושבתא, ובכל ריש ירחא וירחא, הה"ד והיה מדי חדש בחדשו: ר"ש אמר, בכל לילה ולילה, וכד אתי צפרא, מחדש לון נשמתייהו, הה"ד, חדשים לבקרים רבה אמונתך. ר' יצחק אמר אפילו לכל אדם נמי. בהאי עלמא נאים בשנינתיה, בכל לילה, וסלקא נשמתא לעילא, ואשתכחת בכמה חיובין קמי קב"ה. ומהימנותא רבה, דקב"ה אחזר לה לגופא, ומחדש לה קב"ה. ולמה. רבה אמונתך. מפני שרבה אמונתך: מכאן א"ר יצחק, המתחייב בממון לחבירו, וחבירו מוציא לו מה שיחזיק בידו, אסור לו להחזיק בו, עד שיתנהו לו חבירו, ואפילו שיתנהו לו בי דינא, הדא הוא דכתיב, אם חבול תחבול שלמת רעך: רבי יהודה ב"ר סימון אמר, וישם שם את האדם אשר יצר, בכלל. א"ר שמעון, ויניחהו בג"ע לעבדה ולשמרה. וכי מאי עבודה הכא. אלא עבודת הנשמה, להשלים לה בתשלומיה, מה שלא השלימה בזה העולם: ר"ש אמר, הניח הקב"ה לאדם הראשון בג"ע, ונתן לו תורתו, לעבוד בה, ולשמור מצותיה. הה"ד, ועץ החיים בתוך הגן. וכתיב עץ חיים היא למחזיקים בה. אמר הקב"ה, כשיהיה לו לאדם נהאה בגן זה, יעסוק בה וישמור אותה. ומפני העדונין והנאות שהיו לו לאדם שם, לא שמר תורתו, עד שגרשהו משם.
פרשת בראשית מאמר וייצר ה' אלקים
וייצר ה' אלקים, ר' תנחום פתח, כה אמר הא -ל ה' בורא השמים ונוטיהם וגו'. כשברא הקב"ה את עולמו, ברא אותם מאין, והוציאם אל הפועל, ועשה מהם ממשות. ובכל מקום אתה מוצא בורא, על דבר שבראו מאין, והוציאו לפועל: אמר רב חסדא, וכי השמים מאי"ן נבראו, והלא מאותו האור של מעלה נבראו. א"ר תנחום, כך הוא, אלא גוף השמים מאין היה, וצורתם מדבר ממשות. וכן הוא האדם: ותמצא בשמים בריאה, ואחר כך עשיה. בריאה בורא השמים, כלומר מאין. עשיה, לעושה השמים, מדבר ממשות, מהאור של מעלה. וא"ר תנחום, עשייה הוא תיקון הדבר בגודל ומעלה מכמות שהיה. כמא דאת אמר, ויעש דוד שם: א"ר חנילאי, פסוקא דא לא אתא אלא להדרש. וייצר בשני יודין, וכל השאר את מוצא ביוד א'. אלא כל מה שברא הקב"ה בעולמו, לא ברא במעלה בבינה, אלא האדם לבדו. שנתן בו כח מן העליונים, לדעת ולהכיר ולהבדיל בין הטוב ובין הרע, והוא מעוטר בכבוד והדר, כד"א וכבוד והדר תעטרהו, והוא מושל על כל מעשה ידיו, הה"ד תמשילהו במעשי ידיך, ואחר כל השבח הזה כשהוא זוכר שהוא עפר וישוב אל העפר, הכל נעשה הבל לפניו, ואומר ווי. א"ר יוחנן, פלג התיבה, וי יצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה, וישוב אל העפר כמות שהיה: ד"א וייצר י"י אלקים את האדם עפר מן האדמה. א"ר שלום, יצרו בשני יצרים, ביצר טוב וביצר הרע. משא"כ בשאר הבריות. כדי לנסות בו את האדם ויהיה פתחון פה לצדיקים, ולא יהיה פתחון פה לרשעים: א"ר אבא, מפני מה כתיב ה', ואח"כ אלקים. אלא השם שהוא שמו ממש, שם הקיום. נאמר על הנשמה, שהיא באדם קיימת. אלקים, שהוא שם משותף, נאמר על הגוף, שיש בו שותפות: א"ר אבהו, שם הקיום, גזיר ושליטא, כהדין טריפין שקיפין דרגלין. ולא אוזיפין לאחרן. ובגיני כך, לא אדכר בעובדוי דבראשית, אלא חד את משמוי, והוא כמ"ד בה"א בראם: ותנינן בספראדחכמתא רבה דשלמה, שמא דשמיטה, מטול שזיפא, קרעוי דמלכא, קושטיזא דאטיל ביה בחותמא זעירתא, למשלטא תחותוי, שנאמר מי כמוכה באלים ה': את האדם, לרבות כל הכחות שבו. עפר מן האדמה, א"ר אבהו, ת"ח היך יכיל אינש לאתקיימא בהאי עלמא, דהא אורייתא אסהיד בהו דהוא עפרא: וא"ר יצחק, עפר ולא חומר, דאלו הוה מחומר, הוה יתיר בקיומא, דהא בניינא דאתבני מחומר קיומא אית ליה. אבל עפר ממש, לא יכיל לאתקיימא. הה"ד כי עפר אתה ואל עפר תשוב, לא איתמר כי חומר אתה. א"ר חנין, והא כתיב אף שוכני בתי חומר אשר בעפר יסודם: א"ר אבהו, פסוקא דא מסייע לן, והוא נאמר על העולם הזה, שאינו כן בקיום. דהאי כתיב בבני נשא, די מדרהון בהאי עלמא, דבנייניה בטינא, והואיל דההוא בניינא בטינא הוא, ויתחזי לקיומא. מאי חזי ליה ליסודא. כד"א אבנים גדולות אבנים יקרות ליסד הבית. אבל לאו הכי בניינא תקיפא, דהוא בניינא דטינא, ויסודא הוא עפרא, בג"ד לא ליהוי בקיומא. הה"ד אף שוכני בתי חומר אשר בעפר יסודם שאינו של קיום: ויפח באפיו נשמת חיים וגו', אורייתא אתקבלת על אדם, חזו מה דעבד בר נש דא, דקב"ה יהיב ביה נשמתא קדישא, למיהב ליה חיין לעלמא דאתי, והוא בחובתיה, אתחזר לההיא נפשא חייתא, דהוא נפשא דבעירתא, דאפיקת ארעא לבעירתא ולחייתא. הה"ד, תוצא הארץ נפש חיה למינה: א"ר חייא, בא וראה ויעש האדם לנפש חיה לא נאמר, אלא ויהי האדם לנפש חיה, הוא מעצמו חזר לאותו כח הבהמות, הנגזר מן האדמה, ועזב כח הנשמה הגזורה מלמעלהף ונותנת חיים לבעליה: א"ר תנחום, נחזור אמן למאי דשרינן בקדמיתא. כה אמר הא -ל ה' בורא השמים ונוטיהם. ברא גוף שלהם מאין, ואח"כ נטה אותם כאהל. הה"ד, וימתחם כאהל לשבת. רב הונא אמר מהכא, הנוטה כדוק שמים רוקע הארץ וצאצאיה, ר' יצחק אמר, בתפשט בה כל הצורות והכחות שבה. נותן נשמה לעם עליה, לאחר שהיא עשתה הגוף, אני נתתי הנשמה עליה. מאי עליה. על אותו נעשה הגוף שעשתה. ר' חייא אמר, עליה, לאותם השולטים על כוחתיה, להם נתתי הנשמה: ורוח להולכים בה, לאותם המשתתפים בה בכחותיה, שאין להם אלא אותה נפש חיה, הנקראה רוח הבהמה היורדת למטה לארץ. ועל כן נאמר נותן נשמה לעם עליה, השולטים עליה על כוחותיה, להם נשמה קדושה הגזורה מלמעלה. אבל להולכים בה המשתתפים עמה בכחותיה, אין להם אלא רוח הבהמה היורדת, הה"ד ורוח להולכים בה.
פרשת בראשית מאמר גן בעדן
ויטע ה' אלקים גן בעדן מקדים. ר' יוסי ור' חייא אמרי תר'ייהו, כתיב אל גנת אגוז ירדתי לראות באבי הנחל, ראה, כמה יש לו לאדם להרהר ולדקדק בלבו בכל יום ויום, ולפשפש במעשיו, ולדקדק בכל עניניו, ויהרהר בלבו, שלא בראו הקב"ה, ונתן בו נשמה עליונה, ומעלה, על שאר בריותיו, אלא להרהר בעבודתו, ולהדבק בו, ולא ילך אחר ההבל: דא"ר יוסי א"ר חייא, כד ברא קב"ה לבר נש, אסקיה קמיה בדיוקניה, והוא יתיב ואתרי ביה, וא"ל אנא עביד לך, בגיני למהוי את שולטנא ומלכא על כולא, בגיני. אנא לעילא, ואנת לתתא: אעוד, אנא יהיב בך נשמתא, למנדע סוכלתנו וחכמתא, מה דלית כן לשאר בריין. הוי זהיר לאסתכלא, ביקרי, הוי זהיר למעבד פיקודי. ובר מני לא יהוא שולטנא יקירא כוותך: ומנ"ל דאתריה ביה, ואזהיר ליה ע"ד. הה"ד, ויאמר לאדם הן יראת ה' היא חכמה וסור מרע בינה. כלומר כשתחול יראתי עליך אז תשיג חכמה שהיא למעלה על הכל. כד חמא אדם, דהוא שלטנא יקירא על כולא, אינשי פיקודא דמאריה, ולא עבד מה דאתפקד: א"ר תנחום א"ר חנילאי, לא עשאו הקב"ה לאדם, אלא להשתדל בכבוד קונו. הה"ד, כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו. מאי לכבודי. להשתדל ולדעת את כבודי, ולחשוב ממעשיו שינתן לו חלק טוב לעוה"ב: אמר רב יהודה, בכל יום ויום ב"ק יוצאת מלמעלה, ואימתי. בזמן שהחמה זורחת, ואומרת אוי להם לבריות שאינם רואים את כבודי, ואינם מסתכלין לדעת ולחקור את כבודי: דתנינן, א"ר אלעזר בריה דר' שמעון, כד נטא שמשא גדפוי, למהך בתקיפותא דגלגלון מבטשי בטלפיהון, בטרפי אילנייא דגנתא דעדן. וכל מלאכין עילאין, וחיותא קדישא, וכורסי יקרא דמלכא, ובסמיא דגנתא דעדן, ואילני, שמיא וארעא וחיליהון, מזדעזען ומשבחן למארי כולא: וזקפן וחמאן אתוותיה דשמא קדישא דאתפרש, דגליף בשמשא במטלנוי, ויהבין תושבחן למארי עלמין. ונפיק ההוא קלא, ואמרי להו לברייתא, דלא משגחן ביקר מלכא עילאה, כשאר כל בריין דאינון משגיחין ויהבין תושבחתא לשמיה: ובג"כ א"ר אלעזר, אסור ליה לבר נש למימר תושבחן דצלותיה, אלא עם דמדומי חמה, דכתיב ייראוך עם שמש: וכן א"ר אלעזר, צלותא ותושבחתא דליליא, מששקעה החמה, עד לא אתחזי סיהרא. דכתיב ייראוך עם שמש, דא היא צלותא דצפרא. ולפני ירח וגו', דא היא צלותא דליליא: ר' יהודה אמר מהכא, כי ממזרח שמש ועד מבואו גדול שמי. ובאיזה מקום. בגוים. באינון דכתיב בהו, כי מי גוי גדול: מ"ט, דתנינן, א"ר יהושע בן לוי א"ר יוחנן, עשה הקב"ה מלאכי השתר למעלה, לקלסו ולשבחו, ולומר שיר ושבח לפניו בכל יום ויום: ותאנא, שלש משמרות הוי הלילה, ובאלו השלש משמרות, מתחלקות שלש כתות של מלאכי השרת, לשבח ליוצרם, בכל משמרה ומשמרה. וכנגדם יש שלש תפלות ביום, שמתכנפין ישראל לשבח ליוצרם, בכל תפלה בכל יום ויום.
פרשת בראשית מאמר שלש משמרות
ת", א"ר יהושע אמר רב, בצפרא כשהחמה זורחת הוא זמן תפלה ובעותא דישראל. ומשש שעות ולמעלה עד תשע שעות, זמן תפלת המנחה. ומששקעה החמה עד שתחשך, תפלה האחרונה. דאריב"ל א"ר יוחנן אמר רב, מששקעה החמה, עד שיראו שני כוכבים, זמן תפלה האחרונה: דהכי תנינן, משיראו שני כוכבים, הוא תחלת משמרה ראשונה, שבאים כת הראשונה של מלאכי השרת, וממתינים להם לישראל, עד אותה שעה, ואז מתחילין לומר שירה. וננעלו כל השערים מתושבחתן של מטה, ואין שערים נפתחים, אלא למלאכי השרת האומרים שירה: ומי אריב"ל הכי, והא תנן, כל הקורא בתורה בלילה, הקב"ה מושך עליו חוט של חסד ביום, שנאמר יומם יצוה ה' חסדו, משום דבלילה שירה עמי. והכא אמריתו דננעלו כל השערים למטה: אמר ר' יהושע, התם במאי קאמרי, כשסיים כל תושבחתן ביום. ומפלגותא דליליא ולהלאה, דעסיק בתורה. מאי טעמא. משום דבההיא שעתא קב"ה נפיק מאינון עולמות דכסיף בהו, ואזיל לאשתעשע עם צדיקיא בגנתא דעדן. והיינו דאמר דוד חצות לילה אקום להודות לך: דתנא, כשהקב"ה נכנס עם הצדיקים בג"ע, כל שערי שמים למעלה, על החיות, ולמטה מהם, כולם נפתחים, והוא עת רצון לעסוק בתורה: ואותם כתות של מלאכי השרת, וכל בוסמי ג"ע, והצדיקים, כולם פוצחים רנה, לפני מי שאמר והיה העולם. הה"ד, אך צדיקים וידו לשמך. אימתי צדיקים יודו לשמך. כשיושבים ישרים את פניך, דהוא בשעה שיושבין לפניו בג"ע: וכת שלישית של מלאכי השרת, אומרת שירה, עד שיבקע השחר. ויש חובה לישראל, בשעה שעולה עמוד השחר, לקום ולהתגבר בשירות ותשבחות לפני הקב"ה. מ"ט משום דנסבין שיראת בתר מלאכי השרת, והקב"ה מצוי למטה עמהם. הה"ד ומשחרי ימצאוננו. וא"ר יהודה ובלבד שלא יפסיק משיתחיל, עד שיתפלל כשהחמה זורחת: א"ר יוחנן אמר רב, כשהקב"ה יוצא מאותן העולמות דכסיף בהו, ובא להכנס עם הצדיקים בג"ע, הוא ממתין ורואה אם שומע קול העוסק בתורה, ההוא קלא ניחא קמיה, מכל שירין ותושבחן דאמרי מלאכי השרת לעילא. הה"ד אל גנת אגוז ירדתי לראות, מאי לראות. אותם העוסקים בתורה: א"ר יצחק, וכי ג"הע הוא נקרא גנת אגוז. א"ל ר' יוחנן, כן, נקרא גנת אגוז. כלומר גנת עדן, מה האגוז הוא סתום מכל עבריו, ויש עליו כמה קליפות. כך עדן של מעלה, הוא סתום מכל עבריו, ויש עליו כמה שמירות, שלא שלטו לראות, לא מלאך, ולא שרף, ולא חשמל, ולא עין נביא, ולא חוזה, דכתיב ען לא ראתה אלקים זולתך: א"ר שמעון, אנא הוית קמי דר' ברוקא, והיה אומר, כדין אזכה למעלת גנת אגוז עם חסידי ישראל. ולא הוה ידענא מאי הוא. עד דשמענא להא דאריב"ז, קרייה הקב"ה לגנתא דעדן גנת אגוז, מה האגוז קליפה אחר קליפה, ופריו מבפנים. כך עדן, עולם אחר עולם, והוא מבפנים: תאני ר' שמעון, הגן הזה מאין נטוע. הקב"ה נטע אותו מתחתיו של עדן. דאי תימא שזה כנגד זה בשוה, אי אפשר, אלא הגן בארץ, ועדן עליו מלמעלה. ומאין תמציתו של גן, מעדן הוא: א"ל ר' יהודה, לדבריך, מאי כתיב ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן, היה לו לומר ונהר יורד מעדן להשקות את הגן, דמשמע דמלמעלה יורד למטה לגן. אלא א"ר שמעון, עדן למטה, ועדן למעלה. גן למעלה, דן למטה. ושניהם מכוונים זה כנגד זה, והקב"ה נטע זה מתחת זה: וכי הוא נטעו ממש. כן. דא"ר יהודה, על שאין מטעותיו כשאר מטעותוהם מובחרים משאר מטעות, הוא היה מטע ה', כמד"א, מטע ה' להתפאר, כלומר לשבח, וזהו להתפאר, כלומר אין זה כי אם מטע ה' ולא מאחר: א"ר יעקב בר אידי, עכ"פ מטע ה' הוא, שנטע שם כל עץ נחמד למראה. והיאך נטע. אלא כשהוציאה הארץ אילניה ופירותיה, הוציאה בתחלה בג"ע, ואח"כ בכל העולם. והקב"ה בחר המקום ההוא, והכינו להיות שם לעולם. והוא פוקד אותו, ומשקה בטובו, מאותו הטוב הנשפע מעדן של מעלה. הה"ד, ישבעו עצי ה' ארזי וגו', אלו אילנות שבג"ע: שאל ר' חגי לר' יהודה, תאמר שג"ע הוא בארץ, למאי איצטריך. א"ל, להנאתיה דנשמתא, דמקבל מההוא עדן דלעילא. דאי ס"ד דלכל נשמתא. הא תנינן לאינון דלא יהבו להו רשותא לסלקא לעילא, אית להו הנאה וכיסופא בההוא דלתתא, ממה דמקבל מלעילא: א"ר יהודה, בכל ריש ירחא וירחא, סלקי להו למתיבתא עילאה דלעילא. הה"ד, והיה מידי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו וגו'. ובהאי ג"ע דלתתא יתיב אדם, ושוי ליה קב"ה למהוי מדוריה ביה, הה"ד, וישם שם את האדם אשר יצר: רבי חייא ור' יוסי הוו אזלי באורחא, א"ר יוסי לר' חייא, הא תנינן במתניתא דידן, דכל מה דעביד קב"ה בין לעילא בין לתתא, כלהו כסיפין ושקדין למהך לזיניה, גופא אזיל בתר זיניה, לארעא, דאתנסיבת מינה. ונשמתא לית ליה כסופא, אלא לאתר דאתנסיבת מתמן. דכל מה דעביד, כסיף בתר זיניה, הה"ד נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה', ולא לעלמא הדין, כגופא: א"ל ר' חייא, אימא לך מלה דהיא רזא, ולא ידעין בני נשא. ארכין רישיה, ובכי וחייך. שתיק ר' יוסי, לבתר א"ל רבי חייא, זכאין אינון צדיקיא, ווי להון לרשיעיא. זכאין אינון צדיקיא, דאתקרון חיים לעלמא דאתי. וכי בדיל דנשמתא קיימא בקיומהא, אינון קיימין, וגופא מתרקב בארעא, אע"ג דהוה שלים זכאי. ומתנן, דתדיר נשמתא בקיומא קיימא: אלא הכי אתגזר, דכר אתפטר צדיקא מעלמא דין, זמין ליה קב"ה גופא אחרא, זכאה וטב, דלא להוי כהאי זוכמא ולכלוכא דגופא דין, ומעייל ביה ההוא נשמתא קדישא, והוא אשרי ליה בקיומיה, בההוא גופא, בהאי גנתא דעדן דלתתא, וההוא להוי לון עלמא אחרא, עלמא דאתי: ובכל ריש ירחא וירחא, נפקין, וחזן חייביא דטרדין לון בגיהנם, הה"ד, ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי. מאיזה מקום יצאו. תאני רבי בא, מג"ע של מטה. ולמה. לראות לרשעים. וקב"ה, סליק לון למתיבתא דרקיעא, בכל שבתא ושבתא, ובכל ריש ירחא וירחא, הה"ד והיה מדי חדש בחדשו: ר"ש אמר, בכל לילה ולילה, וכד אתי צפרא, מחדש לון נשמתייהו, הה"ד, חדשים לבקרים רבה אמונתך. ר' יצחק אמר אפילו לכל אדם נמי. בהאי עלמא נאים בשנינתיה, בכל לילה, וסלקא נשמתא לעילא, ואשתכחת בכמה חיובין קמי קב"ה. ומהימנותא רבה, דקב"ה אחזר לה לגופא, ומחדש לה קב"ה. ולמה. רבה אמונתך. מפני שרבה אמונתך: מכאן א"ר יצחק, המתחייב בממון לחבירו, וחבירו מוציא לו מה שיחזיק בידו, אסור לו להחזיק בו, עד שיתנהו לו חבירו, ואפילו שיתנהו לו בי דינא, הדא הוא דכתיב, אם חבול תחבול שלמת רעך: רבי יהודה ב"ר סימון אמר, וישם שם את האדם אשר יצר, בכלל. א"ר שמעון, ויניחהו בג"ע לעבדה ולשמרה. וכי מאי עבודה הכא. אלא עבודת הנשמה, להשלים לה בתשלומיה, מה שלא השלימה בזה העולם: ר"ש אמר, הניח הקב"ה לאדם הראשון בג"ע, ונתן לו תורתו, לעבוד בה, ולשמור מצותיה. הה"ד, ועץ החיים בתוך הגן. וכתיב עץ חיים היא למחזיקים בה. אמר הקב"ה, כשיהיה לו לאדם נהאה בגן זה, יעסוק בה וישמור אותה. ומפני העדונין והנאות שהיו לו לאדם שם, לא שמר תורתו, עד שגרשהו משם.