מדרש הנעלם
פרשת בראשית מאמר עץ הדעת
רבי אבא בשם ר' חייא אמר, עץ ממש היה, והיו שנים, האחד הנותן חיים לאדם. והאחד שהאוכלו ידע הטוב והרע. לדעת הדרך הטוב והישר, שיוכשר האדם. והדרך הרע, שיתקלקל בה האךם. ולפיכך צוהו הקב"ה שלא יאכל ממנו, פן ידחה הטוב, ויחזיק ברע: וע"כ נאמר מכל עץ הגן אכול תאכל, זהו עם החיים, שהיה לו לאדם לאכול ממנו. והוא לא חטא, אלא בעץ הדעת טוב ורע, שנצטווה שלא יאכל ממנו. הה"ד ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות: מכאן אר"ש, גזירה נגזרה על אדם, קודם, למות, על שנלקח מן האדמה. משמע דכתיה, ביום אכלך ממנו. מלמד שאלמלי לא חטא, היו לו חיים ארוכים, כיון שחטא, הוא העונש, שיקצר ימיו, וימות באותו היום. לאחר שעשה תשובה, היה לו לבטל הגזירה. אלא אר"ש, עשה לתשובה ובטל הגזורה שנגזרה עליו, ביום אכלך ממנו, והאריך לו ימים שנתן לו יומו: רבי ברוקא אמר, הוא נצטווה על השם, וחטא בשם. נצטוה השם, זהו השם המיוחד, דכתיב ועץ החיים וגו'. והוא חטא בשם, זהו שם המשותף, דכתיב ועץ הדעת טוב ורע: א"ר אבהו, ומה המקריב קרבן לשם זה, אמרה תורה זובח לאלקים יחרם. המחליף שמו המיוחד בשבילו, על אחת כמה וכמה: וחטא בשם מנא לן. א"ר ברוקא, דכתיב "ותקח מפרי"ו "ותגאכ"ל, שהוא השם היוצא ממנו, דווגמת הפרי היוצא מן העץ. א"ר אבהו, לפיכך כנה כל הענין באלו אילני ג"ע: א"ר יצחק, חזינן דהא תלת מן חברייא, ע"ד אתענשו. א"ר יהודה, הא דא"ר ברוקא אין להרהר עוד בפרשה, דאנא כהאי גוונא שמענא מאבוי, וכען אדכרנא, ומכאן צריך דרשה: והנחש הי"ה ערו"ם מכל חית השדה. תאני ר' יוסי, זהו יצה"ר, שהוא הנחש המסית לבני אדם. ולמה נקרא נחש. מה הנחש הולך עקלתון, ואינו הולך בדרך ישרה. כך יצה"ר, משטין לאדם בדרך רע, ולא בדרך ישר: תאני ר' יוסי, מאי היה ערום מכל חית השדה. פקח מאותו נפש החיה אשר בגוף, והוא היה המסית לאדם, עד שנגרש מהנאת ג"ע: תנן התם, אמר ר"י ב"ר סימון, אשגחנא בהאי מלה דא"ר ברוקא, ושאיל ליה, ואשכחנא דעיקר קבלה הוה בידוי. והי אתגזר בספרא קדמאה, דמתניתא דר' אלעזר בן ערך: אמר רבי שמעון, הנחש כשהשיא לאשה, מה כתיב. ותרא האשה כי טוב. מאי כי טוב. א"ר אלעזר בר שלום, הסכימה בדעתה כי הוא טוב. שנאמר, כי טוב ה'. הודו לה' כי טוב. וכי תאוה הוא לעינים, שהיא התאוה שמתאוים עליונים ותחתונים, לדעת ולהשיג, מיד ותקח מפריו ותאכל: א"ר שמעון, אחלפא שולטנא בפולחנא. א"ר אלעזר, כד"א אל תמר בו, אל תמירני בו. א"ר יהודה, ולא אמינא דלית להרהר עוד בפרשה די בהא דא"ר ברוקא בריש פרשתא, ולא אצטריך יתיר אלא דרשא. א"ר יצחק, מאי ויתפרו עלה תאנה. מתרגם רב נחמן בר אחא וחברו, תסקופי מלין.
פרשת בראשית מאמר וישמעו את קול ה'
וישמעו את קול ה' אלקים וגו'. א"ר פנחס, ומה קוזדיטא דאהירנא בעייא רוח היום. תנן, א"ר אלעזר, אמיטון בבהירותא, לדא דאמרן, למה הוא דומה אדם בעוה"ז, לצפורא דאזלת, כד נפקת מקינה, ולא אשכחת מאן דאכניש לה. כך הוא האדם, כיון שהנשמה יוצאה, שוב אינו יודע, ומבין להגוף. בר ההוא גופא, מנהירו טובא דאמזגמן ליה לאשתעשעא בגנתא דעדן: א"ר אבא, מתהלך, מהלך הוה ליה למימר, מהו מתהלך. א"ר בא וכי חושבין בני אדם, שהקב"ה היה. ת"ש, דכתיב את קול, הוא דכתיב ביה, והאלקים יעננו בקול. וכן ויהי קול מעל לרקיע אשר על ראשם. אמר רב חסדא א"ר יוחנן, קול כתיב, מתהלך לרוח, הה"ד ויהי קול כהנבאי והנה רעש: א"ר יוחאי, והא ר' יהודה חברינו אמר, דכאן צריך דרשא, ואתם אומרים מעשה מרכבה. א"ר אלכסנדרי, יתיר מעובדא דמרכבה הוא, דהא רזין עילאין אנן חזינן דאתגליין הכא.
פרשת בראשית מאמר כשחלה ר' שמעון
ת"ר, כשחלה רבי שמעון בן יוחאי, עאלו דמיה ר' פנחס, ור' חייא, ור' אבהו. אמרו לו, מאן דהוא קיימא דעלמא, שכיב. אמר לון, לא בי דינא דלעילא מעיינין בדינאי, דהא אנא חזאי דלית אנא מתייהב למלאכא ולדיינא דלעילא. דאנא לאו כשאר בני נשא: אלא האי דינא דילי, קב"ה דייניה, ולא בי דיניה. והיינו דאמר דוד, בבעותיה קמיה שפטני אלקים וריבה ריבי. וכן שלמה אמר, לעשות משפט עבדו, הוא בלחודוי, ולא אחרן: דהא תנינן, כשהאדם הוא שוכב, בי דינא דלעילא מסתכלין בדינוי, אית מנהון דנטאן לכף זכות, דאחזיין זכותא דבר נש, ואית מנהון דנטאן לכף חובא, דאחזיין חובה דבר נש. ונפיק איניש מן דינא, כמה דהוא בעי: אבל מאן דדאין ליה מלכא עילאה, דשליט על כולא, הוא טב, ולא יכיל איניש למהוי בההוא דינא, בר טס. מ"ט. דהא תנינן, מכלוי דמלכא עילאה, נטי לזכותא תדיר, והוא כוליה צד רחמנותא, ובידו לשתקא לחטאין וחובין, הה"ד כי עמך הסליחה וגו', ולא עם אחר: ובג"כ בעינא קמיה דהוא ידין דינאי, ואנא אעיל תליסר אבבי לעלמא דאתי, דלא אעברו לון בר אבהתא, ולא יהא מאן דימחי בידי, ועוד דלא אתבע רשותא מנהון: אר"ש מלה, וחמון בי מרעיה, דלא הוה הוא תמן. תווהו, ולא הוה יכיל חד מנהון למללא בפומיה, מדחילו רבה דהוי עליהון. עד דהוו יתבי, סליק לון ריחין דבוסמי סגיאין, וכל חד וחד מנהוון אתיישר חיליה, עד דחמו לר"ש, והוה ממלל מלין, ולא הוה חמאן אחרן בר מיניה: לבתר עידן, אמר לון ר"ש, חמיתון מידי. א"ל ר' פנחס, לא, אלא כולנא תווהין על דלא חמינא לך בבי מרעך, זמן רב, וכד חמינא לך סליק לך ריחין דבוסמין דגנתא דעדן, ושמעהא קלך ממלל, ולא ידענא מאן ממלל עמך: אמר לון, ולא שמעתון למה אוחרנא בר מדידי. אמרו לאו, אמר לון, לית אתון חזיין למחמי סבר עתיק יומין: אמר לון, אימא לכו מלה, תווהנא על ר' פנחס, דלא חמא. דאנא חמית ליה כען בההוא עלמא,לתתא מר' אלעזר ברי: וכען שדרו בדילי מלעילא, ואחזין לי אתרא דצדיקיא לעלמא דאתי, ולא אתיישר בלבאי דוכתאי, בר עם אחיה השילוני. וברירנא דוכתאי, ואתינא, ואתו עמי תלת מאה נשמתין דצדיקיא, ועילא מנהון אדם הראשון, דהוה יתיב גבאי, והוא ממלל עמי. ובעי, דלא יתגלי חוביה לכל עלמא. בר ההוא דאמרה אורייתא בגיניה. ואתכסי בההוא אילנא דגנתא דעדן: ואמינא ליה אנא דהא חברייא גלו. אמר ההוא דגלו חברייא בינייהו טב ושפיר, אבל לשאר בני עלמא לא, מאי טעמא. דחס קב"ה על יקריה, ולא בעא לפרסומי חוביה, אלא בההוא אילנא דאמר דאכל מניה: וקב"ה גלי לי ברוח הקדש, ולחברייא, דלישתעו אינון בינייהו, ולא לדרדקי דחברייא, ולאינון דייתון לעלמא. בהוא מלה דלא ידעי כל אינשי, וטעיין ביה, לאו משום חובתא דחב, אלא משום יקרא דשמא עילאה, דבני נשא לא זהירין ביה, וכתיב זה שמי לעולם. וייתון למשאל מה דלא צריכי לון: והיינו דכתיב, פן יהרסו אל ה' לראות ונפל ממנו רב, מאי ונפל ממנו רב. הכי גזרנא, האי חברא דאורי שמא קדישא לכולא, הוא נפיל ונתפס באותו עון: קריב לגביה רבי אלעזר בריה, א"ל אבא, מה אנא התם. א"ל זכאה חולקך ברי, זמן סגי יהא דלא תתקבר גבאי, אבל בההוא עלמא, דוכתא דידי ודידך ברירנא. זכאין אינון צדיקיא, דזמינין אינון למשבחי למארי עלמא, כאינון מלאכין שמשין דקמיה, הה"ד, אך צדיקים יודו לשמך ישבו ישרים את פניך.
פרשת בראשית מאמר הכרובים ואת להט החרב המתהפכת
רבי בא בשם רב הונא אמר, כיון שחטא אדם, וגזרו עליו אותן הגזרות, גרשהו הקב"ה מאותן ההנאות והעידונין שהיו לו בעדן, ומינה שומרים לשערי ג"ע. ומי הם. הכרובים. הה"ד, וישכן מקדם לגן עדן את הכרובים ואת להט החרב המתהפכת. כדי לשמור אתו הדרך והפתח: שאז נגזר, שלא יהא רשות לכל אדם מכאן ואילך, להכנס שם, זולתי הנשמות הצרופות על ידי הכרובים תחלה. אם רואים שהיא ראויה ליכנס, תכנס. ואם לאו, דוחים אותה לחוץ, ותשרף באותו הלהב, או תקבל עונשה: ותאנא, כנגדם היו במקדש, כשנכנס הכהן לפני ולפנים. דתניא, א"ר אבא אר"י בשם רב הונא, לפני ולפנים הוא דוגמתו של ג"ע. וכשנכנס הכהן לשם, נכנס בנשמה, ולא בגוף. באימה, ביראה, ברתת, בזיע, בנקיות, בטהרה. והכרובים עומדים שם שומרים, כדוגמת אותם הכרובים העומדים בשערי ג"ע: שכה הכהן, נכנס שם בשלום, ויוצא בשלום. לא זכה, מבין ב' הכרובים יוצא להב, וישרף וימות בפנים. א"ר יהודה, אשרי הזוכה לעבור מהם בשלום. א"ר פרחיה, אין לך בעולם דבר שאין בו מעלה כדוגמתו: הנחש שהערים לחוה, הוא דבר נופל על הלשון. אמר רב יוסף, היאך. א"ל, כתרגומו, נחש חיויא הוא, חויא זכר, והיא חוה נקבה. דבר נופל על הלשון. כדוגמתו נחש נחשת, דבר נופל על הלשון: א"ר יוסי, והא כתיב ויקרא האדם שם אשתו חוה כי היא היתה אם כל חי. אמר ליה ר' פרחיה, קרא לה על שם העתיד, היה לו לקרוא אותה חיה, על שם חי ונקראה על שם העתיד חוה, דעתיבד חיויא למסטי לחוה.
פרשת בראשית מאמר הוא ישופך ראש
הוא ישופך ראש. אמר ר"י, כך דרכו של נחש אין הקשה שלו מאדם אלא בראש. ואין הנשיכה מהנחש לאדם, אלא בעקב. א"ר יצחק בר ר' יוסי למאן דאמר דיצר הרע הוה, מאי נימא בהאי פסוקא: אמר לו ר' יוסי, מלמד שאין הריגה לנחש אלא בראש. ומי הוא הראש. זה ראש הישיבה. ואין הנחש הזה הורג לאדם, אלא בעקב, כשעושה לו מעשה עבירות, ודש בהם בעקב, הה"ד עון עקבי יסובני: אמר רבי יצחק מהכא, הוי מושכי העון בחבלי השוא וכעבות העגלה חטאה. כלומר עוה עבירות ודש בהם בעקב, שחושב שאינם כלום, כמו חבלי השוא, שאורג העכביש. ולאחר כן הם כעבות העגלה חטאה, חזקים וקשים, עד שנאספים כלם והורגים לאדם, וכן הוא אומר ואתה תשופנו עקב, באותו עון העקב הורג יצה"ר לאדם: אמר ר' יצחק, בא וראה, כמו שנתקלקלו כך נדונו. הנחש בתחלה, אחריו האשה. ואחריו האדם. היינו דכתיב, ולאדם אמר כי שמעת לקול אשתך: א"ר יעקב בר אידי, אם אדם חטא אדמה מה חטאה. אלא א"ר יעקב בר אידי, כשנברא האדם, השמים והארץ היו עדים. מלמד שהקב"ה עשה אותם עדים, על מה שיעשה האדם, שלא יאמר מי רואני. ואותם העדים מפרסמין חטאיו, הה"ד יגלו שמים עונו וארץ מתקוממה לו: ותנא, באותו היום שעבר אדם, השמים החשיכו אורם. והארץ לא ידעה מה לעשות, עד שבא הקב"ה וקלל אותה, על שהתעכבה בעדותה, שלא תוסיף תת כחה לזרוע ולקצור כבראשונה, ועמדה בקללותיה, עד שבא אברהם אבינו, ונתבסס העולם: ר"נ אמר, עד שבא נח, דכתיב, חזה ינחמנו ממעשנו ומעצבון ידינו. ולפיכך נקראה על שמו, דכתיב איש האדמה, על שיצאה מקללתה בשבילו אמר רב נחמן בר יצחק, אדה"ר, כיון שנטרד מג"ע, חשב שימות מיד, והיה בוכה ומתחנן, ושב בתשובה, עד שקבלו הקב"ה בתשובה, והאריך ימיו, וקיים בו דברו, דכתיב ביום אכלך ממנו, ומתן לו יומו, שהוא אלף שנה. להורות לכל העולם, שהקב"ה חנון ורחום הוא, ומקבל בתשובה לשבים, ואינו חפץ מהם, זולתי שיחיו, דכתיב ולמה תמותו בית ישראל והשיבו וחיו: א"ר יצחק, אשריהם הבנים שהאב אומר להם כך. ווי להם לבנים, שאינם שומעים ממנו. אמר רב יהודה אמר רב. לא חזינן רחמנותא כרחמנותא דקב"ה, בכל מקום את מוצא כשחטאו ישראל, ושבו למולו, פשט ידו וקבלם, ומל להם מיד, הה"ד מי א -ל כמוך נושא עון ועובר על פשע.
פרשת בראשית מאמר קניתי איש את ה'
והאדם ידע את חוה אשתו. אריב"ל, יש לנו להרהר בהא פרשתא, וכ"ש בהאי פסוקא, דאמרה חוה, קניתי איש את ה': א"ר יצחק, אנא ידענא ליה כפשיטותיה. דהא תנן, אמר רב יהודה אמר רב, האי מאן דאתייליד ליה בר, כד שרי למללא, חובה עליה לאלפא ליה פסוקי דאורייתא, דאינן דחילו מן קדם ה', דכד ירבי ידכר לו לאינון כתובין, לדחלא מן מאריה: רבי עקיבא, הוה יתיב קמיה דר' אליעזר, א"ל מאי האי פרשתא דפסיקא דא, דאמר ותלד את קין, ותאמר קניתי איש את ה'. א"ל, עקיבא, אימא לך, יומא דר' ברוקא ושאר חברייא גלו ההוא חובה דעביד אדם, לא הוה אצטריך לאינון דלא ידעי עמיקתא ומסתרתא. וההוא יומא דאתגלי, אשתמע כלא מהאי פסוקא: אדם נצטוה על השם, וחטא בשם. נצטוה על השם, הוא השם המיוחד, דכתיב ועץ החיים וגו'. וחטא בשם, זהו שם המשותף, דכתיב ועץ הדעת טוב ורע: וחוה היתה תחלה בעבירה על זה. דכתיב, ותקח מפריו. ולאחר שחטאו, וידעו על מה שעברו, התמרמרו על מה שחטאו, והיא ביותר, מפני שהיא היתה תחלה לעבירה, לעבור על שמו הגדול. כיון שנולד לה בן, הרגישה בדבר, ואמרה קניתי איש את ה' שהוא השם המיוחד, ועל כן לא אמרה השם המשותף: א"ר עקיבא, האי טעמא, חוזר על מה דא"ר אבהו, זובח לאלקים יחרם. א"ר אליעזר, חזרה חוה להודות על אותו עון שעברה, ואמרה, לא יהיה זה כמונו, לתת כבוד לאחר זולתו. אבל זה יהיה את השם ממש, ולא לאחר: א"ר יצחק, ושפיר קאמר ר' עקיבא, דאתחזר עניינא על מה דא"ר אבהו. וכן חוה אמרה את ה', ולא לשם אחר. וכן חנה אמרה וונתתיו לה' כל ימי חייו, ולא לשם אחר. ועל זה אמרה תורה, כי לא תשתחוה לאל אחר, כי ה' קנא שמו, א -ל קנא הוא: א"ר יהודה, עד אימתי יטיילון חברייא ברזין עילאין דמלכא. אמר רבי אלכסנדראי, תנינן, מוסרין סתרי תורה לחברים הראויים לכך, כגון אנן וחברייא כגוונן.
פרשת בראשית מאמר קין והבל ושת
ותוסף ללדת את אחיו את הבל, א"ר אליעזר לרבי עקיבא, מה שמיע לך בהאי. א"ל על כך אנא יתיב קמך.א"ל, אסתים פומך, ופתח עינך ואודנך, ואצית: דרמז הוא דקא רמז, על ההוא שמא זעירא, דאתאצל משמא קדישא, דאנא ואת ידענא. ובהאי שמא חביין סגיאין בני נשא, והוא רמז מהימנותא, למאן דאסתכל בחכמתא: עוד א"ר אליעזר, עקיבא, רמז דאתקטל הבל, אורי על מהימנותא דשמא יקירא עילאה דמלכא, דכתיב ונשגב ה' לבדו. א"ר עקיבא, ווי לעלמא כד תיפוק מניה, כען אנא מבתכל בחכמתא סגיאה. א"ל, הא אמרית לך אסתים פומך, דהא חזינא דדי לי ולך בעלמא: אמר ר' יהודה, נתחזר קין להיות עובד אדמה, והבל רועה צאן, זה הביא קרבן, וזה הביא קרבן. א"ר יהודה, קין בא בגסות הרוח, והבל בנמיכות הרוח, דכתיב זבחי אלקים רוח נשברה. מה כתיב וישע ה' אל הבל ואל מנחתו ואל קין ואל מנחתו לא שעה. א"ר יהודה, למה נפלו פניו, על שלא נתקבלה מנחתו: ותאנא, אר"י, אותו היום ראש השנה היה, יום שדין כל הנשמות, עוברים לפניו. אמר לו, למה חרה לך, הלא אם תיטיב שאת, א"ר יהודה, כלומר אם תיטיב, יהיה לך שאת: לפתח חטאת רובץ, כלומר, לאותם פתחי ג"ע, שהנשמות עוברות בו, חטאת רובץ. החטאת שתעשה יהיה מזומן שם, ושם תקבל עונשך. ואליך תשוקתו, כלומר אם תטיב מעשיך, והחטאת ההוא יכסוף לך שתעשה עבירות. אתה תמשל בו, שלא יוכל לקטרג עמך: תאנא, א"ר יוסי, אנא חמינא לרבי עקיבא, ששאל לרבי אליעזר דבר זה, א"ל, עקיבא, סק עינך לעילא, ואת תיב גבאי, דהא מפרש כולא במה דאמרנא. זקף עינוי, לבתר ארכין רישיה, אמר, הא עבדנא כעובדא דחיויא, ולא ידענא. קריב גבוי ר' אליעזר, ולחיש ליה, אתא ר' עקיבא, ונשיק ידוי, ובכה, ואמר, כולא הוא כמה דאמרת בקדמיתא. זקפאן זקיפן, תתאן תתאין, דלא יכיל קב"ה בהדי שותפין: אמר ר' שמעון, חוה אמרה, שקנתה איש את ה', שהוא ה' המיוחד. והוא קלקל מעשיו, ולא רצה לעמוד בדרך הישר. הה"ד, ויצא קין מלפני ה', יצא מאותו הכלל שאמרה אמו: ובשביל כך מה כתיב. וישב בארץ נוד, שהיה נד בארץ. והוא כמו כן עשה תשובה, כשהודה על חטאתו, וקבל עליו עונשו. דתנינן, כל המתודה חטאתיו ומתבייש מהן מוחלין לו מיד על כל עונותיו. הה"ד, ומודה ועוזב ירוחם: ר' חייא אמר מהכא, והתודה אשר חטא, ונאמר ונסלח לו. ר' ייסא אמר, אין דבר בעולם עומד בפני התשובה. קין נגזר עליו נע ונד תהיה בארץ, וכשעשה תשובה, פקע החצי. דכתיב, וישב בארץ נוד, אבל נע לא נאמר: ת"ר, על הכל הקב"ה מוחל, ואינו מוחל על כבוד שמו. ומי אינו מוחל, והרי מנשה מלך יהודה המיר כבודו של מקום בהבלים. שאני מנשה, דהוא בגרמיה ידע דהבל הוא, ולא שוי ליה עיקר בלביה, דברי ר' יהודה. ר' שמעון אומר, אין לך דבר שבעולם שעומד בפני התשובה כלל: א"ר יצחק, מאי דכתיב, ואחות תובל קין נעמה. אלא א"ר יצחק, צדקת היתה, ונעימה במעשיה. ר' אבהו אמר, פשוטו של מקרא מורה, על שהיתה חכמה במלאכת הברזל, כמו אחיה תובל קין. משמע דכתיב. הוא היה אבי כל חרש נחשת וברזל, ואחות תובל קין נעמה, הוא הוציא אומנות זו, ואחותו עמו. הה"ד, ואחות תובל קין נעמה, שהיתה בקיאה כמותו, וא"ו דואחות מוסיף על הענין של מעלה: רבי בא אמר, אמן של שדים היתה, והולידה אותם. דהא אימא דאשמדאי, מלכא דשידי, נעמה שמה. ר' יצחק בשם ר' יוחנן אמר, על שם יופיה נקראת כך, וממנה יצאו אותן דכתיב כי טובות הנה, במראה וביופי: אמר רבי יוסי למה נאמר בשת ויולד בדמותו כצלמו, ובקין ובהבל לא נאמר. א"ל ר' חייא, קין והבל לא היו, אלא לאחזאה רמיזא עילאה, ורזא יקירא, ולא אתו לאתישבא עלמא מנהון. אבל שת, לא אתא לעלמא, אלא לאשתלשלא עלמא מיניה ובג"כ אמר בדמותו כצלמו.
פרשת בראשית מאמר עץ הדעת
רבי אבא בשם ר' חייא אמר, עץ ממש היה, והיו שנים, האחד הנותן חיים לאדם. והאחד שהאוכלו ידע הטוב והרע. לדעת הדרך הטוב והישר, שיוכשר האדם. והדרך הרע, שיתקלקל בה האךם. ולפיכך צוהו הקב"ה שלא יאכל ממנו, פן ידחה הטוב, ויחזיק ברע: וע"כ נאמר מכל עץ הגן אכול תאכל, זהו עם החיים, שהיה לו לאדם לאכול ממנו. והוא לא חטא, אלא בעץ הדעת טוב ורע, שנצטווה שלא יאכל ממנו. הה"ד ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות: מכאן אר"ש, גזירה נגזרה על אדם, קודם, למות, על שנלקח מן האדמה. משמע דכתיה, ביום אכלך ממנו. מלמד שאלמלי לא חטא, היו לו חיים ארוכים, כיון שחטא, הוא העונש, שיקצר ימיו, וימות באותו היום. לאחר שעשה תשובה, היה לו לבטל הגזירה. אלא אר"ש, עשה לתשובה ובטל הגזורה שנגזרה עליו, ביום אכלך ממנו, והאריך לו ימים שנתן לו יומו: רבי ברוקא אמר, הוא נצטווה על השם, וחטא בשם. נצטוה השם, זהו השם המיוחד, דכתיב ועץ החיים וגו'. והוא חטא בשם, זהו שם המשותף, דכתיב ועץ הדעת טוב ורע: א"ר אבהו, ומה המקריב קרבן לשם זה, אמרה תורה זובח לאלקים יחרם. המחליף שמו המיוחד בשבילו, על אחת כמה וכמה: וחטא בשם מנא לן. א"ר ברוקא, דכתיב "ותקח מפרי"ו "ותגאכ"ל, שהוא השם היוצא ממנו, דווגמת הפרי היוצא מן העץ. א"ר אבהו, לפיכך כנה כל הענין באלו אילני ג"ע: א"ר יצחק, חזינן דהא תלת מן חברייא, ע"ד אתענשו. א"ר יהודה, הא דא"ר ברוקא אין להרהר עוד בפרשה, דאנא כהאי גוונא שמענא מאבוי, וכען אדכרנא, ומכאן צריך דרשה: והנחש הי"ה ערו"ם מכל חית השדה. תאני ר' יוסי, זהו יצה"ר, שהוא הנחש המסית לבני אדם. ולמה נקרא נחש. מה הנחש הולך עקלתון, ואינו הולך בדרך ישרה. כך יצה"ר, משטין לאדם בדרך רע, ולא בדרך ישר: תאני ר' יוסי, מאי היה ערום מכל חית השדה. פקח מאותו נפש החיה אשר בגוף, והוא היה המסית לאדם, עד שנגרש מהנאת ג"ע: תנן התם, אמר ר"י ב"ר סימון, אשגחנא בהאי מלה דא"ר ברוקא, ושאיל ליה, ואשכחנא דעיקר קבלה הוה בידוי. והי אתגזר בספרא קדמאה, דמתניתא דר' אלעזר בן ערך: אמר רבי שמעון, הנחש כשהשיא לאשה, מה כתיב. ותרא האשה כי טוב. מאי כי טוב. א"ר אלעזר בר שלום, הסכימה בדעתה כי הוא טוב. שנאמר, כי טוב ה'. הודו לה' כי טוב. וכי תאוה הוא לעינים, שהיא התאוה שמתאוים עליונים ותחתונים, לדעת ולהשיג, מיד ותקח מפריו ותאכל: א"ר שמעון, אחלפא שולטנא בפולחנא. א"ר אלעזר, כד"א אל תמר בו, אל תמירני בו. א"ר יהודה, ולא אמינא דלית להרהר עוד בפרשה די בהא דא"ר ברוקא בריש פרשתא, ולא אצטריך יתיר אלא דרשא. א"ר יצחק, מאי ויתפרו עלה תאנה. מתרגם רב נחמן בר אחא וחברו, תסקופי מלין.
פרשת בראשית מאמר וישמעו את קול ה'
וישמעו את קול ה' אלקים וגו'. א"ר פנחס, ומה קוזדיטא דאהירנא בעייא רוח היום. תנן, א"ר אלעזר, אמיטון בבהירותא, לדא דאמרן, למה הוא דומה אדם בעוה"ז, לצפורא דאזלת, כד נפקת מקינה, ולא אשכחת מאן דאכניש לה. כך הוא האדם, כיון שהנשמה יוצאה, שוב אינו יודע, ומבין להגוף. בר ההוא גופא, מנהירו טובא דאמזגמן ליה לאשתעשעא בגנתא דעדן: א"ר אבא, מתהלך, מהלך הוה ליה למימר, מהו מתהלך. א"ר בא וכי חושבין בני אדם, שהקב"ה היה. ת"ש, דכתיב את קול, הוא דכתיב ביה, והאלקים יעננו בקול. וכן ויהי קול מעל לרקיע אשר על ראשם. אמר רב חסדא א"ר יוחנן, קול כתיב, מתהלך לרוח, הה"ד ויהי קול כהנבאי והנה רעש: א"ר יוחאי, והא ר' יהודה חברינו אמר, דכאן צריך דרשא, ואתם אומרים מעשה מרכבה. א"ר אלכסנדרי, יתיר מעובדא דמרכבה הוא, דהא רזין עילאין אנן חזינן דאתגליין הכא.
פרשת בראשית מאמר כשחלה ר' שמעון
ת"ר, כשחלה רבי שמעון בן יוחאי, עאלו דמיה ר' פנחס, ור' חייא, ור' אבהו. אמרו לו, מאן דהוא קיימא דעלמא, שכיב. אמר לון, לא בי דינא דלעילא מעיינין בדינאי, דהא אנא חזאי דלית אנא מתייהב למלאכא ולדיינא דלעילא. דאנא לאו כשאר בני נשא: אלא האי דינא דילי, קב"ה דייניה, ולא בי דיניה. והיינו דאמר דוד, בבעותיה קמיה שפטני אלקים וריבה ריבי. וכן שלמה אמר, לעשות משפט עבדו, הוא בלחודוי, ולא אחרן: דהא תנינן, כשהאדם הוא שוכב, בי דינא דלעילא מסתכלין בדינוי, אית מנהון דנטאן לכף זכות, דאחזיין זכותא דבר נש, ואית מנהון דנטאן לכף חובא, דאחזיין חובה דבר נש. ונפיק איניש מן דינא, כמה דהוא בעי: אבל מאן דדאין ליה מלכא עילאה, דשליט על כולא, הוא טב, ולא יכיל איניש למהוי בההוא דינא, בר טס. מ"ט. דהא תנינן, מכלוי דמלכא עילאה, נטי לזכותא תדיר, והוא כוליה צד רחמנותא, ובידו לשתקא לחטאין וחובין, הה"ד כי עמך הסליחה וגו', ולא עם אחר: ובג"כ בעינא קמיה דהוא ידין דינאי, ואנא אעיל תליסר אבבי לעלמא דאתי, דלא אעברו לון בר אבהתא, ולא יהא מאן דימחי בידי, ועוד דלא אתבע רשותא מנהון: אר"ש מלה, וחמון בי מרעיה, דלא הוה הוא תמן. תווהו, ולא הוה יכיל חד מנהון למללא בפומיה, מדחילו רבה דהוי עליהון. עד דהוו יתבי, סליק לון ריחין דבוסמי סגיאין, וכל חד וחד מנהוון אתיישר חיליה, עד דחמו לר"ש, והוה ממלל מלין, ולא הוה חמאן אחרן בר מיניה: לבתר עידן, אמר לון ר"ש, חמיתון מידי. א"ל ר' פנחס, לא, אלא כולנא תווהין על דלא חמינא לך בבי מרעך, זמן רב, וכד חמינא לך סליק לך ריחין דבוסמין דגנתא דעדן, ושמעהא קלך ממלל, ולא ידענא מאן ממלל עמך: אמר לון, ולא שמעתון למה אוחרנא בר מדידי. אמרו לאו, אמר לון, לית אתון חזיין למחמי סבר עתיק יומין: אמר לון, אימא לכו מלה, תווהנא על ר' פנחס, דלא חמא. דאנא חמית ליה כען בההוא עלמא,לתתא מר' אלעזר ברי: וכען שדרו בדילי מלעילא, ואחזין לי אתרא דצדיקיא לעלמא דאתי, ולא אתיישר בלבאי דוכתאי, בר עם אחיה השילוני. וברירנא דוכתאי, ואתינא, ואתו עמי תלת מאה נשמתין דצדיקיא, ועילא מנהון אדם הראשון, דהוה יתיב גבאי, והוא ממלל עמי. ובעי, דלא יתגלי חוביה לכל עלמא. בר ההוא דאמרה אורייתא בגיניה. ואתכסי בההוא אילנא דגנתא דעדן: ואמינא ליה אנא דהא חברייא גלו. אמר ההוא דגלו חברייא בינייהו טב ושפיר, אבל לשאר בני עלמא לא, מאי טעמא. דחס קב"ה על יקריה, ולא בעא לפרסומי חוביה, אלא בההוא אילנא דאמר דאכל מניה: וקב"ה גלי לי ברוח הקדש, ולחברייא, דלישתעו אינון בינייהו, ולא לדרדקי דחברייא, ולאינון דייתון לעלמא. בהוא מלה דלא ידעי כל אינשי, וטעיין ביה, לאו משום חובתא דחב, אלא משום יקרא דשמא עילאה, דבני נשא לא זהירין ביה, וכתיב זה שמי לעולם. וייתון למשאל מה דלא צריכי לון: והיינו דכתיב, פן יהרסו אל ה' לראות ונפל ממנו רב, מאי ונפל ממנו רב. הכי גזרנא, האי חברא דאורי שמא קדישא לכולא, הוא נפיל ונתפס באותו עון: קריב לגביה רבי אלעזר בריה, א"ל אבא, מה אנא התם. א"ל זכאה חולקך ברי, זמן סגי יהא דלא תתקבר גבאי, אבל בההוא עלמא, דוכתא דידי ודידך ברירנא. זכאין אינון צדיקיא, דזמינין אינון למשבחי למארי עלמא, כאינון מלאכין שמשין דקמיה, הה"ד, אך צדיקים יודו לשמך ישבו ישרים את פניך.
פרשת בראשית מאמר הכרובים ואת להט החרב המתהפכת
רבי בא בשם רב הונא אמר, כיון שחטא אדם, וגזרו עליו אותן הגזרות, גרשהו הקב"ה מאותן ההנאות והעידונין שהיו לו בעדן, ומינה שומרים לשערי ג"ע. ומי הם. הכרובים. הה"ד, וישכן מקדם לגן עדן את הכרובים ואת להט החרב המתהפכת. כדי לשמור אתו הדרך והפתח: שאז נגזר, שלא יהא רשות לכל אדם מכאן ואילך, להכנס שם, זולתי הנשמות הצרופות על ידי הכרובים תחלה. אם רואים שהיא ראויה ליכנס, תכנס. ואם לאו, דוחים אותה לחוץ, ותשרף באותו הלהב, או תקבל עונשה: ותאנא, כנגדם היו במקדש, כשנכנס הכהן לפני ולפנים. דתניא, א"ר אבא אר"י בשם רב הונא, לפני ולפנים הוא דוגמתו של ג"ע. וכשנכנס הכהן לשם, נכנס בנשמה, ולא בגוף. באימה, ביראה, ברתת, בזיע, בנקיות, בטהרה. והכרובים עומדים שם שומרים, כדוגמת אותם הכרובים העומדים בשערי ג"ע: שכה הכהן, נכנס שם בשלום, ויוצא בשלום. לא זכה, מבין ב' הכרובים יוצא להב, וישרף וימות בפנים. א"ר יהודה, אשרי הזוכה לעבור מהם בשלום. א"ר פרחיה, אין לך בעולם דבר שאין בו מעלה כדוגמתו: הנחש שהערים לחוה, הוא דבר נופל על הלשון. אמר רב יוסף, היאך. א"ל, כתרגומו, נחש חיויא הוא, חויא זכר, והיא חוה נקבה. דבר נופל על הלשון. כדוגמתו נחש נחשת, דבר נופל על הלשון: א"ר יוסי, והא כתיב ויקרא האדם שם אשתו חוה כי היא היתה אם כל חי. אמר ליה ר' פרחיה, קרא לה על שם העתיד, היה לו לקרוא אותה חיה, על שם חי ונקראה על שם העתיד חוה, דעתיבד חיויא למסטי לחוה.
פרשת בראשית מאמר הוא ישופך ראש
הוא ישופך ראש. אמר ר"י, כך דרכו של נחש אין הקשה שלו מאדם אלא בראש. ואין הנשיכה מהנחש לאדם, אלא בעקב. א"ר יצחק בר ר' יוסי למאן דאמר דיצר הרע הוה, מאי נימא בהאי פסוקא: אמר לו ר' יוסי, מלמד שאין הריגה לנחש אלא בראש. ומי הוא הראש. זה ראש הישיבה. ואין הנחש הזה הורג לאדם, אלא בעקב, כשעושה לו מעשה עבירות, ודש בהם בעקב, הה"ד עון עקבי יסובני: אמר רבי יצחק מהכא, הוי מושכי העון בחבלי השוא וכעבות העגלה חטאה. כלומר עוה עבירות ודש בהם בעקב, שחושב שאינם כלום, כמו חבלי השוא, שאורג העכביש. ולאחר כן הם כעבות העגלה חטאה, חזקים וקשים, עד שנאספים כלם והורגים לאדם, וכן הוא אומר ואתה תשופנו עקב, באותו עון העקב הורג יצה"ר לאדם: אמר ר' יצחק, בא וראה, כמו שנתקלקלו כך נדונו. הנחש בתחלה, אחריו האשה. ואחריו האדם. היינו דכתיב, ולאדם אמר כי שמעת לקול אשתך: א"ר יעקב בר אידי, אם אדם חטא אדמה מה חטאה. אלא א"ר יעקב בר אידי, כשנברא האדם, השמים והארץ היו עדים. מלמד שהקב"ה עשה אותם עדים, על מה שיעשה האדם, שלא יאמר מי רואני. ואותם העדים מפרסמין חטאיו, הה"ד יגלו שמים עונו וארץ מתקוממה לו: ותנא, באותו היום שעבר אדם, השמים החשיכו אורם. והארץ לא ידעה מה לעשות, עד שבא הקב"ה וקלל אותה, על שהתעכבה בעדותה, שלא תוסיף תת כחה לזרוע ולקצור כבראשונה, ועמדה בקללותיה, עד שבא אברהם אבינו, ונתבסס העולם: ר"נ אמר, עד שבא נח, דכתיב, חזה ינחמנו ממעשנו ומעצבון ידינו. ולפיכך נקראה על שמו, דכתיב איש האדמה, על שיצאה מקללתה בשבילו אמר רב נחמן בר יצחק, אדה"ר, כיון שנטרד מג"ע, חשב שימות מיד, והיה בוכה ומתחנן, ושב בתשובה, עד שקבלו הקב"ה בתשובה, והאריך ימיו, וקיים בו דברו, דכתיב ביום אכלך ממנו, ומתן לו יומו, שהוא אלף שנה. להורות לכל העולם, שהקב"ה חנון ורחום הוא, ומקבל בתשובה לשבים, ואינו חפץ מהם, זולתי שיחיו, דכתיב ולמה תמותו בית ישראל והשיבו וחיו: א"ר יצחק, אשריהם הבנים שהאב אומר להם כך. ווי להם לבנים, שאינם שומעים ממנו. אמר רב יהודה אמר רב. לא חזינן רחמנותא כרחמנותא דקב"ה, בכל מקום את מוצא כשחטאו ישראל, ושבו למולו, פשט ידו וקבלם, ומל להם מיד, הה"ד מי א -ל כמוך נושא עון ועובר על פשע.
פרשת בראשית מאמר קניתי איש את ה'
והאדם ידע את חוה אשתו. אריב"ל, יש לנו להרהר בהא פרשתא, וכ"ש בהאי פסוקא, דאמרה חוה, קניתי איש את ה': א"ר יצחק, אנא ידענא ליה כפשיטותיה. דהא תנן, אמר רב יהודה אמר רב, האי מאן דאתייליד ליה בר, כד שרי למללא, חובה עליה לאלפא ליה פסוקי דאורייתא, דאינן דחילו מן קדם ה', דכד ירבי ידכר לו לאינון כתובין, לדחלא מן מאריה: רבי עקיבא, הוה יתיב קמיה דר' אליעזר, א"ל מאי האי פרשתא דפסיקא דא, דאמר ותלד את קין, ותאמר קניתי איש את ה'. א"ל, עקיבא, אימא לך, יומא דר' ברוקא ושאר חברייא גלו ההוא חובה דעביד אדם, לא הוה אצטריך לאינון דלא ידעי עמיקתא ומסתרתא. וההוא יומא דאתגלי, אשתמע כלא מהאי פסוקא: אדם נצטוה על השם, וחטא בשם. נצטוה על השם, הוא השם המיוחד, דכתיב ועץ החיים וגו'. וחטא בשם, זהו שם המשותף, דכתיב ועץ הדעת טוב ורע: וחוה היתה תחלה בעבירה על זה. דכתיב, ותקח מפריו. ולאחר שחטאו, וידעו על מה שעברו, התמרמרו על מה שחטאו, והיא ביותר, מפני שהיא היתה תחלה לעבירה, לעבור על שמו הגדול. כיון שנולד לה בן, הרגישה בדבר, ואמרה קניתי איש את ה' שהוא השם המיוחד, ועל כן לא אמרה השם המשותף: א"ר עקיבא, האי טעמא, חוזר על מה דא"ר אבהו, זובח לאלקים יחרם. א"ר אליעזר, חזרה חוה להודות על אותו עון שעברה, ואמרה, לא יהיה זה כמונו, לתת כבוד לאחר זולתו. אבל זה יהיה את השם ממש, ולא לאחר: א"ר יצחק, ושפיר קאמר ר' עקיבא, דאתחזר עניינא על מה דא"ר אבהו. וכן חוה אמרה את ה', ולא לשם אחר. וכן חנה אמרה וונתתיו לה' כל ימי חייו, ולא לשם אחר. ועל זה אמרה תורה, כי לא תשתחוה לאל אחר, כי ה' קנא שמו, א -ל קנא הוא: א"ר יהודה, עד אימתי יטיילון חברייא ברזין עילאין דמלכא. אמר רבי אלכסנדראי, תנינן, מוסרין סתרי תורה לחברים הראויים לכך, כגון אנן וחברייא כגוונן.
פרשת בראשית מאמר קין והבל ושת
ותוסף ללדת את אחיו את הבל, א"ר אליעזר לרבי עקיבא, מה שמיע לך בהאי. א"ל על כך אנא יתיב קמך.א"ל, אסתים פומך, ופתח עינך ואודנך, ואצית: דרמז הוא דקא רמז, על ההוא שמא זעירא, דאתאצל משמא קדישא, דאנא ואת ידענא. ובהאי שמא חביין סגיאין בני נשא, והוא רמז מהימנותא, למאן דאסתכל בחכמתא: עוד א"ר אליעזר, עקיבא, רמז דאתקטל הבל, אורי על מהימנותא דשמא יקירא עילאה דמלכא, דכתיב ונשגב ה' לבדו. א"ר עקיבא, ווי לעלמא כד תיפוק מניה, כען אנא מבתכל בחכמתא סגיאה. א"ל, הא אמרית לך אסתים פומך, דהא חזינא דדי לי ולך בעלמא: אמר ר' יהודה, נתחזר קין להיות עובד אדמה, והבל רועה צאן, זה הביא קרבן, וזה הביא קרבן. א"ר יהודה, קין בא בגסות הרוח, והבל בנמיכות הרוח, דכתיב זבחי אלקים רוח נשברה. מה כתיב וישע ה' אל הבל ואל מנחתו ואל קין ואל מנחתו לא שעה. א"ר יהודה, למה נפלו פניו, על שלא נתקבלה מנחתו: ותאנא, אר"י, אותו היום ראש השנה היה, יום שדין כל הנשמות, עוברים לפניו. אמר לו, למה חרה לך, הלא אם תיטיב שאת, א"ר יהודה, כלומר אם תיטיב, יהיה לך שאת: לפתח חטאת רובץ, כלומר, לאותם פתחי ג"ע, שהנשמות עוברות בו, חטאת רובץ. החטאת שתעשה יהיה מזומן שם, ושם תקבל עונשך. ואליך תשוקתו, כלומר אם תטיב מעשיך, והחטאת ההוא יכסוף לך שתעשה עבירות. אתה תמשל בו, שלא יוכל לקטרג עמך: תאנא, א"ר יוסי, אנא חמינא לרבי עקיבא, ששאל לרבי אליעזר דבר זה, א"ל, עקיבא, סק עינך לעילא, ואת תיב גבאי, דהא מפרש כולא במה דאמרנא. זקף עינוי, לבתר ארכין רישיה, אמר, הא עבדנא כעובדא דחיויא, ולא ידענא. קריב גבוי ר' אליעזר, ולחיש ליה, אתא ר' עקיבא, ונשיק ידוי, ובכה, ואמר, כולא הוא כמה דאמרת בקדמיתא. זקפאן זקיפן, תתאן תתאין, דלא יכיל קב"ה בהדי שותפין: אמר ר' שמעון, חוה אמרה, שקנתה איש את ה', שהוא ה' המיוחד. והוא קלקל מעשיו, ולא רצה לעמוד בדרך הישר. הה"ד, ויצא קין מלפני ה', יצא מאותו הכלל שאמרה אמו: ובשביל כך מה כתיב. וישב בארץ נוד, שהיה נד בארץ. והוא כמו כן עשה תשובה, כשהודה על חטאתו, וקבל עליו עונשו. דתנינן, כל המתודה חטאתיו ומתבייש מהן מוחלין לו מיד על כל עונותיו. הה"ד, ומודה ועוזב ירוחם: ר' חייא אמר מהכא, והתודה אשר חטא, ונאמר ונסלח לו. ר' ייסא אמר, אין דבר בעולם עומד בפני התשובה. קין נגזר עליו נע ונד תהיה בארץ, וכשעשה תשובה, פקע החצי. דכתיב, וישב בארץ נוד, אבל נע לא נאמר: ת"ר, על הכל הקב"ה מוחל, ואינו מוחל על כבוד שמו. ומי אינו מוחל, והרי מנשה מלך יהודה המיר כבודו של מקום בהבלים. שאני מנשה, דהוא בגרמיה ידע דהבל הוא, ולא שוי ליה עיקר בלביה, דברי ר' יהודה. ר' שמעון אומר, אין לך דבר שבעולם שעומד בפני התשובה כלל: א"ר יצחק, מאי דכתיב, ואחות תובל קין נעמה. אלא א"ר יצחק, צדקת היתה, ונעימה במעשיה. ר' אבהו אמר, פשוטו של מקרא מורה, על שהיתה חכמה במלאכת הברזל, כמו אחיה תובל קין. משמע דכתיב. הוא היה אבי כל חרש נחשת וברזל, ואחות תובל קין נעמה, הוא הוציא אומנות זו, ואחותו עמו. הה"ד, ואחות תובל קין נעמה, שהיתה בקיאה כמותו, וא"ו דואחות מוסיף על הענין של מעלה: רבי בא אמר, אמן של שדים היתה, והולידה אותם. דהא אימא דאשמדאי, מלכא דשידי, נעמה שמה. ר' יצחק בשם ר' יוחנן אמר, על שם יופיה נקראת כך, וממנה יצאו אותן דכתיב כי טובות הנה, במראה וביופי: אמר רבי יוסי למה נאמר בשת ויולד בדמותו כצלמו, ובקין ובהבל לא נאמר. א"ל ר' חייא, קין והבל לא היו, אלא לאחזאה רמיזא עילאה, ורזא יקירא, ולא אתו לאתישבא עלמא מנהון. אבל שת, לא אתא לעלמא, אלא לאשתלשלא עלמא מיניה ובג"כ אמר בדמותו כצלמו.