מדרש הנעלם
פרשת בראשית מאמר חנוך בן ירד
תניא חנוך בן ירד צדיק היה, וקבל על עצמו להרשיע. ולקחו הקב"ה קודם זמנו לעשות חסד עמו ושיתן לו שכר טוב לעוה"ב: ר' אבהו אמר, אנן תנן, כי שמע אלקים את קול הנער באשר הוא שם. איכא דאמרי באשר הוא שם, שהיה צדיק באותה שעה. ולפיכך שמע הקב"ה את קולו: ואנן לא גזרינן הכי במתניתין, דהא א"ר יהודה א"ר יצחק, למה נתגרש ישמעאל מביתו של אברהם, ומה ראתה שרה שאמרה גרש את האמה הזאת ואת בנה, אלא הכא כתיב, ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק. א"ר יצחק, אין מצחק, אלא בע"ז. כתיב הכא מצחק, וכתיב התם ויקומו לצחק, מה להלן ע"ז, אף כאן ע"ז. ובההיא שעתא רשע הוה, א"כ במאי נוקים באשר הוא שם: אלא מההוא דגזרנא במתניתין דילן, דא"ר יהודה, אין ב"ד של מעלה דנין את האדם, עד שיהיה בן כ' שנה. ובית דין של מטה, מי"ג שנים ולמעלה. וישמעאל בההיא שעתא, לא היה בר כ' שנה, ולפיכך לא דנוהו, דהא ראוי היה לעונשא, אלא דיומוהי הוא דלא חייבוהו, והיינו דכתיב, באשר הוא שם, ביומין דהוא שם: א"ר ישמעאל, והא חזינן הביא דליתיה בר עשרים, והוא טב וקורא ושונה ומת, מאן סליק ליה מעלמא. אי תימא בחוביה דאבוה. לא. דהא איהו מי"ג ולעילא. ואי תימא בחובין דידיה, הא ליתיה בר כ' שנה: א"ר יהודה, מלה"ד, למלך שהיה לו פרדס, ויום אחד נכנס לטייל באותו שרדס, וראה שושנים קטנים צומחים בתוכו, והיה עולה ריחם לפניו שאין כמותם בעולם, אמר המלך, אי עכשיו כשהם קטנים כך,כשיגדלו על אחת כמה וכמה: לאחר ימים נכנס באותו פרדס, והיה חושב שימצא אותם השושנים שנתנו ריח בתחלה כשהיו לחים וקטנים, ומעלים ריח גדולים וטובים עתה, ויהנה מהם. כיון שהשגיח בהם, ראה שהם יבשים בלא ריח. וכעס, אמר, אילו בתחלה כשהיו לחים וטובים ומעלים ריח לקטתים, הייתי נהנה בהם, עכשיו במה אהנה, הא יבשים הם: לשנה האחרת, נכנס המלך בפרדס, וראה שושנים קטנים ונותנים ריח, אמר המלך, לקטו אותן עכשיו, ואהנה בהן, קודם שייבשו, כמו שעשו קודם לכן: כך הקב"ה, רואה בני אדם קטנים, ונותנין ריח, והכל גלוי לפניו, ורואה שעתידין להרשיע, ויהיו חשובים כקש יבש, ומקדים להם חסד, כדי ליהנות בהם בג"ע, ועכשיו כשהם טובים, מסלקן מן העוה"ז, ליתן להם שכר טוב בעוה"ב. הה"ד, אני לדודי ודודי לי הרועה בשושנים, המנהיג עולמו כענין שושנים: א"ר אבהו, אנא מסייע להא דא"ר יהודה, דהא חזינן כהאי גוונא דעביד הקב"ה עם ירבעם בן נבט, דכד הוה רביא הוה זכאי וטב. דתנן, מאי דכתיב, ושניהם לבדם בשדה, מלמד ששקולים הם בצדקותם ובזכותם מכל ישראל: אמר ר' ברכיה, באותה שעה אמר הקב"ה לפמליא של מעלה, ריחו של ירבעם עולה לפני, ואני רוצה לסלקו מן העולם עכשיו, כשיש בו ריח אמרו לפניו, רבש"ע, אתה דיין אמת, אם עכשיו הוא כן, כ"ש כשיגדל: אמר להם הקב"ה, גלוי וידוע לפני שיעשה הרע בעיני. אמרו לפניו, רבש"ע, אם לפניך גלוי, לנו ולפני כל העולם מי גלוי. הניחו הקב"ה: מה כתיב. ויועץ המלך ויעש שני עגלי זהב, חטא והחטיא. באותה שעה אמר להם הקב"ה, לא אמרתי לכם שאני רוצה לסלקו מן העולם קודם זה, חבל דעבידת כן: בא אביה בנו, והיה עושה טוב כשהיה קטן, ומה טוב היה עושה. א"ר יוסי א"ר חנינא, עולי הרגל היו עולים על ידו, שלא מדעת אביו. ראה הקב"ה שהוא טוב, וסלקו מהעולם קודם ימיו, כדי לעשות חסד עמו, ולהנחילו לעולם הבא, קודם שיבאיש ריחו, וזהו החסד שעשה הקב"ה עם בריותיו: כך חנוך, בעוד שהיה צדיק, והדור כלם חייבין, ראה הקב"ה, שאם יניחהו ילמוד ממעשיהם, וסלקו קודם זמנו מן העולם, קודם שיבאיש ריחו. הה"ד, ואיננו כי לקח אותו אלקים, כלומר, ואיננו בעולם הזה, למלאות ימיו, כי לקח אותו אלקים קודם זמנו, לעשות עמו חסד להנחילו חיי העוה"ב.
פרשת בראשית מאמר ויראו בני האלקים
ויראו בני האלקים את בנות האדם. מאן אינון בני האלקים. ר' ירמיה אמר, גדולי הדור, שהיו אבותיהם גדולי הדור, ולא היו מוחין בידם. אמר רבי חנינא לרב הונא מה דאמר בני האלקים. על שם שנבראו משם זה, דכתיב ויברא אלקים את האדם: ויהי היום ויבואו בני האלקים כו'. א"ר שמעון בן לקיש, הוא שטן, הוא יצר הרע, הוא מלאך המות. א"ר יהודה, אותו היום, יום של ראש השנה היה. יום שיש לכל אדם לחזור למוטב, וכך תראה, אין דרכו של יצר הרע לקטרג, אלא בשעה שהאדם רוצה לחזור למוטב: תניא, סבא בביתא, סמנא טבא בביתא. צדיקא בדרא, סימנא טבא הוי בעלמא. דתנן, הקב"ה מטיל אימת הדיין והמנהיג על בני אדם. דכל זמן שאימת הדיין על הדור, בידוע שהוא צדיק, והם צדיקים. ניטלה אימתו מבני אדם, הוא חייב, והם יותר ממנו: ובא הכתוב להורות, הנפילים היו בארץ, אלו אדם ואשתו, שהם היו שנפלו בארץ, בלא אב ואם. ולמה נקראו נפילים. שנפלו ממעלתם שהיה להם. כלומר, נפלים הם מכמות שהיו כבר. נפלים הם, על שנטרדו נג"ע, ולא חזרו לשם: ע"כ חזרה תורה ואמרה, אלו היו בארץ, שהיתה איצתם על כל הבריות, ועדיין היו קיימים, ולא מנעו בני הדור מלעשות עבירות. ומי הם אותם העוברים העבירות. גדולי הדור, אנשי השם, שהיו גדולים בדור: א"ר פנחס, מכאן משמעותו דקרא, דכתיב הנפילים היו בארץ בימים ההם, להם המניעה למנוע עצמן מהעבירות בשבילם, ולא מנעו, ולעיניהם ממש באים אל בנות האדם בזנות, וילדו להם. ומי היו אותם הנפילים שהיו בדור. אותם הגבורים שלא נראה בדור כמותם. אנשי השם: שם הידוע שקרא להם הקב"ה, דכתיב ויקרא את שמם אדם.
פרשת נח מאמר בארצות החיים
רבי פתח בהאי קרא, מצאוני השומרים הסובבים בעיר הכוני פצעוני נשאו את רדידי מעלי שומרי החומות, כמה חביבה היא הנשמה, הנתונה מתחת כסא הכבוד, ממקום הקודש, מארצות החיים, כד"א אתהלך לפני ה' בארצות החיים: ולמה קראו דוד ארצות החיים, וכי למעלה יש ארצות. א"ר יצחק, לא ארצות ממש, ולא אדעתא דארצות אמרו דוד, אלא לשון ריצוי הוא, כד"א ארצה אתכם, כלומר, אמר דוד, אתהלך לפני ה', במקום אשר ירצו תמיד הצדיקים, הנקראים חיים, אשר רצונם וחפצם ללכת שמה. וממקום הקודש, באה הנשמה להאיר על הגוף האפל, כדי להוליכו בדרך ישרה, ולעבוד עבודתו ורצון בוראו, לבא למחר וליטול שכרו: א"ר יהודה, אלמלי לא הוינא בעללמא יאות לן, ולא ניהב חושבנא למאריה דפיתקא, לבתר אמר, הדרי בי: ת"ח, מה כתיב באדם, לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו. א"ר, זו היא הנשמה שהיא אצלו עזר, להוליכו בדרכי קונו. והיינו דתנן בא ליטהר מסייעין אותו. ת"ר, כשהאדם הולך בדרכי קונו, הרבה מסייעין אותו. נשמתו מסייעת אותו. מלאכי השרת מסייעין אותו. שכינתו של מקום מסייעת אותו. וכלם מכריזין לפניו ואומרים, בלכתך לא יצר צעדך ואם תרוץ לא תכשל. רבי נתן אומר, נשמתן של צדיקים מסייעין אותו.
פרשת נח מאמר תרין עוזלין דאיילתא
רבי אלעזר ורבי יוסי חמוי, הוו אזלו מאושא ללוד. א"ר יוסי לר' אלעזר, אפשר דשמעת מאביך, מאי דכתיב, ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלקים. א"ל, מאן אינון. א"ל לא ידענא. א"ל, יאות לכון צדיקיא, מלה דפומכון ככתרא דמלכותא, ברישא דמלכא: עד דהוו אזלי מטו למערתא דלוד, שמעו ההוא קלא דאמר, תרין עוזלין דאיילתא, עבדו קדמי רעותא דניחא לי, ואינון הוו משרייתא קדישא, דערע יעקב קמיה. אתרגיש ר"א, ואצטער בנפשיה, ואמר, מאריה דעלמא, כך אורחוי, טב לן דלא נשמע, שמענא ולא ידענא: אתרחיש ליה ניסא, ושמע ההוא קלא דאמר, אברהם ויצחק הוו. נפל על אנפוי, וחמא דיוקנא דאביו, א"ל, אנא שאילנא, ואיתבונא, דאברהם ויצחק הוו, דערעו ליעקב, כד אשתיזיב מלבן: א"ל, ברי פוק פיקתך, וסב סיבתך, דפום ממלל רברבן הוא. ולא דא הוא בלחודוהי, אלא לכל צדיקא, נשמתהון דצדיקיא מערען קדמוהי לשזבותיה. ואינון מלאכיא קדישי עילאי: ות"ח, יצחק קיים הוה בההוא שעתא, אבל נשמתא קדישא אתנסיבת בכורסי יקרא דמאריה, כד אתעקד על גבי מדבחא, ומכדין אסתימו עינוי מלמחזי. והיינו דכתיב, ופחד יצחק היה לי: א"ל מה אנן תמן. א"ל, אנא ואת מלאכי עילאה, לאשתעשעא במשיחא מלכא דדוד. קם, עד דהוה קם, חמא חמוהי דאנפוי נהירין כשמשא: א"ל חמוי, מלה חדתא שמעת, או בנהירו יקרא זיוא דמשה אסתכלת. א"ל לא. אלא זכאין אינון צדיקיא, דנטרין להון משרייתי קדישי עילאי, שנאמר כ"י מלאכי"ו יצו"ה ל"ך לשמרך בכל דרכיך.
פרשת נח מאמר על חומותיך וגו' הפקדתי שומרים
א"ר יהודה, עשה הקב"ה ירושלים למעלה, כנגד ירושלים של מטה. ונשבע שלא יבא שם, עד שיבואו ישראל בירושלים של מטה. שנאמר, בקרבך קדוש ולא אבא בעיר: ושבע כתות של מלאכי השרת שומרים אותם סביב, ועל כל פתח ופתח כתות של מלאכי השרת. והם הפתחים הנקראים שערי צדק. ואלו הם הפתחים, המכוונים להכנס שם נפשות הצדיקים. ודהמע"ה נכסף להם, שנאמר פתחו לי שערי צדק אבא בם אודה י -ה, זה השער לה' צדיקים יבואו בו: ולמעלה מהם שומרים מה"ש, בחומות העיר. שנאמר, על חומותיך ירושלים, זו היא ירושלים כל מעלה, הפקדתי שומרים, אלו מה"ש. ותאנא, שבע פתחים יש לנפשות הצדיקים, להכנס עד מקום מעלתם. ועל כל פתח ופתח שומרים: הפתח הראשון, נכנסת הנשמה במערת המכפלה. שהיא סמוכה לג"ע. ואדה"ר שומר עליו. זכתה, הוא מכריז ואומר, פנו מקום, שלום בואך. ויצאה מפתח הראשון: אפתח השני בשערי ג"ע, ומוצאה את הכרובים, ואת להט החרב המתהפכת. זכתה. נכנסת בשלום. ואם לאו, שם תקבל עונשה, ותשרף בלהב הכרובים. וכנגדם היו הכרובים במקדש, בשעה שהכהן נכנס ביום הכפורים, זכה נכנס בשלום. לא זכה, מבין שני הכרובים יוצא להב, ונשרף מבפנים, ומת. והיו מכוונים כנגד אלו אשר בשער ג"ע, לצרף הנשמות: זכתה הנשמה, נותנין לה פינקס סימן ליכנס, ונכנסת לג"ע אשר בארץ. ועמוד אחד על ענן ונוגה מעורב זה בזה, ועשן ונוגה סביביו. שנאמר, וברא ה' על כל מכון הר ציון ועל מקראיה ענן יומם ועשן ונוגה. והוא נעוץ מלמטה למעלה לשערי שמים. זכתה לעלות למעלה, עולה באותו עמוד. לא זכתה יותר, נשארת שם, ומתעדנת מהטוב אשר למעלה. דא"ר יוסי, ראיתי ג"ע, והוא מכוון כנגד פרוכת קרח הנורא אשר למעלה. והיא נהנית מזיו השכינה, אבל אינה ניזונת ממנה: זכתה לעלות, עולה באותו עמוד, עד שמגעת עד הפתח השלישי, והוא נגד הרקיע הנקרא זבול. ומגעת עד ירושלים אשר שם. ושם השומרים זכתה, פותחין לה הפתחים ונכנסת: לא זכתה, נועלים השערים, ודוחים אותה לחוץ, ונוטלים פינקסה ממנה, והנשמה אומרת, מצאוני השומרים הסובבים בעיר, אלו מלאכי השרת, השומרים ביהמ"ק וירושלים אשר למעלה. נשאו את רדידי מעלי. זהו פינקס סימן שלה. שומרי החומות, כד"א על חומותיך ירושלים הפקדתי שומרים: זכתה לעות, נכנסת שם באותן השערים, ומשבחת להקב"ה בבית המקדש, אשר למעלה. ומיכאל השר הגדול מקריב אותה לקרבן. א"ר יצחק לרבי חייא, מה קרבן הוא זה, יכול לומר כשאר הקרבן. א"ר חייא, הקרבה זו היא כאדם המקריב דורון לפני המלך: ומיכאל הולך עמה, עד הפתח הרביעי והחמישי והששי, אומר לפני הקב"ה, רבש"ע, אשרי בניך, בני אוהביך אברהם יצחק ויעקב, אשריהם הצדיקים הטובים הזוכים לזה. עד שמגיעים לשער השביעי, שהוא ערבות וגנזי חיים טובים מצויין שם, וכל נשמותיהם של צדיקים כלם שם, ונעשים מלאכי השרת, ומקלסין לפני הקב"ה, ונזונין מזיו השכינה, אספקלריא המאירה, ושם המנוחה והנחלה, ונוח חיי העוה"ב, אשר עין לא ראתה אלקים זולתך.
פרשת נח מאמר אלה תולדות נח
וזהו, אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים. מי ראוי להיות בזו ההנאה והמנוחה והמרגוע, מי שהוא איש צדיק תמים. אמר רב פפי, זאת המנוחה למעלה, היא את האלקים התהלך נח, למעלה, ולא למטה: אלה תולדות נח, ר' אלכסנדראי פתח לא יהיה בך אל זר ולא תשתחוה לאל נכר. לא יהיה בך אל זר זה יצה"ר. ולא תשתחוה לאל נכר, שלא תבעול ארמית: רבי אלעזר אומר, לא יהיה בך אל זר, שלא תהא נח לכעוס. שכל הכועס, כאילו עובד ע"א. דא"ר עקיבא, כך הוא דרכו של יצר הרע, היום אומר לך עשה כך, ולמחר אומר לך עבוד ע"ז, והולך ועובד.4 הוא היה אומר, כעס ת"ח גדול מכולן. בד"א, בדברים שהם כנגד הקב"ה, דאמרה תורה אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'. אבל בדברים אחרים אסור לו לכעוס. והרב אצל תלמיד, כדי שיהא מצוי בכבודו ובמוראו מותר. ואצל שאר העם למען יהיה מוראו עליהם לשם שמים, מותר. ושאר אנשים אסור, שאין כעסנותם ליראת שמים: א"ר שמעון, מדת הצדיק, קשה לכעוס, ונח לרצות. וזו המדה גדולה מכולם, ובא הכתוב להורות, אלה תולדות נח, נח בדעתו, נח בדיבורו, נח במהלכו. ומי עושה זה. איש צדיק. וכשמת, אומרים עליו, אי עניו, אי חסיד. תמים היה בדוריותי, ולמאי יזכה. את האלקים התהלך נח, למעלה על כל המעלות: ויולד נח שלשה בנים. תאני כרוספדאי, אלו ג' הנהגות אשר באדם. הנהגת הנשמה, להיות לו עזר בעבודת בוראו, והיא הנקראת שם. והנהגת התאוה, והיצר הרע, המנהיג והמחמם את הגוף בדבר עבירות, והיא הנקראת חם. והנהגת היצ"ט, המנהיג את האדם בכל טוב, וליפות מעשיו בתורה וביראת השם, והיא הנקראת יפת. וההנהגה הזו ינהיג האדם להוליכו בדרך חיים: ומי מעכב ומפסידו. ותשחת הארץ לפני האלקים, זהו הגולם, המפסיד והמשחית את הכל. ועליו אמר שלמה בחכמתו, משחית נפשו הוא יעשנה. מאי הוא יעשנה. א"ר כרוספדאי הגולם יעשנה נשחתת: ד"א אלה תולדות נח, מה כתיב למעלה מהענין, וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל לבו. רבי אליעזר אומר, בא וראה שאין כמדת בשר ודם, מדותיו של הקב"ה. מדת בשר ודם, עושה מה שעושה, ולאחר כן מתחרט ומתעצב ממנו, יכול אף הקב"ה כן: ת"ש, דכתיב ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע. והזהיר לאדם ואמר, ובחרת בחיים למען תחיה. אם הוא הולך בדרך רע, הוא בעונו ימות. שנאמר, עונותיו ילכדונו את הרשע. כך כתיב, וירא ה' כי רבה רעת האדם. אמר הקב"ה, אני רואה כי כולם מחוייבים, ואמם יכלו ברעתם, הרי יאבד עולמי. כיון שראה לנח ובניו שהיו צדיקים וישאר פליטה בעולם, התנחם ושמח: וא"ר אליעזר, האי וינחם, לשון נחמה הוא. וכן כל וינחם שבתורה, לשון נחמה הוא. רואה את הרע, ורואה את הטוב, ומתנחם עם הטוב. א"ל ר' עקיבא, לדבריך, מאי ויתעצב אל לבו. א"ל, בא וראה מדת רחמנותו של הקב"ה, כי אע"פ שהתנחם לקח עצבון על אבדת הרשעים, שאע"פ שהיו רשעים, אינו חפץ במיתתן, ולא היתה שמחה לפניו: א"ר יהודה, מאי דכתיב ונח מצא חן בעיני ה'. שמו גרים, נח בהפוך חן. ולמה פתח קרא בתולדותיו תחלה, כדי להראות לעולם כמו שהוא היה צדיק, אף הם היו צדיקים, וראויין להתיישב העולם מהם: ומנא לן תא חזי כיון שנכנסו לתיבה, ראו בצערו של עולם, ונצטערו, ומנעו עצמם מפריה ורביה. ואעפ"י שיצאו, יצאו כמו כן. עד שראה הקב"ה מעשיהם, ואמר, לא תהו בראתי עולמי, ואתם פרו ורבו, הזדווגו לנשותיכם, ועשו פריה ורביה. באותה שעה, ברכם, שנאמר, ויברך אלקים את נח ואת בניו וגו': אלה תולדות נח. רבי פנחס פתח, ויראו בני האלקים את בנות האדם כי טובות הנה. מאן אינון בני האלקים. בני גדולי הדור. מלמד שהיו טובות מראה, כתיב הכא כי טובות הנה, וכתיב התם טובת מראה מאד. היו הולכות ערומות, ואנשים הולכים ערומים, ואלו ואלו רואים את ערותם, ונואפים אלו את אלו. ולמה נקראו בני האלקים, שהיו גבורים גדולים ענקים: אמר ריב"ל, זימנא חדא ערעית בטורא דטינרא דעיטם. ואשכחית בתרי סטרי טינרא, תרין גוברין, ודמיין בתרין פומין, דא עילאה דדא. והוו ממללו דא עם דא, תא ונעבריה מן עלמא. אזדמן להו ההוא גוברא רברבא, דאגרת בת מחלת, ושמיה יוסף שידא, אמר להון, הלא דא הוא רבה סגיאה עילאה דדרא, די בגזרת פומיה אעבירנא מן ישובא דארעא, ודא הוא דמכרזי עליה ברקיעא: עד דהוינא אזלי, אשכחנא אמהון דגוברייא האינון, אמרה לברתא זעירתא, אלין אינון חגבייא זעירייא, דחילהון בפומהון, אייתי להון גבאי, ונעביד מנהון טעמא דתבשילא לאחוך. עד דאתת, איתרחיש לן ניסא, ואיתעביד מקדמהא נהרא דמיא רברבא, שמענא דהוות אמרת, אימא אימא, פרפרא רבאת סברנא עברת, וערקנא מנהון, ואשתזיבנא.
פרשת בראשית מאמר חנוך בן ירד
תניא חנוך בן ירד צדיק היה, וקבל על עצמו להרשיע. ולקחו הקב"ה קודם זמנו לעשות חסד עמו ושיתן לו שכר טוב לעוה"ב: ר' אבהו אמר, אנן תנן, כי שמע אלקים את קול הנער באשר הוא שם. איכא דאמרי באשר הוא שם, שהיה צדיק באותה שעה. ולפיכך שמע הקב"ה את קולו: ואנן לא גזרינן הכי במתניתין, דהא א"ר יהודה א"ר יצחק, למה נתגרש ישמעאל מביתו של אברהם, ומה ראתה שרה שאמרה גרש את האמה הזאת ואת בנה, אלא הכא כתיב, ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק. א"ר יצחק, אין מצחק, אלא בע"ז. כתיב הכא מצחק, וכתיב התם ויקומו לצחק, מה להלן ע"ז, אף כאן ע"ז. ובההיא שעתא רשע הוה, א"כ במאי נוקים באשר הוא שם: אלא מההוא דגזרנא במתניתין דילן, דא"ר יהודה, אין ב"ד של מעלה דנין את האדם, עד שיהיה בן כ' שנה. ובית דין של מטה, מי"ג שנים ולמעלה. וישמעאל בההיא שעתא, לא היה בר כ' שנה, ולפיכך לא דנוהו, דהא ראוי היה לעונשא, אלא דיומוהי הוא דלא חייבוהו, והיינו דכתיב, באשר הוא שם, ביומין דהוא שם: א"ר ישמעאל, והא חזינן הביא דליתיה בר עשרים, והוא טב וקורא ושונה ומת, מאן סליק ליה מעלמא. אי תימא בחוביה דאבוה. לא. דהא איהו מי"ג ולעילא. ואי תימא בחובין דידיה, הא ליתיה בר כ' שנה: א"ר יהודה, מלה"ד, למלך שהיה לו פרדס, ויום אחד נכנס לטייל באותו שרדס, וראה שושנים קטנים צומחים בתוכו, והיה עולה ריחם לפניו שאין כמותם בעולם, אמר המלך, אי עכשיו כשהם קטנים כך,כשיגדלו על אחת כמה וכמה: לאחר ימים נכנס באותו פרדס, והיה חושב שימצא אותם השושנים שנתנו ריח בתחלה כשהיו לחים וקטנים, ומעלים ריח גדולים וטובים עתה, ויהנה מהם. כיון שהשגיח בהם, ראה שהם יבשים בלא ריח. וכעס, אמר, אילו בתחלה כשהיו לחים וטובים ומעלים ריח לקטתים, הייתי נהנה בהם, עכשיו במה אהנה, הא יבשים הם: לשנה האחרת, נכנס המלך בפרדס, וראה שושנים קטנים ונותנים ריח, אמר המלך, לקטו אותן עכשיו, ואהנה בהן, קודם שייבשו, כמו שעשו קודם לכן: כך הקב"ה, רואה בני אדם קטנים, ונותנין ריח, והכל גלוי לפניו, ורואה שעתידין להרשיע, ויהיו חשובים כקש יבש, ומקדים להם חסד, כדי ליהנות בהם בג"ע, ועכשיו כשהם טובים, מסלקן מן העוה"ז, ליתן להם שכר טוב בעוה"ב. הה"ד, אני לדודי ודודי לי הרועה בשושנים, המנהיג עולמו כענין שושנים: א"ר אבהו, אנא מסייע להא דא"ר יהודה, דהא חזינן כהאי גוונא דעביד הקב"ה עם ירבעם בן נבט, דכד הוה רביא הוה זכאי וטב. דתנן, מאי דכתיב, ושניהם לבדם בשדה, מלמד ששקולים הם בצדקותם ובזכותם מכל ישראל: אמר ר' ברכיה, באותה שעה אמר הקב"ה לפמליא של מעלה, ריחו של ירבעם עולה לפני, ואני רוצה לסלקו מן העולם עכשיו, כשיש בו ריח אמרו לפניו, רבש"ע, אתה דיין אמת, אם עכשיו הוא כן, כ"ש כשיגדל: אמר להם הקב"ה, גלוי וידוע לפני שיעשה הרע בעיני. אמרו לפניו, רבש"ע, אם לפניך גלוי, לנו ולפני כל העולם מי גלוי. הניחו הקב"ה: מה כתיב. ויועץ המלך ויעש שני עגלי זהב, חטא והחטיא. באותה שעה אמר להם הקב"ה, לא אמרתי לכם שאני רוצה לסלקו מן העולם קודם זה, חבל דעבידת כן: בא אביה בנו, והיה עושה טוב כשהיה קטן, ומה טוב היה עושה. א"ר יוסי א"ר חנינא, עולי הרגל היו עולים על ידו, שלא מדעת אביו. ראה הקב"ה שהוא טוב, וסלקו מהעולם קודם ימיו, כדי לעשות חסד עמו, ולהנחילו לעולם הבא, קודם שיבאיש ריחו, וזהו החסד שעשה הקב"ה עם בריותיו: כך חנוך, בעוד שהיה צדיק, והדור כלם חייבין, ראה הקב"ה, שאם יניחהו ילמוד ממעשיהם, וסלקו קודם זמנו מן העולם, קודם שיבאיש ריחו. הה"ד, ואיננו כי לקח אותו אלקים, כלומר, ואיננו בעולם הזה, למלאות ימיו, כי לקח אותו אלקים קודם זמנו, לעשות עמו חסד להנחילו חיי העוה"ב.
פרשת בראשית מאמר ויראו בני האלקים
ויראו בני האלקים את בנות האדם. מאן אינון בני האלקים. ר' ירמיה אמר, גדולי הדור, שהיו אבותיהם גדולי הדור, ולא היו מוחין בידם. אמר רבי חנינא לרב הונא מה דאמר בני האלקים. על שם שנבראו משם זה, דכתיב ויברא אלקים את האדם: ויהי היום ויבואו בני האלקים כו'. א"ר שמעון בן לקיש, הוא שטן, הוא יצר הרע, הוא מלאך המות. א"ר יהודה, אותו היום, יום של ראש השנה היה. יום שיש לכל אדם לחזור למוטב, וכך תראה, אין דרכו של יצר הרע לקטרג, אלא בשעה שהאדם רוצה לחזור למוטב: תניא, סבא בביתא, סמנא טבא בביתא. צדיקא בדרא, סימנא טבא הוי בעלמא. דתנן, הקב"ה מטיל אימת הדיין והמנהיג על בני אדם. דכל זמן שאימת הדיין על הדור, בידוע שהוא צדיק, והם צדיקים. ניטלה אימתו מבני אדם, הוא חייב, והם יותר ממנו: ובא הכתוב להורות, הנפילים היו בארץ, אלו אדם ואשתו, שהם היו שנפלו בארץ, בלא אב ואם. ולמה נקראו נפילים. שנפלו ממעלתם שהיה להם. כלומר, נפלים הם מכמות שהיו כבר. נפלים הם, על שנטרדו נג"ע, ולא חזרו לשם: ע"כ חזרה תורה ואמרה, אלו היו בארץ, שהיתה איצתם על כל הבריות, ועדיין היו קיימים, ולא מנעו בני הדור מלעשות עבירות. ומי הם אותם העוברים העבירות. גדולי הדור, אנשי השם, שהיו גדולים בדור: א"ר פנחס, מכאן משמעותו דקרא, דכתיב הנפילים היו בארץ בימים ההם, להם המניעה למנוע עצמן מהעבירות בשבילם, ולא מנעו, ולעיניהם ממש באים אל בנות האדם בזנות, וילדו להם. ומי היו אותם הנפילים שהיו בדור. אותם הגבורים שלא נראה בדור כמותם. אנשי השם: שם הידוע שקרא להם הקב"ה, דכתיב ויקרא את שמם אדם.
פרשת נח מאמר בארצות החיים
רבי פתח בהאי קרא, מצאוני השומרים הסובבים בעיר הכוני פצעוני נשאו את רדידי מעלי שומרי החומות, כמה חביבה היא הנשמה, הנתונה מתחת כסא הכבוד, ממקום הקודש, מארצות החיים, כד"א אתהלך לפני ה' בארצות החיים: ולמה קראו דוד ארצות החיים, וכי למעלה יש ארצות. א"ר יצחק, לא ארצות ממש, ולא אדעתא דארצות אמרו דוד, אלא לשון ריצוי הוא, כד"א ארצה אתכם, כלומר, אמר דוד, אתהלך לפני ה', במקום אשר ירצו תמיד הצדיקים, הנקראים חיים, אשר רצונם וחפצם ללכת שמה. וממקום הקודש, באה הנשמה להאיר על הגוף האפל, כדי להוליכו בדרך ישרה, ולעבוד עבודתו ורצון בוראו, לבא למחר וליטול שכרו: א"ר יהודה, אלמלי לא הוינא בעללמא יאות לן, ולא ניהב חושבנא למאריה דפיתקא, לבתר אמר, הדרי בי: ת"ח, מה כתיב באדם, לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו. א"ר, זו היא הנשמה שהיא אצלו עזר, להוליכו בדרכי קונו. והיינו דתנן בא ליטהר מסייעין אותו. ת"ר, כשהאדם הולך בדרכי קונו, הרבה מסייעין אותו. נשמתו מסייעת אותו. מלאכי השרת מסייעין אותו. שכינתו של מקום מסייעת אותו. וכלם מכריזין לפניו ואומרים, בלכתך לא יצר צעדך ואם תרוץ לא תכשל. רבי נתן אומר, נשמתן של צדיקים מסייעין אותו.
פרשת נח מאמר תרין עוזלין דאיילתא
רבי אלעזר ורבי יוסי חמוי, הוו אזלו מאושא ללוד. א"ר יוסי לר' אלעזר, אפשר דשמעת מאביך, מאי דכתיב, ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלקים. א"ל, מאן אינון. א"ל לא ידענא. א"ל, יאות לכון צדיקיא, מלה דפומכון ככתרא דמלכותא, ברישא דמלכא: עד דהוו אזלי מטו למערתא דלוד, שמעו ההוא קלא דאמר, תרין עוזלין דאיילתא, עבדו קדמי רעותא דניחא לי, ואינון הוו משרייתא קדישא, דערע יעקב קמיה. אתרגיש ר"א, ואצטער בנפשיה, ואמר, מאריה דעלמא, כך אורחוי, טב לן דלא נשמע, שמענא ולא ידענא: אתרחיש ליה ניסא, ושמע ההוא קלא דאמר, אברהם ויצחק הוו. נפל על אנפוי, וחמא דיוקנא דאביו, א"ל, אנא שאילנא, ואיתבונא, דאברהם ויצחק הוו, דערעו ליעקב, כד אשתיזיב מלבן: א"ל, ברי פוק פיקתך, וסב סיבתך, דפום ממלל רברבן הוא. ולא דא הוא בלחודוהי, אלא לכל צדיקא, נשמתהון דצדיקיא מערען קדמוהי לשזבותיה. ואינון מלאכיא קדישי עילאי: ות"ח, יצחק קיים הוה בההוא שעתא, אבל נשמתא קדישא אתנסיבת בכורסי יקרא דמאריה, כד אתעקד על גבי מדבחא, ומכדין אסתימו עינוי מלמחזי. והיינו דכתיב, ופחד יצחק היה לי: א"ל מה אנן תמן. א"ל, אנא ואת מלאכי עילאה, לאשתעשעא במשיחא מלכא דדוד. קם, עד דהוה קם, חמא חמוהי דאנפוי נהירין כשמשא: א"ל חמוי, מלה חדתא שמעת, או בנהירו יקרא זיוא דמשה אסתכלת. א"ל לא. אלא זכאין אינון צדיקיא, דנטרין להון משרייתי קדישי עילאי, שנאמר כ"י מלאכי"ו יצו"ה ל"ך לשמרך בכל דרכיך.
פרשת נח מאמר על חומותיך וגו' הפקדתי שומרים
א"ר יהודה, עשה הקב"ה ירושלים למעלה, כנגד ירושלים של מטה. ונשבע שלא יבא שם, עד שיבואו ישראל בירושלים של מטה. שנאמר, בקרבך קדוש ולא אבא בעיר: ושבע כתות של מלאכי השרת שומרים אותם סביב, ועל כל פתח ופתח כתות של מלאכי השרת. והם הפתחים הנקראים שערי צדק. ואלו הם הפתחים, המכוונים להכנס שם נפשות הצדיקים. ודהמע"ה נכסף להם, שנאמר פתחו לי שערי צדק אבא בם אודה י -ה, זה השער לה' צדיקים יבואו בו: ולמעלה מהם שומרים מה"ש, בחומות העיר. שנאמר, על חומותיך ירושלים, זו היא ירושלים כל מעלה, הפקדתי שומרים, אלו מה"ש. ותאנא, שבע פתחים יש לנפשות הצדיקים, להכנס עד מקום מעלתם. ועל כל פתח ופתח שומרים: הפתח הראשון, נכנסת הנשמה במערת המכפלה. שהיא סמוכה לג"ע. ואדה"ר שומר עליו. זכתה, הוא מכריז ואומר, פנו מקום, שלום בואך. ויצאה מפתח הראשון: אפתח השני בשערי ג"ע, ומוצאה את הכרובים, ואת להט החרב המתהפכת. זכתה. נכנסת בשלום. ואם לאו, שם תקבל עונשה, ותשרף בלהב הכרובים. וכנגדם היו הכרובים במקדש, בשעה שהכהן נכנס ביום הכפורים, זכה נכנס בשלום. לא זכה, מבין שני הכרובים יוצא להב, ונשרף מבפנים, ומת. והיו מכוונים כנגד אלו אשר בשער ג"ע, לצרף הנשמות: זכתה הנשמה, נותנין לה פינקס סימן ליכנס, ונכנסת לג"ע אשר בארץ. ועמוד אחד על ענן ונוגה מעורב זה בזה, ועשן ונוגה סביביו. שנאמר, וברא ה' על כל מכון הר ציון ועל מקראיה ענן יומם ועשן ונוגה. והוא נעוץ מלמטה למעלה לשערי שמים. זכתה לעלות למעלה, עולה באותו עמוד. לא זכתה יותר, נשארת שם, ומתעדנת מהטוב אשר למעלה. דא"ר יוסי, ראיתי ג"ע, והוא מכוון כנגד פרוכת קרח הנורא אשר למעלה. והיא נהנית מזיו השכינה, אבל אינה ניזונת ממנה: זכתה לעלות, עולה באותו עמוד, עד שמגעת עד הפתח השלישי, והוא נגד הרקיע הנקרא זבול. ומגעת עד ירושלים אשר שם. ושם השומרים זכתה, פותחין לה הפתחים ונכנסת: לא זכתה, נועלים השערים, ודוחים אותה לחוץ, ונוטלים פינקסה ממנה, והנשמה אומרת, מצאוני השומרים הסובבים בעיר, אלו מלאכי השרת, השומרים ביהמ"ק וירושלים אשר למעלה. נשאו את רדידי מעלי. זהו פינקס סימן שלה. שומרי החומות, כד"א על חומותיך ירושלים הפקדתי שומרים: זכתה לעות, נכנסת שם באותן השערים, ומשבחת להקב"ה בבית המקדש, אשר למעלה. ומיכאל השר הגדול מקריב אותה לקרבן. א"ר יצחק לרבי חייא, מה קרבן הוא זה, יכול לומר כשאר הקרבן. א"ר חייא, הקרבה זו היא כאדם המקריב דורון לפני המלך: ומיכאל הולך עמה, עד הפתח הרביעי והחמישי והששי, אומר לפני הקב"ה, רבש"ע, אשרי בניך, בני אוהביך אברהם יצחק ויעקב, אשריהם הצדיקים הטובים הזוכים לזה. עד שמגיעים לשער השביעי, שהוא ערבות וגנזי חיים טובים מצויין שם, וכל נשמותיהם של צדיקים כלם שם, ונעשים מלאכי השרת, ומקלסין לפני הקב"ה, ונזונין מזיו השכינה, אספקלריא המאירה, ושם המנוחה והנחלה, ונוח חיי העוה"ב, אשר עין לא ראתה אלקים זולתך.
פרשת נח מאמר אלה תולדות נח
וזהו, אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים. מי ראוי להיות בזו ההנאה והמנוחה והמרגוע, מי שהוא איש צדיק תמים. אמר רב פפי, זאת המנוחה למעלה, היא את האלקים התהלך נח, למעלה, ולא למטה: אלה תולדות נח, ר' אלכסנדראי פתח לא יהיה בך אל זר ולא תשתחוה לאל נכר. לא יהיה בך אל זר זה יצה"ר. ולא תשתחוה לאל נכר, שלא תבעול ארמית: רבי אלעזר אומר, לא יהיה בך אל זר, שלא תהא נח לכעוס. שכל הכועס, כאילו עובד ע"א. דא"ר עקיבא, כך הוא דרכו של יצר הרע, היום אומר לך עשה כך, ולמחר אומר לך עבוד ע"ז, והולך ועובד.4 הוא היה אומר, כעס ת"ח גדול מכולן. בד"א, בדברים שהם כנגד הקב"ה, דאמרה תורה אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'. אבל בדברים אחרים אסור לו לכעוס. והרב אצל תלמיד, כדי שיהא מצוי בכבודו ובמוראו מותר. ואצל שאר העם למען יהיה מוראו עליהם לשם שמים, מותר. ושאר אנשים אסור, שאין כעסנותם ליראת שמים: א"ר שמעון, מדת הצדיק, קשה לכעוס, ונח לרצות. וזו המדה גדולה מכולם, ובא הכתוב להורות, אלה תולדות נח, נח בדעתו, נח בדיבורו, נח במהלכו. ומי עושה זה. איש צדיק. וכשמת, אומרים עליו, אי עניו, אי חסיד. תמים היה בדוריותי, ולמאי יזכה. את האלקים התהלך נח, למעלה על כל המעלות: ויולד נח שלשה בנים. תאני כרוספדאי, אלו ג' הנהגות אשר באדם. הנהגת הנשמה, להיות לו עזר בעבודת בוראו, והיא הנקראת שם. והנהגת התאוה, והיצר הרע, המנהיג והמחמם את הגוף בדבר עבירות, והיא הנקראת חם. והנהגת היצ"ט, המנהיג את האדם בכל טוב, וליפות מעשיו בתורה וביראת השם, והיא הנקראת יפת. וההנהגה הזו ינהיג האדם להוליכו בדרך חיים: ומי מעכב ומפסידו. ותשחת הארץ לפני האלקים, זהו הגולם, המפסיד והמשחית את הכל. ועליו אמר שלמה בחכמתו, משחית נפשו הוא יעשנה. מאי הוא יעשנה. א"ר כרוספדאי הגולם יעשנה נשחתת: ד"א אלה תולדות נח, מה כתיב למעלה מהענין, וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל לבו. רבי אליעזר אומר, בא וראה שאין כמדת בשר ודם, מדותיו של הקב"ה. מדת בשר ודם, עושה מה שעושה, ולאחר כן מתחרט ומתעצב ממנו, יכול אף הקב"ה כן: ת"ש, דכתיב ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע. והזהיר לאדם ואמר, ובחרת בחיים למען תחיה. אם הוא הולך בדרך רע, הוא בעונו ימות. שנאמר, עונותיו ילכדונו את הרשע. כך כתיב, וירא ה' כי רבה רעת האדם. אמר הקב"ה, אני רואה כי כולם מחוייבים, ואמם יכלו ברעתם, הרי יאבד עולמי. כיון שראה לנח ובניו שהיו צדיקים וישאר פליטה בעולם, התנחם ושמח: וא"ר אליעזר, האי וינחם, לשון נחמה הוא. וכן כל וינחם שבתורה, לשון נחמה הוא. רואה את הרע, ורואה את הטוב, ומתנחם עם הטוב. א"ל ר' עקיבא, לדבריך, מאי ויתעצב אל לבו. א"ל, בא וראה מדת רחמנותו של הקב"ה, כי אע"פ שהתנחם לקח עצבון על אבדת הרשעים, שאע"פ שהיו רשעים, אינו חפץ במיתתן, ולא היתה שמחה לפניו: א"ר יהודה, מאי דכתיב ונח מצא חן בעיני ה'. שמו גרים, נח בהפוך חן. ולמה פתח קרא בתולדותיו תחלה, כדי להראות לעולם כמו שהוא היה צדיק, אף הם היו צדיקים, וראויין להתיישב העולם מהם: ומנא לן תא חזי כיון שנכנסו לתיבה, ראו בצערו של עולם, ונצטערו, ומנעו עצמם מפריה ורביה. ואעפ"י שיצאו, יצאו כמו כן. עד שראה הקב"ה מעשיהם, ואמר, לא תהו בראתי עולמי, ואתם פרו ורבו, הזדווגו לנשותיכם, ועשו פריה ורביה. באותה שעה, ברכם, שנאמר, ויברך אלקים את נח ואת בניו וגו': אלה תולדות נח. רבי פנחס פתח, ויראו בני האלקים את בנות האדם כי טובות הנה. מאן אינון בני האלקים. בני גדולי הדור. מלמד שהיו טובות מראה, כתיב הכא כי טובות הנה, וכתיב התם טובת מראה מאד. היו הולכות ערומות, ואנשים הולכים ערומים, ואלו ואלו רואים את ערותם, ונואפים אלו את אלו. ולמה נקראו בני האלקים, שהיו גבורים גדולים ענקים: אמר ריב"ל, זימנא חדא ערעית בטורא דטינרא דעיטם. ואשכחית בתרי סטרי טינרא, תרין גוברין, ודמיין בתרין פומין, דא עילאה דדא. והוו ממללו דא עם דא, תא ונעבריה מן עלמא. אזדמן להו ההוא גוברא רברבא, דאגרת בת מחלת, ושמיה יוסף שידא, אמר להון, הלא דא הוא רבה סגיאה עילאה דדרא, די בגזרת פומיה אעבירנא מן ישובא דארעא, ודא הוא דמכרזי עליה ברקיעא: עד דהוינא אזלי, אשכחנא אמהון דגוברייא האינון, אמרה לברתא זעירתא, אלין אינון חגבייא זעירייא, דחילהון בפומהון, אייתי להון גבאי, ונעביד מנהון טעמא דתבשילא לאחוך. עד דאתת, איתרחיש לן ניסא, ואיתעביד מקדמהא נהרא דמיא רברבא, שמענא דהוות אמרת, אימא אימא, פרפרא רבאת סברנא עברת, וערקנא מנהון, ואשתזיבנא.