מדרש הנעלם
פרשת נח מאמר וישלח את העורב
וא"ר פנחס, בא וראה מה בין מלכי יהודה למלכי ישראל. שלח הקב"ה לדוד, וגרשהו ממלכותו, ומיד שב בתשובה לפני הקב"ה. ואל תתמה על זה, ואפילו מנשה מלך יהודה, שהיה רשע, מיד שב בתשובה לפני הקב"ה, ולקח אומנות אבותיו, ושב למלכותו: וזהו שבא הכתוב להורות, וישלח את העורב, זה דוד, שהיה קורא תמיד כעורב, ושלחהו הקב"ה ממלכותו, והוציאו מביתו, ומה כתיב ביה. ויצא יצוא ושו"ב. דכתיב, ודוד עולה במעלה הזיתים עולה ובוכה וראש לו חפוי. היה יוצא ושב בתשובה, ומתודה על חטאתיו, ומבקש רחמים עליהם, וידע כי חטאותיו עשו לו שנשלח ממלכותו ונגרש: ובכל דבר ודבר דחטאה גרים במלכותו, או בישראל, היה תולה הדבר בו, והוה ידע דהוא היה גרים. עד יבשת המים, שהשיבוהו לא עליך הדבר, אלא אל שאול ואל בית הדמים: ת"ח, דכתיב ויהי רעב בימי דוד שלש שנים שנה אחרי שנה ויבקש דוד את פני ה', דסבר דהוא הוה גרים, א"ל הקב"ה, לא עליך זו אלא על שאול. עד יבשת המים, היה תולה הכל בעצמו, ומיד היה שב בתשובה ואז לא הוצרך לחזור בתשובה, שהדבר לא בא בשבילו. הה"ד, ויצא יצוא ושוב עד יבשת המים, דאזי לא היה הדבר תלוי בו: א"ר פנחס, רצה הקב"ה לנסות את ישראל, ושלחם לבבל. שנאמר, וישלח את היונה מאתו, זו כנסת ישראל. ראה מה כתיב בה, ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה. שהכביד עולה מלך בבל, ברעב ובצמא ובהריגת צדיקים הרבה. ומשום כובד עולה, ותשב אליו אל התיבה, וחזרה בתשובה וקבלה: חטאה כנסת ישראל כמתחלה, ויוסף להגלותם, שנאמר ויוסף שלח את היונה מאתו, בגלות אחרת של יון. דא"ר יהודה, גלות יון אחשיך פניהון דישראל כשולי קדרה: ומרוב צערם ודוחקם מה כתיב ביה. ותבא אליו היונה לעת ערב. מה לעת ערב. דלא הוה נהירא להון שעתא דרווחא, כמה דהות עבידא בקדמיתא, ואתקטלי צדיקיא, ואתחשך יממא, ואעריב להן שמשא ולא יכלין למיקם מן קדם דוחקא סגיאה דהוי עליהון, שנאמר אוי לנו כי פנה היום כי ינטו צללי ערב. כי פנה היום, אלו הן צדיקייא המאירים כשמש. כי ינטו צללי ערב, שנשארו כעוללות בציר, וזהו לעת ערב ולא בזמן דנהירין להון צדיקיא כשמשא: והנה עלה זית טרף בפיה. לולי שהעיר הקב"ה רוח הכהנים, השיו מדליקין נרות בשמן זית, אזי אבדה פליטת יהודה מן העולם. ובכל פעם ופעם שבה בתשובה ונתקבלה. א"ר פנחס, חוץ מן גלותא רביעאה, דעדיין לא שבה, והכל תלוי בתשובה: וא"ר פנחס, אין לך בכל פעם ופעם, שלא התעכב הקב"ה גזר דינא של כנסת ישראל, שבע שמיטין, ושבע יובלות, שמא תחזור בתשובה. הה"ד, וייחל עוד שבעת ימים אחרים, בר מן קדמאי.
פרשת נח מאמר גלות האחרון אין לו קץ וזמן
וישלח את היונה, בגלות אדום. ולא יספה שוב אליו עוד, דעד היום לא חזרה בתשובה, ולא העירה רוחה. דא"ר פנחס, אלמלי חזרה בתשובה לא נשתיירה בגלות יומא חד. רבי אליעזר אומר, כל הגליות שגלתה כנסת ישראל, נתן לה הקב"ה זמן וקץ, ונתעוררה תמיד בתשובה, וגלות האחרון אין לו קץ וזמן, אלא הכל תלוי בתשובה. שנאמר, ושבת עד ה' אלקיך ושמעת בקולו. וכתיב, אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה' אלקיך ומשם יקחך: א"ל רבי עקיבא, אם כן, היאך יהא דא להתעוררא כולהון כחדא בתשובה, מאן דהוי בסייפי שמיא, ומאן דהוא בסייפי ארעא, היך יתחברון כחדא למעבד תשובה: אמר לו רבי אליעזר, חייך, דאי יחזרון בתשובה רישי כנישתא, או חדא כנישתא, בזכותם יתכנש כל גלותא. דקב"ה איסתכי תדירא, אימתי יחזרון, ויעבד להון טבא, דכתיב ולכן יחכה ה' לחננכם. מחכה תמיד אימתי יעשו תשובה: א"ר יוסי, איתא הא, כהא דא"ר פנחס, דכתיב ולא יספה שוב אליו עוד. לא נאמר ולא יסף שוב אליה, אלא היא לא יספה שוב אליו, מכלל דהוא מזומן ומחכה אימתי תשוב: רבי הוה יתיב יומא חד, והוה מסתכל בהא מילתא, דכתיב בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים ושבת עד ה' אלקיך ושמעת בקולו. אמר, מה דאמר משה דיהוי בסוף יומיא, כל אינון עקתין הא אתא, ותשובה עד כען לא אתעבידא: עד דהוה יתיב, אתא אליהו ז"ל, אמר ליה, רבי במאי אתעסקת. א"ל בהאי דאמרה תורה, דכד ייתון עקתין לישראל בסוף יומיא, דיעבדון תשובה לאלתר, דכתיב באחרית הימים ושבת, ועד כען לא תבו בתיובתא: א"ל חייך רבי, בהאי מילתא אתעסק קב"ה יומא דין, ואתא מיכאל אפטרופסא רבה דילהון, ובעי דאימתי יפקון בנוהי רחימוהי מתחות גלותא דאדום. ואמר, את כתבת באורייתך, דכד יסבלון אינון עונשייא על מה דעבדו, מאי כתיב. כי א -ל רחום ה' אלקיך: א"ל, ייתי סמאל אפוטרופסא דאדום ויטעין עמיה קמאי. אתא סמאל. וטעין מיכאל מלתא דא, כדבקדמייתא. אמר סמאל, מארי דעלמא, את הוא דאמרת דתהוי כנישתא דישראל תחות שולטנא דאדום, עד דיהון זכאין קמך, והא כלהון חייבין עד יומא דין: ביה שעתא אנזיפיה קב"ה, על דאמר דלטורא על בנוהי, וערק תלת אלפי מילין. ואמר למיכאל, מיכאל הוה לך למהוי שפיל לרישיה דקרא, דכתיב ושבת עד ה' אלקיך ושמעת בקולו, ואח"כ כתיב כי א -ל רחום ה' אלקיך: אמר מיכאל, מארי דעלמא, הוה לך לרחמא עלייהו, את רחום, וכך אתקריאת. א"ל אומאה אומיתי ביומא דאתגזרא דינא קדמאי, עד די יתובון. ואי כנישתא דישראל, אפתחת תשובה כעינא דמחטא, אנא אפתח לה תרעין רברבין: רבי יהודה אמר, ת"ח, האי דכתיב ביעקב ויותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו עד עלות השחר. ביה זימנא אתיבהא רשותא לכל חילי דשמיא, לאינון רברבין דאתמנון על מלכוותא, ואתפרשו אלין לשלטאה על אלין, ואתיהבת רשותא ושולטנא לרברבא דאדום, לשלטאה על אומייא: ביה שעתא מה כתיב. ויותר יעקב לבדו, דעד כען לא הוו ליה בנימין ולא אפוטרופוסא בשמיא: ויאבק איש עמו, דין הוא סמאל, רבא דאדום. ובעא דיתייהב יעקב תחות שעבודא דאדום, ומשום זכותא רברבא דהוה ביעקב, לא אתייהיב בידיה: א"ר יהודה, ביה שעתא אתכנשו כל חילא דשמיא, ובעו למיטען עם סמאל, בגיניה דיעקב. אמר קוב"ה, לא איצטריך יעקב לשום חד מנכון, הא זכותיה דיטעון עמיה. מיד ויאבק איש עמו, טעין עמיה: א"ר יודא, ת"ח, מה כתיב ביה. וירא כי לא יכול לו, דהוה סגיאה זכותיה, ולא יכיל בטענתיה לאשתעבדא יעקב תחות ידא דאדום. מיד ויגע בכף ירכו. אלין אינון בנוהי נפקי ירכיה: ביה שעתא אתחלש יעקב, ולא יכיל למטען עמיה, דכתיב ותקע כף ירך יעקב בהאבקו עמו באטענותיה עמיה. ואתיהבא רשותא לסמאל בנוהי דיעקב תחות ידא דאדום, כל זימנא דיעברון על אורייתא.
פרשת לך לך מאמר לך לך מארצך
לך לך. רבי יהודה פתח, הנצנים נראו בארץ עת הזמיר הגיע וקול התור נשמע בארצנו. א"ר יהודה, בא וראה, כמה יש לו לאדם להכשיר מעשיו לפני בוראו, ולהתעסק בתורתו יומם ולילה. שמעלת התורה למעלה מן כל המעלות: דא"ר יהודה, תרין טבין רברבין אית באורייתא, חיים, ועותרא. דכתיב, אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד. אמר רב פפא, אלין תלתא הוו. א"ל רבי יהודה, כבוד בכלל העושר הוא. דמאן דאית ליה עותרא, אית ליה יקרא. ובמה יזכה האדם לכל. בשביל התורה: א"ר יהודה, ת"ח, אין בכל לילה ולילה, שאינו אוחז מטטרו"ן שר הפנים, כל נשמתן של ת"ח, העוסקים בתורה לשמה, ומראה אותן לפני הקב"ה, וממתינים מלאכי השרת, ודוממים מלומר שירה, עד שיתכנפו נפשות הצדיקים עמהם, ויזמרו ביחד לא -ל עליון: שנאמר הנצנים נראו בארץ, אלו העוסקים בתורה לשמה. עת הזמיר הגיע, אז הוא עת לזמר לבוראם ביחד. וקול התור נשמע בארצנו, זה מטטרון, הבא לאסוף נשמתן של צדיקים, לזמר ליוצרם בכל לילה ולילה, שנאמר יעלזו חסידים בכבוד ירננו על משכבותם. מהו בכבוד. א"ר יהודה זה מטטרו"ן: א"ר יעקב בר אידי, כל נשמותן של צדיקים, נגזרו מתחת כסא הכבוד, לנהג את הגוף, כאב המנהיג את הבן. כי בלתי הנשמה, לא יוכל הגוף להתנהג, ולא לדעת ולעשות רצון בוראו. דהא א"ר אבהו, הנשמה היא מורה ומלמדה לאדם, ומחנכתו בכל דרך ישר: ובשעה ששולח הקב"ה אותה ממקום הקודש, מברך אותה בשבע ברכות. הה"ד, ויאמר ה' אל אברם, זו היא הנשמה, שהיא א"ב, ללמד את הגוף, ור"ם עליו, שממקום רם ונשא באה. ומה אומר לה. לך לך מארצך וממולדתך, מדירתך, וממקומך, ומהנאתך. ומבית אביך, א"ר יעקב, זו היא אספקלריא המאירה. אל הארץ אשר אראך, כלומר לגוף פלוני, לגוף קדוש. לגוף ישר: ועם כל דא, ואברכה מברכיך, אותם הנוהגים עמך מדות טובות, מדות ישרות. אותם המברכים אותי בשבילך, ואומרים כל זמן שהנשמה בקרבי מודה אני לפניך ה' אלקי. ומקללך אאור, אותם המקללים אותך, ומקלקלים מעשיהם ודרכיהם: וילך אברם כאשר דבר אליו ה'. כיון שנתברכה בשבע ברכות הללו, מה כתיב. וילך אברם. זו היא הנשמה, שהיא אב לגוף. ורם ממקום הרמים. כאשר דבר אליו ה', להכנס באותו הגוף שנצטוה להנהיגו וללמדו: אמר רבי יעקב, ראה מה כתיב ביה, כיון שבאה ליכנס בגוף, וילך אתו לוט, זהו יצר הרע, המזומן ליכנס עם הנשמה ביחד כיון שנולד אדם. ומנין שנקרא יצר הרע כך. שנאמר, כי יצר לב האדם רע מנעריו, וזהו לוט שנתארר בעולם: ואזלא הא, כי הא דא"ר יצחק, הנחש שהשיא לחוה, הוא יצה"ר. וראינו שנתקלל, שנאמר ארור אתה מכל הבהמה, ולפיחך נקרא לוט. שבשעה שהנשמה בא ליכנס בגוף, מיד וילך אתו לוט, שהוא מזומן ליכנס עמו, ולהשטין לאדם, ולהיות מקטרג להנשמה: א"ר יעקב בר ר' אידי, מנין מה שאמרנו, שהוא משל על הנשמה. ממה דכתיב אח"כ, ויקח אברם את שרה אשתו, זהו הגוף. ואת לוט בן חיו, זהו יצה"ר, שהוא בן אחיו, משותף ונדבק עם הגוף. ואת כל רכושם אשר רכשו, אלו מעשיהם. ויצאו ללכת ארצה כנען, כולם מדובקים ללכת בהבלי העולם, הולכים אחרי בצעם והרהורים: ויעבר אברם בארץ עד מקום שכם עד אלון מורה, דכל מקום שזה מתאוה, הנשמה עמו. והכנעני אז בארץ, זו התאוה, שהיא דבקה בגוף: כיון שפוקד הקב"ה מעשיהםם, ומוציא הנשמה מן הגוף, הנשמה רוצה לעלות למעלה, ראה מה כתיב בה. וילך למסעיו מנגב ועד בית אל, ורצונה לחזור אל המקום אשר היה שם אהלה בתחלה. א"ר יעקב, אהלה כתיב בה"א, ואזי היא עומדת בין בית אל ובין העי, בין לעלות למעלה, ובין לירד למטה: זכתה עולה אל מקום המזבח, אשר עשה שם בראשונה, מקום אשר מיכאל השר הגדול מקריב נשמתן של צדיקים. ויקרא שם אברם בשם ה', הנשמה נותנת שבח והודאה בירושלים של מעלה, שזכתה לאותה המעלה. ואם לא זכתה, מה כתיב. ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה, דוחין אותה והולכת עד שסובבת כל העולם עד שתקבל עונשה: א"ר יהודה הצדיקים מה הם עושים אם בא ליטהר, אפילו יצה"ר הבא לקטרגו, נשמתו מסייעת אותו. שנאמר ויאמר אברם אל לוט, הנשמה אומרת ליצה"ר, אל נא תהי מריבה בני ובינך: מה עושה הצדיק הזה. הולך לבה"מ, קורא ושונה, ומקטרג ליצה"ר, ואומר לו הלא כל הארץ לפניך, הפרד נא מעלי סגיאין אית בעלמא, דאת יכיל לון, מן קדם דאבישו עובדיהון. אם השמאל ואימינה, אם אתה רוצה להשמאיל אותי, אני אימין, אלך לצד ימין, שלא אטה אשורי ימין ושמאל. ואם הימין ואשמאילה, אע"פ שאראה שהיא טובה עצתך, אעשה הפך רצונך ותאותך: ואמר רבי בו, יצה"ר מהו עושה באותה שעה, שהוא רואה שלא נעשתה עצתו, מה כתיב ביה. ויבחר לו לוט את כל ככר הירדן, לאותם הרשעים שלא יקטרגו עמו, ובשביל זה הדרך ויפרדו איש מעל אחיו. ואז הנשמה מה כתיב בה. ואברם כבד מאד, בכל מעשים טובים וישרים בתורה ומצות.
פרשת לך לך מאמר וישמע אברם כי נשבה אחיו
וישמע אברם כי נשבה אחיו, ר' תנחום פתח, קמתי אני לפתוח לדודי כו' ודודי חמק עבר נפשי יצאה בדברו. א"ר תנחום, בא וראה כמה יש לו לאדם ליטהר מעונותיו, בעוד דרכי התשובה פתוחין לפניו, בטרם יסתם הדרך. שנאמר, דרשו ה' בהמצאו וגו'. יש עתים שהוא קרוב, ויש עתים שהוא רחוק: ומי א"ר תנחום הכי, והא כתיב קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת. אמר, האי קרא מסייע ליה. משמע דכתיב לכל אשר יקראוהו באמת. ועם כ"ז מאי כתיב. רצון יראיו יעשה: משל למלך, דהוה יתיב, ואתא ב"נ וצוח קמיה, אצית למלכא כל מה דאמר, ולא אתיב ליה, הוא צוח, ומלכא אצית ושתיק. אזל ההוא גברא: אמרו משמשוהי קמי מלכא, מרנא, למה לא אתיבת להיא מסכינא מדעם. אמר להו, שמעית כל מה דאמר, ואצית ליה, אבל הוא חייבא קמאי, וליתוהי כדאי למעבד רעותיה, דהא אמרו ליה ולחברוהי זמנין סגיאין מן שמי, דלא יהוון בישין, וייתון קמאי ואעביד עמהון טבא, ולא אשגחו בי, כען לית אנא משגח בהון: כך הוא הקב"ה, קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת, ושומע להם. אבל למי שהוא עושה רצונו, להאי כתיב, רצון יראיו יעשה ואת שועתם ישמע ויושיעם: א"ר חלבו אמר רב הונא, ממי אתה למד. ממשה רבינו ע"ה. דכתיב ובמה יודע אפוא כי מצאתי חן בעיניך אני ועמך. אמר משה, רבש"ע לית אנן צריכין למלאך, ולא לשרף, ולא לשר, מאי שינויא יהא לנא מן האומות, להם שר, ולנו שר, אבל ונפלינו אני ועמך וגו', ובמה יודע אפוא כי מצאתי חן בעיניך הלא בלכתך עמנו, אתה ולא שר: א"ר יהודה, מאי הוה דעתיה דמשה, דלא קביל ליה למלאכא. אלא, אמר משה ידענא בהון בישראל, דאינון חייביא וקשי קדל, אלמלי יתמסרון למלאכא, וכל שכן למי שהוא מדת הדין, לא ישתייר משנאיהון דישראל שריד ופליט: דא"ר יהודה, בכל מקום ה' מדת רחמים. אמר משה, רבש"ע, אתה אמרת שמצאתי חן בעיניך. ועתה אם נא מצאתי חן בעיניך ילך נא אדני בקרבנו דהוא מדת רחמים: א"ל למה. א"ל, כי עם קשה עורף הוא וסלחת. ישראל סרבנין, טרחנין הם, כיון שחוטאים יש ביד המלאך לעשות דין, ולא לעשות סליחה ומחילה. אבל אתה רחום וחנון, היכולת והכח בך, ורחמיך רבים, וסלחת לעונינו ולחטאתנו ונחלתנו. מה שאין רשות לשום מלאך לעשות כן.
פרשת נח מאמר וישלח את העורב
וא"ר פנחס, בא וראה מה בין מלכי יהודה למלכי ישראל. שלח הקב"ה לדוד, וגרשהו ממלכותו, ומיד שב בתשובה לפני הקב"ה. ואל תתמה על זה, ואפילו מנשה מלך יהודה, שהיה רשע, מיד שב בתשובה לפני הקב"ה, ולקח אומנות אבותיו, ושב למלכותו: וזהו שבא הכתוב להורות, וישלח את העורב, זה דוד, שהיה קורא תמיד כעורב, ושלחהו הקב"ה ממלכותו, והוציאו מביתו, ומה כתיב ביה. ויצא יצוא ושו"ב. דכתיב, ודוד עולה במעלה הזיתים עולה ובוכה וראש לו חפוי. היה יוצא ושב בתשובה, ומתודה על חטאתיו, ומבקש רחמים עליהם, וידע כי חטאותיו עשו לו שנשלח ממלכותו ונגרש: ובכל דבר ודבר דחטאה גרים במלכותו, או בישראל, היה תולה הדבר בו, והוה ידע דהוא היה גרים. עד יבשת המים, שהשיבוהו לא עליך הדבר, אלא אל שאול ואל בית הדמים: ת"ח, דכתיב ויהי רעב בימי דוד שלש שנים שנה אחרי שנה ויבקש דוד את פני ה', דסבר דהוא הוה גרים, א"ל הקב"ה, לא עליך זו אלא על שאול. עד יבשת המים, היה תולה הכל בעצמו, ומיד היה שב בתשובה ואז לא הוצרך לחזור בתשובה, שהדבר לא בא בשבילו. הה"ד, ויצא יצוא ושוב עד יבשת המים, דאזי לא היה הדבר תלוי בו: א"ר פנחס, רצה הקב"ה לנסות את ישראל, ושלחם לבבל. שנאמר, וישלח את היונה מאתו, זו כנסת ישראל. ראה מה כתיב בה, ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה. שהכביד עולה מלך בבל, ברעב ובצמא ובהריגת צדיקים הרבה. ומשום כובד עולה, ותשב אליו אל התיבה, וחזרה בתשובה וקבלה: חטאה כנסת ישראל כמתחלה, ויוסף להגלותם, שנאמר ויוסף שלח את היונה מאתו, בגלות אחרת של יון. דא"ר יהודה, גלות יון אחשיך פניהון דישראל כשולי קדרה: ומרוב צערם ודוחקם מה כתיב ביה. ותבא אליו היונה לעת ערב. מה לעת ערב. דלא הוה נהירא להון שעתא דרווחא, כמה דהות עבידא בקדמיתא, ואתקטלי צדיקיא, ואתחשך יממא, ואעריב להן שמשא ולא יכלין למיקם מן קדם דוחקא סגיאה דהוי עליהון, שנאמר אוי לנו כי פנה היום כי ינטו צללי ערב. כי פנה היום, אלו הן צדיקייא המאירים כשמש. כי ינטו צללי ערב, שנשארו כעוללות בציר, וזהו לעת ערב ולא בזמן דנהירין להון צדיקיא כשמשא: והנה עלה זית טרף בפיה. לולי שהעיר הקב"ה רוח הכהנים, השיו מדליקין נרות בשמן זית, אזי אבדה פליטת יהודה מן העולם. ובכל פעם ופעם שבה בתשובה ונתקבלה. א"ר פנחס, חוץ מן גלותא רביעאה, דעדיין לא שבה, והכל תלוי בתשובה: וא"ר פנחס, אין לך בכל פעם ופעם, שלא התעכב הקב"ה גזר דינא של כנסת ישראל, שבע שמיטין, ושבע יובלות, שמא תחזור בתשובה. הה"ד, וייחל עוד שבעת ימים אחרים, בר מן קדמאי.
פרשת נח מאמר גלות האחרון אין לו קץ וזמן
וישלח את היונה, בגלות אדום. ולא יספה שוב אליו עוד, דעד היום לא חזרה בתשובה, ולא העירה רוחה. דא"ר פנחס, אלמלי חזרה בתשובה לא נשתיירה בגלות יומא חד. רבי אליעזר אומר, כל הגליות שגלתה כנסת ישראל, נתן לה הקב"ה זמן וקץ, ונתעוררה תמיד בתשובה, וגלות האחרון אין לו קץ וזמן, אלא הכל תלוי בתשובה. שנאמר, ושבת עד ה' אלקיך ושמעת בקולו. וכתיב, אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה' אלקיך ומשם יקחך: א"ל רבי עקיבא, אם כן, היאך יהא דא להתעוררא כולהון כחדא בתשובה, מאן דהוי בסייפי שמיא, ומאן דהוא בסייפי ארעא, היך יתחברון כחדא למעבד תשובה: אמר לו רבי אליעזר, חייך, דאי יחזרון בתשובה רישי כנישתא, או חדא כנישתא, בזכותם יתכנש כל גלותא. דקב"ה איסתכי תדירא, אימתי יחזרון, ויעבד להון טבא, דכתיב ולכן יחכה ה' לחננכם. מחכה תמיד אימתי יעשו תשובה: א"ר יוסי, איתא הא, כהא דא"ר פנחס, דכתיב ולא יספה שוב אליו עוד. לא נאמר ולא יסף שוב אליה, אלא היא לא יספה שוב אליו, מכלל דהוא מזומן ומחכה אימתי תשוב: רבי הוה יתיב יומא חד, והוה מסתכל בהא מילתא, דכתיב בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים ושבת עד ה' אלקיך ושמעת בקולו. אמר, מה דאמר משה דיהוי בסוף יומיא, כל אינון עקתין הא אתא, ותשובה עד כען לא אתעבידא: עד דהוה יתיב, אתא אליהו ז"ל, אמר ליה, רבי במאי אתעסקת. א"ל בהאי דאמרה תורה, דכד ייתון עקתין לישראל בסוף יומיא, דיעבדון תשובה לאלתר, דכתיב באחרית הימים ושבת, ועד כען לא תבו בתיובתא: א"ל חייך רבי, בהאי מילתא אתעסק קב"ה יומא דין, ואתא מיכאל אפטרופסא רבה דילהון, ובעי דאימתי יפקון בנוהי רחימוהי מתחות גלותא דאדום. ואמר, את כתבת באורייתך, דכד יסבלון אינון עונשייא על מה דעבדו, מאי כתיב. כי א -ל רחום ה' אלקיך: א"ל, ייתי סמאל אפוטרופסא דאדום ויטעין עמיה קמאי. אתא סמאל. וטעין מיכאל מלתא דא, כדבקדמייתא. אמר סמאל, מארי דעלמא, את הוא דאמרת דתהוי כנישתא דישראל תחות שולטנא דאדום, עד דיהון זכאין קמך, והא כלהון חייבין עד יומא דין: ביה שעתא אנזיפיה קב"ה, על דאמר דלטורא על בנוהי, וערק תלת אלפי מילין. ואמר למיכאל, מיכאל הוה לך למהוי שפיל לרישיה דקרא, דכתיב ושבת עד ה' אלקיך ושמעת בקולו, ואח"כ כתיב כי א -ל רחום ה' אלקיך: אמר מיכאל, מארי דעלמא, הוה לך לרחמא עלייהו, את רחום, וכך אתקריאת. א"ל אומאה אומיתי ביומא דאתגזרא דינא קדמאי, עד די יתובון. ואי כנישתא דישראל, אפתחת תשובה כעינא דמחטא, אנא אפתח לה תרעין רברבין: רבי יהודה אמר, ת"ח, האי דכתיב ביעקב ויותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו עד עלות השחר. ביה זימנא אתיבהא רשותא לכל חילי דשמיא, לאינון רברבין דאתמנון על מלכוותא, ואתפרשו אלין לשלטאה על אלין, ואתיהבת רשותא ושולטנא לרברבא דאדום, לשלטאה על אומייא: ביה שעתא מה כתיב. ויותר יעקב לבדו, דעד כען לא הוו ליה בנימין ולא אפוטרופוסא בשמיא: ויאבק איש עמו, דין הוא סמאל, רבא דאדום. ובעא דיתייהב יעקב תחות שעבודא דאדום, ומשום זכותא רברבא דהוה ביעקב, לא אתייהיב בידיה: א"ר יהודה, ביה שעתא אתכנשו כל חילא דשמיא, ובעו למיטען עם סמאל, בגיניה דיעקב. אמר קוב"ה, לא איצטריך יעקב לשום חד מנכון, הא זכותיה דיטעון עמיה. מיד ויאבק איש עמו, טעין עמיה: א"ר יודא, ת"ח, מה כתיב ביה. וירא כי לא יכול לו, דהוה סגיאה זכותיה, ולא יכיל בטענתיה לאשתעבדא יעקב תחות ידא דאדום. מיד ויגע בכף ירכו. אלין אינון בנוהי נפקי ירכיה: ביה שעתא אתחלש יעקב, ולא יכיל למטען עמיה, דכתיב ותקע כף ירך יעקב בהאבקו עמו באטענותיה עמיה. ואתיהבא רשותא לסמאל בנוהי דיעקב תחות ידא דאדום, כל זימנא דיעברון על אורייתא.
פרשת לך לך מאמר לך לך מארצך
לך לך. רבי יהודה פתח, הנצנים נראו בארץ עת הזמיר הגיע וקול התור נשמע בארצנו. א"ר יהודה, בא וראה, כמה יש לו לאדם להכשיר מעשיו לפני בוראו, ולהתעסק בתורתו יומם ולילה. שמעלת התורה למעלה מן כל המעלות: דא"ר יהודה, תרין טבין רברבין אית באורייתא, חיים, ועותרא. דכתיב, אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד. אמר רב פפא, אלין תלתא הוו. א"ל רבי יהודה, כבוד בכלל העושר הוא. דמאן דאית ליה עותרא, אית ליה יקרא. ובמה יזכה האדם לכל. בשביל התורה: א"ר יהודה, ת"ח, אין בכל לילה ולילה, שאינו אוחז מטטרו"ן שר הפנים, כל נשמתן של ת"ח, העוסקים בתורה לשמה, ומראה אותן לפני הקב"ה, וממתינים מלאכי השרת, ודוממים מלומר שירה, עד שיתכנפו נפשות הצדיקים עמהם, ויזמרו ביחד לא -ל עליון: שנאמר הנצנים נראו בארץ, אלו העוסקים בתורה לשמה. עת הזמיר הגיע, אז הוא עת לזמר לבוראם ביחד. וקול התור נשמע בארצנו, זה מטטרון, הבא לאסוף נשמתן של צדיקים, לזמר ליוצרם בכל לילה ולילה, שנאמר יעלזו חסידים בכבוד ירננו על משכבותם. מהו בכבוד. א"ר יהודה זה מטטרו"ן: א"ר יעקב בר אידי, כל נשמותן של צדיקים, נגזרו מתחת כסא הכבוד, לנהג את הגוף, כאב המנהיג את הבן. כי בלתי הנשמה, לא יוכל הגוף להתנהג, ולא לדעת ולעשות רצון בוראו. דהא א"ר אבהו, הנשמה היא מורה ומלמדה לאדם, ומחנכתו בכל דרך ישר: ובשעה ששולח הקב"ה אותה ממקום הקודש, מברך אותה בשבע ברכות. הה"ד, ויאמר ה' אל אברם, זו היא הנשמה, שהיא א"ב, ללמד את הגוף, ור"ם עליו, שממקום רם ונשא באה. ומה אומר לה. לך לך מארצך וממולדתך, מדירתך, וממקומך, ומהנאתך. ומבית אביך, א"ר יעקב, זו היא אספקלריא המאירה. אל הארץ אשר אראך, כלומר לגוף פלוני, לגוף קדוש. לגוף ישר: ועם כל דא, ואברכה מברכיך, אותם הנוהגים עמך מדות טובות, מדות ישרות. אותם המברכים אותי בשבילך, ואומרים כל זמן שהנשמה בקרבי מודה אני לפניך ה' אלקי. ומקללך אאור, אותם המקללים אותך, ומקלקלים מעשיהם ודרכיהם: וילך אברם כאשר דבר אליו ה'. כיון שנתברכה בשבע ברכות הללו, מה כתיב. וילך אברם. זו היא הנשמה, שהיא אב לגוף. ורם ממקום הרמים. כאשר דבר אליו ה', להכנס באותו הגוף שנצטוה להנהיגו וללמדו: אמר רבי יעקב, ראה מה כתיב ביה, כיון שבאה ליכנס בגוף, וילך אתו לוט, זהו יצר הרע, המזומן ליכנס עם הנשמה ביחד כיון שנולד אדם. ומנין שנקרא יצר הרע כך. שנאמר, כי יצר לב האדם רע מנעריו, וזהו לוט שנתארר בעולם: ואזלא הא, כי הא דא"ר יצחק, הנחש שהשיא לחוה, הוא יצה"ר. וראינו שנתקלל, שנאמר ארור אתה מכל הבהמה, ולפיחך נקרא לוט. שבשעה שהנשמה בא ליכנס בגוף, מיד וילך אתו לוט, שהוא מזומן ליכנס עמו, ולהשטין לאדם, ולהיות מקטרג להנשמה: א"ר יעקב בר ר' אידי, מנין מה שאמרנו, שהוא משל על הנשמה. ממה דכתיב אח"כ, ויקח אברם את שרה אשתו, זהו הגוף. ואת לוט בן חיו, זהו יצה"ר, שהוא בן אחיו, משותף ונדבק עם הגוף. ואת כל רכושם אשר רכשו, אלו מעשיהם. ויצאו ללכת ארצה כנען, כולם מדובקים ללכת בהבלי העולם, הולכים אחרי בצעם והרהורים: ויעבר אברם בארץ עד מקום שכם עד אלון מורה, דכל מקום שזה מתאוה, הנשמה עמו. והכנעני אז בארץ, זו התאוה, שהיא דבקה בגוף: כיון שפוקד הקב"ה מעשיהםם, ומוציא הנשמה מן הגוף, הנשמה רוצה לעלות למעלה, ראה מה כתיב בה. וילך למסעיו מנגב ועד בית אל, ורצונה לחזור אל המקום אשר היה שם אהלה בתחלה. א"ר יעקב, אהלה כתיב בה"א, ואזי היא עומדת בין בית אל ובין העי, בין לעלות למעלה, ובין לירד למטה: זכתה עולה אל מקום המזבח, אשר עשה שם בראשונה, מקום אשר מיכאל השר הגדול מקריב נשמתן של צדיקים. ויקרא שם אברם בשם ה', הנשמה נותנת שבח והודאה בירושלים של מעלה, שזכתה לאותה המעלה. ואם לא זכתה, מה כתיב. ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה, דוחין אותה והולכת עד שסובבת כל העולם עד שתקבל עונשה: א"ר יהודה הצדיקים מה הם עושים אם בא ליטהר, אפילו יצה"ר הבא לקטרגו, נשמתו מסייעת אותו. שנאמר ויאמר אברם אל לוט, הנשמה אומרת ליצה"ר, אל נא תהי מריבה בני ובינך: מה עושה הצדיק הזה. הולך לבה"מ, קורא ושונה, ומקטרג ליצה"ר, ואומר לו הלא כל הארץ לפניך, הפרד נא מעלי סגיאין אית בעלמא, דאת יכיל לון, מן קדם דאבישו עובדיהון. אם השמאל ואימינה, אם אתה רוצה להשמאיל אותי, אני אימין, אלך לצד ימין, שלא אטה אשורי ימין ושמאל. ואם הימין ואשמאילה, אע"פ שאראה שהיא טובה עצתך, אעשה הפך רצונך ותאותך: ואמר רבי בו, יצה"ר מהו עושה באותה שעה, שהוא רואה שלא נעשתה עצתו, מה כתיב ביה. ויבחר לו לוט את כל ככר הירדן, לאותם הרשעים שלא יקטרגו עמו, ובשביל זה הדרך ויפרדו איש מעל אחיו. ואז הנשמה מה כתיב בה. ואברם כבד מאד, בכל מעשים טובים וישרים בתורה ומצות.
פרשת לך לך מאמר וישמע אברם כי נשבה אחיו
וישמע אברם כי נשבה אחיו, ר' תנחום פתח, קמתי אני לפתוח לדודי כו' ודודי חמק עבר נפשי יצאה בדברו. א"ר תנחום, בא וראה כמה יש לו לאדם ליטהר מעונותיו, בעוד דרכי התשובה פתוחין לפניו, בטרם יסתם הדרך. שנאמר, דרשו ה' בהמצאו וגו'. יש עתים שהוא קרוב, ויש עתים שהוא רחוק: ומי א"ר תנחום הכי, והא כתיב קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת. אמר, האי קרא מסייע ליה. משמע דכתיב לכל אשר יקראוהו באמת. ועם כ"ז מאי כתיב. רצון יראיו יעשה: משל למלך, דהוה יתיב, ואתא ב"נ וצוח קמיה, אצית למלכא כל מה דאמר, ולא אתיב ליה, הוא צוח, ומלכא אצית ושתיק. אזל ההוא גברא: אמרו משמשוהי קמי מלכא, מרנא, למה לא אתיבת להיא מסכינא מדעם. אמר להו, שמעית כל מה דאמר, ואצית ליה, אבל הוא חייבא קמאי, וליתוהי כדאי למעבד רעותיה, דהא אמרו ליה ולחברוהי זמנין סגיאין מן שמי, דלא יהוון בישין, וייתון קמאי ואעביד עמהון טבא, ולא אשגחו בי, כען לית אנא משגח בהון: כך הוא הקב"ה, קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת, ושומע להם. אבל למי שהוא עושה רצונו, להאי כתיב, רצון יראיו יעשה ואת שועתם ישמע ויושיעם: א"ר חלבו אמר רב הונא, ממי אתה למד. ממשה רבינו ע"ה. דכתיב ובמה יודע אפוא כי מצאתי חן בעיניך אני ועמך. אמר משה, רבש"ע לית אנן צריכין למלאך, ולא לשרף, ולא לשר, מאי שינויא יהא לנא מן האומות, להם שר, ולנו שר, אבל ונפלינו אני ועמך וגו', ובמה יודע אפוא כי מצאתי חן בעיניך הלא בלכתך עמנו, אתה ולא שר: א"ר יהודה, מאי הוה דעתיה דמשה, דלא קביל ליה למלאכא. אלא, אמר משה ידענא בהון בישראל, דאינון חייביא וקשי קדל, אלמלי יתמסרון למלאכא, וכל שכן למי שהוא מדת הדין, לא ישתייר משנאיהון דישראל שריד ופליט: דא"ר יהודה, בכל מקום ה' מדת רחמים. אמר משה, רבש"ע, אתה אמרת שמצאתי חן בעיניך. ועתה אם נא מצאתי חן בעיניך ילך נא אדני בקרבנו דהוא מדת רחמים: א"ל למה. א"ל, כי עם קשה עורף הוא וסלחת. ישראל סרבנין, טרחנין הם, כיון שחוטאים יש ביד המלאך לעשות דין, ולא לעשות סליחה ומחילה. אבל אתה רחום וחנון, היכולת והכח בך, ורחמיך רבים, וסלחת לעונינו ולחטאתנו ונחלתנו. מה שאין רשות לשום מלאך לעשות כן.