מדרש הנעלם
פרשת לך לך מאמר שכרך הרבה מאד
א"ר יצחק, באותה שעה שנשמתו של אותו צדיק עולה לפני הקב"ה, עושה לו הבטחה, ומברך לו. הה"ד, אחר הדברים האלה היה דבר ה' אל אברם במחזה לאמר אל תירא אברם אנכי מגן לך שכרך הרבה מאד. אל אברם, זו היא הנשמה. במחזה, כשהוא שוכב על מטתו. ומה אומר לו. אל תירא אברם אנכי מגן לך שכרך הרבה מאד: ד"א במחזה, זהו שנאמר ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר וזהו מטטרו"ן, המוליכו לפני בוראו: ד"א א"ר תנחום, מה כתיב למעלה מן הענין, רק אשר אכלו הנערים, וכתיב בתריה אחר הדברים האלה היה דבר ה' אל אברם. באותה שעה שהנשמה יושבת ונזונת מאותו האור של מעלה, ומתלבשת בו. דא"ר תנחום, לבוש הנשמה לעולם הבא, הוא אור זוהר שלמעלה מכסא הכבוד הוא, שנאמר אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה. וכתיב והיה לך ה' לאור עולם. ולא מלאך ולא כסא הכבוד. ודוד אמר ה' אורי וישעי ממי אירא: ואזלא הא, כי הא דא"ר יהודה, נשמתו של צדיק ניטלה מאור כסא הכבוד, ונכנס בעוה"ז. אי זכתה ועולה למעלה, אינו דין שיתוסף לה יותר אור ממה שקבלה בראשונה ליכנס בעוה"ז. וממי מקבלת אותו האור. א"ר יהודה, אלמלא מקרא כתוב א"א לאומר, דכתיב אל תירא אברם אנכי מגן לך, אנכי ולא אחר. ולמה, בשביל ששכרך הרבה מאד: ד"א שכרך הרבה מאד, יש לך שכר הרבה מאד, על שהיה לך בראשונה, ומתלבשת מאותוהאור, והקב"ה נוטל אות א' משמו, ונותנה בראשה. כי הא דתנן, עתיד הקב"ה להיות עטרה בראש כל צדיק וצדיק לעולם הבא. ואיזהו, זה אות ה"א, כאשר ברא שמים וארץ, דכתיב בהבראם, בה"א בראם: הה"ד, ולא יקרא עוד את שמך אברם והיה שמך אברהם, להיות הנשמה שלימה בתכלית השלימות והטוב, הה"ד, עין לא ראתה אלקים זולתך יעשה למחכה לו.
פרשת לך לך מאמר השבטים מה אינון לעוה"ב
רבי יהודה בן פזי, הוה ליה ההוא אריסא, והוה קא מצער ליה, אתו לקמיה ר' זירא ור' אבא, אמרו ליה מאי עביד מר באריסיה. אמר להון גברא כי גניב, מאריה דשמשא יזהר עליה זיהרא. אמרו ליה, לא לעיין מר במליא. אמר להו, ומה אעביד והוא מצער לי, אמרו ליה, יתפרש מר מיניה, ויתהני לך: עד דהוו יתבי, אמרו ליה לאו להאי אתינא גבך, אלא לימא לן מר השבאים בני יעקב, מה אינן לעלמא דאתי, אמר להו, קב"ה סליק להו למתיבתא דרקיעא, וכל נשמתא דצדיק דסליק, אינון סהדין על עובדוי: הה"ד, ירושלים הבנויה, זו ירושלים של מעלה. ששם עלו שבטי שבטי קה עדות לישראל, כדי להעיד על כל צדיק וצדיק מישראל. ולמה. להיות כלם מודים ומברכים לשמו. הה"ד, עדות לישראל להודות שם ה'. וכל אחד ואחד מכיר את שלו ומשתבח ואומר, רבש"ע ראה מה הנחתי בארץ, וזהו להודות לשם ה': והיינו דתנן, כל צדיק וצדיק יש לו מדור לפי כבודו, ולפי הראוי לו. מאן דאתי מראובן, שם מדורו עם הצדיקים מן ראובן. וכן כל שבט ושבט. ומאן דהוא גר מאוה"ע, ונתגייר. מדורו במדור של גרים. והשבטים, עומדים לעדים לכל צדיק וצדיק. הה"ד, ששם עלו שבטים שבטי קה עדות לישראל להודות לשם ה': א"ר יהודה, נשמתו של צדיק, יודעת ומכרת לעולם הבא, מה שאינו יודע ומכיר מלאך המשרת. הה"ד, אמרו צדיק כי טוב, כי טוב ממה"ש וכתיב אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה.
פרשת לך לך מאמר כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות
רבי אבא פתח ואמר, כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, זמין קב"הלמעבד פורקנא לבנוי, כאינון יומין דשלח קב"ה לאפקא לישראל, ואלקי באינון מכתשין למצרים, בגיניהון דישראל: ת"ח, מה בין פורקנא דא, לפורקנא דמצרים. פורקנא דמצרים הוה, בחד מלכא, ובמלכו חד. הכא, בכל מלכין דעלמא, ובכל מלכותא דעלמא. וכדין אתייקר קב"ה בכל עלמא, ובכל ארעא, וינדעון כלא שולטנתיה דקב"ה בכל עלמא, וכלהו ילקון במכתשין עילאין על חד תרין, בין די סרבון בהון בישראל: וכד ינדעון שולטנותיה דקב"ה, כמא דכתיב והיה ה' למלך על כל הארץ. כדין כלהו יתנדבון בהו בישראל לקב"ה, הה"ד והביאו את כל אחיכם מכל הגוים מנחה לה'. כדין יזדמנון אבהן בחדוה, למחמי פורקנא דבנייהו כמלקדמין. הה"ד כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות.
פרשת ויצא
ויצא יעקב. ידע מה בחשוכא ונהורא עמיה שרי, אע"ג דנהורא עמיה שרי, ידע מה בחשוכא. והיינו דכתיב, אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם ה'. ומי אר"י הכי, והא אמרן דהא חכמתא הוה בסמיכותא דקראי, בכל מה דאיתמר, והאידנא פשיטותא דקרא צריכנא, דאברהם הוה, ויצחק הוה, ויעקב הוה. א"ל אע"ג דהוו. חכמתא דקראי אסתכלנא למנדע.
פרשת ויצא מאמר מי יגור וגו' כנגד עשרת הדברות
רבי יצחק פתח, מזמור לדוד ה' מי יגור באהלך ומי ישכון בהר קדשך הולך תמים ופועל צדק ודובר אמת בלבבו וגו'. מאי משמע. א"ר יהודה בר רבי יוסי, אלין עשרה, אינון כנגד עשרת הדברות, שעתידין בניו של יעקב, לקיים במקום ההוא: א"ר יוסי, והא חד סר אינון. א"ל, לא רגל על לשונו, לא עשה לרעהו רעה, חד מלה אינון. דכל המרגל בחברו, מיד עשה עמו רעה. לא רגל בלשונו לא עשה עמו רעה. וכי מאן שויא לאלין, כנגד עשרת הדברות: אמר רבי, כלהו עשרת הדברות. משתמעי מינייהו. הולך תמים, כנגד אנכי ה' אלקיך. מלמד שצריך אדם לקבל עליו אימת עול מלכות שמים, ואין לו רשות להרהר במה שאינו יכול להשיג, משמע דכתיב אנכי ה' אלקיך סתם. כתיב הכא כולך תמים, וכתיב התם תמים תהיה עם ה' אלקיך, ואין לך רשות להרהר על מה שלא הורשית: ופועל צדק, כנגד לא יהיה לך אלקים אחרים על פני לא תשתחוה להם ולא תעבדם. מכאן א"ר יהודה, אין לך דבר עומד כנגד חילול ה'. מנ"ל. ממסית. דכתיב ידך תהיה בו בראשונה להמיתו. למה. כי בקש להדיחך מעל ה' אלקיך. ואי קטיל ליה, נקרא צדיק, מקנא, ופועל צדק, וזהו ופועל צדק: ודובר אמת בלבבו, כנגד לא תשא את שם ה' אלקיך לשוא. א"ר יהודה, לית אינון כסדרן, ואע"ג דלית אינון כסדרן, לית לן בה. לא רגל על לשונו לא עשה לרעהו רעה, כנגד לא תענה ברעך עד שקר. וחרפה לא נשא על קרובו, כנגד מחלל שבתות בפרהסיא. ר' יוסי אומר, כנגד לא תגנוב. דכתיב, אם זרחה השמה עליו: נבזה בעיניו נמאס, כנגד לא תרצח. מאן דאיהו נבזה בעיניו, לא יעביד קטטה דיקטול, ולא יקטלוניה: ואת יראי ה' יכבד, כנגד כבד את אביך ואת אמך. א"ר יוסי, על הכל חייב אדם לכבד אביו ואמו, יצא מכלל זה, אם אמרו לו לעבור על דברי תורה, או לעבוד ע"ז, שאינו חייב לכבדם. הה"ד ואת יראי ה' יכבד: נשבע להרע ולא ימיר, כנגד לא תנאף. דהא אם יצרו בעי לשלטאה עליה, יטיל שבועה על יצרו, כבועז. דאמר חי ה' שכבי עד הבקר: כספו לא נתן בנשך, האי הוא כנגד לא תגנוב. דאי הוא לא אוזיף ברביתא, ודאי לא יזיל ויגנוב. ושוחד על נקי לא לקח, כנגד לא תחמוד: א"ר יוסי בן קסמא, כנגד אלו נאמר ביעקב עשרה אחרים, דכתיב ויפגע במקום, א'. וילן שם ב'. כי בא השמש ג'. ויקח מאבני המקום ד'.וישם מראשותיו, ה'. וישכב במקום ההוא, ו'. ויחלום והנה סולם מוצב ארצה, ז'. וראשו מגיע השמימה, ח'. והנה מלאכי אלקים, ט'. עולים ויורדים בו, י'. הא עשרה: ד"א ויפגע במקום, רבי בו פתח, אל תראני שאני שחרחורת ששזפתני השמש בני אמי נחרו בי שמוני נוטרה את הכרמים כרמי שלי לא נטרתי. הא אתחזר על יעקב, דשלטנא דיעקב בקדמיתא הוה שמשא, ואתחזר ההוא שולטנא לעשר, ואתעבר מניה. ויעקב אמר, אל תראוני שאני שחרחורת, דהא אתייהיבת לי שלטנא דסיהרא, דהיא אוכמא לעידנין וזמנין. ששזפתני השמש, כד אתעבר מני שלטנא דשמשא: בני אמי נחרו בי, זהו עשו. דכתיב, וישטום עשו את יעקב. שמוני נוטרה את הכרמים, דכתיב הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה. כרמי שלי לא נטרתי, דכתיב ועתה מתי אעשה גם אנכי לביתי.
פרשת ויצא מאמר ויפגע במקום וגו'
ויפגע במקום, רבי יצחק אמר, באיזה מקום פגע, במקום שעתיד לעמוד בית המקדש, והתפלל שם. רבי יהודה אומר, היום היה גדול, ורצה להלוך ולא יכיל: א"ר יוסי, התפלל באותו מקום, והתחיל להתרעם לפני קונו, על דאתעבר מניה ההוא שולטנא דשמשא, הה"ד וילן שם. כד"א וילונו העם על משה, לשון תרעומות. ולמה. מפני כי בא השמש, דאתעבר מניה ואתייהיבת לעשו: מה עשה יעקב, התחיל בוכה. מיד ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו, כדי לצער נפשו. כיוצא בדבר ויקחו אבן וישימו תחתיו וישב עליה: ויקח מאבני המקים, א"ר יוסי אבן אחת ממש היתה. משמע דכתיב מאבני, ולא אבני. כד"א מבנות הכנעני, ולא אמר אלא אחת. הה"ד, אשר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני, אחת מהן.
פרשת ויצא מאמר אבן שתיה
רבי זירא עאל קמי רבי אלעזר בן ערך, אשכחיה דהוה יתיב, ועינוי נבעין מיא, והוה מרחיש בשפוותיה ובכי, חזר לאחורוי רבי זירא. אמר לשמשיה, מאי האי דיתיב מר ובכי, אמר תרי זמני עיילינא לקרבא גבוי, ולא יכילנא. עד דהוו יתבי, חמון ליה דעאל לאדריה, עד דנחת, הוה קליה אזיל בביתא ובכי: שמע דהוה אמר, אבנא אבנא, אבנא קדישא עילאה על כל עלמא, בקדושתא דמארך, זמיני בני עממיא לאתזלזלא בך, ולאותבא גולמי מסאבין עלך, לסאבא אתרך קדישא, וכל מסאבין יקרבון בך, ווי לעלמא בההוא זמנא: נחת ויתיב בסולסניה, א"ר זירא לשמשיה, זיל ואימא ליה למר, אי איעול קמיה. עאל שמשיה, אמר הא רבי זירא הכא, לא אשגח ביה, ולא זקיף עינוהי: לבתר אמר, רבי זירא ליעול, ואת תיב לבר. עאל ר' זירא, וארכין ברכוי, ויתיב קמיה. חמא ר' אלעזר, בטש ברגליה, אמר קום מהתם, ותיב כארחך, דם ויתיב כארחיה: א"ר זירא, האי דמר דהוה בכי, מאי חזה. אמר, ארכבתא תבירא סגיאה דכל עלמא, חזינא ההוא אבנא יקירא קדישא, דמינה אשתיל עלמא. וההוא אבנא הוה, דשוי יעקב רישיה עלה: וכי אבנא דמינה אשתיל כל עלמא, והוה רישיה משקעא בתרומא רבא, היך יכול יעקב לנענעה לה. אלא ההוא אבנא, זוייתיה משקען בתהומא רבא, ורישיה אתמגוס בבי מקדשא, ועלה קדש קודשין, ושכינתא יקרא עילאה עלה. הה"ד, משם רועה אבן ישראל. ושמא קדישא דמלכא עילאה הוה גליף עלה: כד אתא יעקב, קרא ההוא שמא קדישא, ונסבה מכאן, ושויה בההוא את דקדש קדשין והוה תמן. אמר רבי זירא, אנא שמענא בשם ר' בו, שאמר רזא דמלה בהאי, ולא אדכרנא: א"ר אלעזר, אי רבי זירא דעתי אחיס עלך. ודילמא האי מלה שמעת, וכך הוא ברירא דמלתא. דכתיב, ויקח מאבני המקום, אבן אחת מאבני המקום. מאיזה מקום. ממקום הידוע, שהוא מקום התהום, ששם אבנים ששוחקים מים לכל העולם. הה"ד, אבנים שחקו מים: האבן הזאת, היתה עיקר לכלם, והיתה עולה עד מקום שהיה שם בית המקדש. ויעקב לא היתה כוונתו על שום אחת מהן, אלא עליה, משום דרמיזא ליה רמיזא. מה היא הכל אשתיל מינה, כך יעקב כל עלמא אשתיל מניה: באותה שעה ויקח מאבני המקום, שהיא עיקר כל העולם, וישם מראשותיו, שם בלבו שהיא מראשותיו, דוגמת זה כזו. מיד וישכב במקום ההוא, כלומר, נתישבה דעתו באותו מקום: וסימן ידוע לקח, אמר זו היא דוגמא שלי, ואם לזו תהיה שום מעלה, שידוע שיהיה לי מעלה. ועל כך שם לבו עליה, ונדר נדר, דכתיב, והאבן הזאת אשר שמתי מצבה. כלומר, אם האבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלקים, מיד וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך. נדר המעשר. א"ר זירא, הא ודאי שמענא: א"ל, על האי אתקרי אבן ישראל. כלומר, נקראה כך על שמו, על שנתן לבו ועיניו עליה. והקב"ה עשה אותה בית עולמים, ושם היתה שכינתו: ועלדא בכינא, דחזינא דעל האי אבנא, זמינין לשואה סואבת עממיא, ופגרי מיתייא. מאן לא יבכי, ווי לעלמא, ווי לההוא זימנא, ווי לההוא דרא. בכה כד בקדמיתא, אתנח ואשתיק. לבתר חזר ואמר, ווי לאינון דיהון זמינין בעלמא, כד יתער מלכא עילאה דעלמא: בכה רבי זירא, אמר מלאכא קדישא ידע דין, יאות הוא למבכי עלה זכאין אתון צדיקיא, דאתון קדישין בעלמא דין, ובעלמא דאתי.
פרשת לך לך מאמר שכרך הרבה מאד
א"ר יצחק, באותה שעה שנשמתו של אותו צדיק עולה לפני הקב"ה, עושה לו הבטחה, ומברך לו. הה"ד, אחר הדברים האלה היה דבר ה' אל אברם במחזה לאמר אל תירא אברם אנכי מגן לך שכרך הרבה מאד. אל אברם, זו היא הנשמה. במחזה, כשהוא שוכב על מטתו. ומה אומר לו. אל תירא אברם אנכי מגן לך שכרך הרבה מאד: ד"א במחזה, זהו שנאמר ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר וזהו מטטרו"ן, המוליכו לפני בוראו: ד"א א"ר תנחום, מה כתיב למעלה מן הענין, רק אשר אכלו הנערים, וכתיב בתריה אחר הדברים האלה היה דבר ה' אל אברם. באותה שעה שהנשמה יושבת ונזונת מאותו האור של מעלה, ומתלבשת בו. דא"ר תנחום, לבוש הנשמה לעולם הבא, הוא אור זוהר שלמעלה מכסא הכבוד הוא, שנאמר אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה. וכתיב והיה לך ה' לאור עולם. ולא מלאך ולא כסא הכבוד. ודוד אמר ה' אורי וישעי ממי אירא: ואזלא הא, כי הא דא"ר יהודה, נשמתו של צדיק ניטלה מאור כסא הכבוד, ונכנס בעוה"ז. אי זכתה ועולה למעלה, אינו דין שיתוסף לה יותר אור ממה שקבלה בראשונה ליכנס בעוה"ז. וממי מקבלת אותו האור. א"ר יהודה, אלמלא מקרא כתוב א"א לאומר, דכתיב אל תירא אברם אנכי מגן לך, אנכי ולא אחר. ולמה, בשביל ששכרך הרבה מאד: ד"א שכרך הרבה מאד, יש לך שכר הרבה מאד, על שהיה לך בראשונה, ומתלבשת מאותוהאור, והקב"ה נוטל אות א' משמו, ונותנה בראשה. כי הא דתנן, עתיד הקב"ה להיות עטרה בראש כל צדיק וצדיק לעולם הבא. ואיזהו, זה אות ה"א, כאשר ברא שמים וארץ, דכתיב בהבראם, בה"א בראם: הה"ד, ולא יקרא עוד את שמך אברם והיה שמך אברהם, להיות הנשמה שלימה בתכלית השלימות והטוב, הה"ד, עין לא ראתה אלקים זולתך יעשה למחכה לו.
פרשת לך לך מאמר השבטים מה אינון לעוה"ב
רבי יהודה בן פזי, הוה ליה ההוא אריסא, והוה קא מצער ליה, אתו לקמיה ר' זירא ור' אבא, אמרו ליה מאי עביד מר באריסיה. אמר להון גברא כי גניב, מאריה דשמשא יזהר עליה זיהרא. אמרו ליה, לא לעיין מר במליא. אמר להו, ומה אעביד והוא מצער לי, אמרו ליה, יתפרש מר מיניה, ויתהני לך: עד דהוו יתבי, אמרו ליה לאו להאי אתינא גבך, אלא לימא לן מר השבאים בני יעקב, מה אינן לעלמא דאתי, אמר להו, קב"ה סליק להו למתיבתא דרקיעא, וכל נשמתא דצדיק דסליק, אינון סהדין על עובדוי: הה"ד, ירושלים הבנויה, זו ירושלים של מעלה. ששם עלו שבטי שבטי קה עדות לישראל, כדי להעיד על כל צדיק וצדיק מישראל. ולמה. להיות כלם מודים ומברכים לשמו. הה"ד, עדות לישראל להודות שם ה'. וכל אחד ואחד מכיר את שלו ומשתבח ואומר, רבש"ע ראה מה הנחתי בארץ, וזהו להודות לשם ה': והיינו דתנן, כל צדיק וצדיק יש לו מדור לפי כבודו, ולפי הראוי לו. מאן דאתי מראובן, שם מדורו עם הצדיקים מן ראובן. וכן כל שבט ושבט. ומאן דהוא גר מאוה"ע, ונתגייר. מדורו במדור של גרים. והשבטים, עומדים לעדים לכל צדיק וצדיק. הה"ד, ששם עלו שבטים שבטי קה עדות לישראל להודות לשם ה': א"ר יהודה, נשמתו של צדיק, יודעת ומכרת לעולם הבא, מה שאינו יודע ומכיר מלאך המשרת. הה"ד, אמרו צדיק כי טוב, כי טוב ממה"ש וכתיב אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה.
פרשת לך לך מאמר כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות
רבי אבא פתח ואמר, כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, זמין קב"הלמעבד פורקנא לבנוי, כאינון יומין דשלח קב"ה לאפקא לישראל, ואלקי באינון מכתשין למצרים, בגיניהון דישראל: ת"ח, מה בין פורקנא דא, לפורקנא דמצרים. פורקנא דמצרים הוה, בחד מלכא, ובמלכו חד. הכא, בכל מלכין דעלמא, ובכל מלכותא דעלמא. וכדין אתייקר קב"ה בכל עלמא, ובכל ארעא, וינדעון כלא שולטנתיה דקב"ה בכל עלמא, וכלהו ילקון במכתשין עילאין על חד תרין, בין די סרבון בהון בישראל: וכד ינדעון שולטנותיה דקב"ה, כמא דכתיב והיה ה' למלך על כל הארץ. כדין כלהו יתנדבון בהו בישראל לקב"ה, הה"ד והביאו את כל אחיכם מכל הגוים מנחה לה'. כדין יזדמנון אבהן בחדוה, למחמי פורקנא דבנייהו כמלקדמין. הה"ד כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות.
פרשת ויצא
ויצא יעקב. ידע מה בחשוכא ונהורא עמיה שרי, אע"ג דנהורא עמיה שרי, ידע מה בחשוכא. והיינו דכתיב, אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם ה'. ומי אר"י הכי, והא אמרן דהא חכמתא הוה בסמיכותא דקראי, בכל מה דאיתמר, והאידנא פשיטותא דקרא צריכנא, דאברהם הוה, ויצחק הוה, ויעקב הוה. א"ל אע"ג דהוו. חכמתא דקראי אסתכלנא למנדע.
פרשת ויצא מאמר מי יגור וגו' כנגד עשרת הדברות
רבי יצחק פתח, מזמור לדוד ה' מי יגור באהלך ומי ישכון בהר קדשך הולך תמים ופועל צדק ודובר אמת בלבבו וגו'. מאי משמע. א"ר יהודה בר רבי יוסי, אלין עשרה, אינון כנגד עשרת הדברות, שעתידין בניו של יעקב, לקיים במקום ההוא: א"ר יוסי, והא חד סר אינון. א"ל, לא רגל על לשונו, לא עשה לרעהו רעה, חד מלה אינון. דכל המרגל בחברו, מיד עשה עמו רעה. לא רגל בלשונו לא עשה עמו רעה. וכי מאן שויא לאלין, כנגד עשרת הדברות: אמר רבי, כלהו עשרת הדברות. משתמעי מינייהו. הולך תמים, כנגד אנכי ה' אלקיך. מלמד שצריך אדם לקבל עליו אימת עול מלכות שמים, ואין לו רשות להרהר במה שאינו יכול להשיג, משמע דכתיב אנכי ה' אלקיך סתם. כתיב הכא כולך תמים, וכתיב התם תמים תהיה עם ה' אלקיך, ואין לך רשות להרהר על מה שלא הורשית: ופועל צדק, כנגד לא יהיה לך אלקים אחרים על פני לא תשתחוה להם ולא תעבדם. מכאן א"ר יהודה, אין לך דבר עומד כנגד חילול ה'. מנ"ל. ממסית. דכתיב ידך תהיה בו בראשונה להמיתו. למה. כי בקש להדיחך מעל ה' אלקיך. ואי קטיל ליה, נקרא צדיק, מקנא, ופועל צדק, וזהו ופועל צדק: ודובר אמת בלבבו, כנגד לא תשא את שם ה' אלקיך לשוא. א"ר יהודה, לית אינון כסדרן, ואע"ג דלית אינון כסדרן, לית לן בה. לא רגל על לשונו לא עשה לרעהו רעה, כנגד לא תענה ברעך עד שקר. וחרפה לא נשא על קרובו, כנגד מחלל שבתות בפרהסיא. ר' יוסי אומר, כנגד לא תגנוב. דכתיב, אם זרחה השמה עליו: נבזה בעיניו נמאס, כנגד לא תרצח. מאן דאיהו נבזה בעיניו, לא יעביד קטטה דיקטול, ולא יקטלוניה: ואת יראי ה' יכבד, כנגד כבד את אביך ואת אמך. א"ר יוסי, על הכל חייב אדם לכבד אביו ואמו, יצא מכלל זה, אם אמרו לו לעבור על דברי תורה, או לעבוד ע"ז, שאינו חייב לכבדם. הה"ד ואת יראי ה' יכבד: נשבע להרע ולא ימיר, כנגד לא תנאף. דהא אם יצרו בעי לשלטאה עליה, יטיל שבועה על יצרו, כבועז. דאמר חי ה' שכבי עד הבקר: כספו לא נתן בנשך, האי הוא כנגד לא תגנוב. דאי הוא לא אוזיף ברביתא, ודאי לא יזיל ויגנוב. ושוחד על נקי לא לקח, כנגד לא תחמוד: א"ר יוסי בן קסמא, כנגד אלו נאמר ביעקב עשרה אחרים, דכתיב ויפגע במקום, א'. וילן שם ב'. כי בא השמש ג'. ויקח מאבני המקום ד'.וישם מראשותיו, ה'. וישכב במקום ההוא, ו'. ויחלום והנה סולם מוצב ארצה, ז'. וראשו מגיע השמימה, ח'. והנה מלאכי אלקים, ט'. עולים ויורדים בו, י'. הא עשרה: ד"א ויפגע במקום, רבי בו פתח, אל תראני שאני שחרחורת ששזפתני השמש בני אמי נחרו בי שמוני נוטרה את הכרמים כרמי שלי לא נטרתי. הא אתחזר על יעקב, דשלטנא דיעקב בקדמיתא הוה שמשא, ואתחזר ההוא שולטנא לעשר, ואתעבר מניה. ויעקב אמר, אל תראוני שאני שחרחורת, דהא אתייהיבת לי שלטנא דסיהרא, דהיא אוכמא לעידנין וזמנין. ששזפתני השמש, כד אתעבר מני שלטנא דשמשא: בני אמי נחרו בי, זהו עשו. דכתיב, וישטום עשו את יעקב. שמוני נוטרה את הכרמים, דכתיב הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה. כרמי שלי לא נטרתי, דכתיב ועתה מתי אעשה גם אנכי לביתי.
פרשת ויצא מאמר ויפגע במקום וגו'
ויפגע במקום, רבי יצחק אמר, באיזה מקום פגע, במקום שעתיד לעמוד בית המקדש, והתפלל שם. רבי יהודה אומר, היום היה גדול, ורצה להלוך ולא יכיל: א"ר יוסי, התפלל באותו מקום, והתחיל להתרעם לפני קונו, על דאתעבר מניה ההוא שולטנא דשמשא, הה"ד וילן שם. כד"א וילונו העם על משה, לשון תרעומות. ולמה. מפני כי בא השמש, דאתעבר מניה ואתייהיבת לעשו: מה עשה יעקב, התחיל בוכה. מיד ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו, כדי לצער נפשו. כיוצא בדבר ויקחו אבן וישימו תחתיו וישב עליה: ויקח מאבני המקים, א"ר יוסי אבן אחת ממש היתה. משמע דכתיב מאבני, ולא אבני. כד"א מבנות הכנעני, ולא אמר אלא אחת. הה"ד, אשר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני, אחת מהן.
פרשת ויצא מאמר אבן שתיה
רבי זירא עאל קמי רבי אלעזר בן ערך, אשכחיה דהוה יתיב, ועינוי נבעין מיא, והוה מרחיש בשפוותיה ובכי, חזר לאחורוי רבי זירא. אמר לשמשיה, מאי האי דיתיב מר ובכי, אמר תרי זמני עיילינא לקרבא גבוי, ולא יכילנא. עד דהוו יתבי, חמון ליה דעאל לאדריה, עד דנחת, הוה קליה אזיל בביתא ובכי: שמע דהוה אמר, אבנא אבנא, אבנא קדישא עילאה על כל עלמא, בקדושתא דמארך, זמיני בני עממיא לאתזלזלא בך, ולאותבא גולמי מסאבין עלך, לסאבא אתרך קדישא, וכל מסאבין יקרבון בך, ווי לעלמא בההוא זמנא: נחת ויתיב בסולסניה, א"ר זירא לשמשיה, זיל ואימא ליה למר, אי איעול קמיה. עאל שמשיה, אמר הא רבי זירא הכא, לא אשגח ביה, ולא זקיף עינוהי: לבתר אמר, רבי זירא ליעול, ואת תיב לבר. עאל ר' זירא, וארכין ברכוי, ויתיב קמיה. חמא ר' אלעזר, בטש ברגליה, אמר קום מהתם, ותיב כארחך, דם ויתיב כארחיה: א"ר זירא, האי דמר דהוה בכי, מאי חזה. אמר, ארכבתא תבירא סגיאה דכל עלמא, חזינא ההוא אבנא יקירא קדישא, דמינה אשתיל עלמא. וההוא אבנא הוה, דשוי יעקב רישיה עלה: וכי אבנא דמינה אשתיל כל עלמא, והוה רישיה משקעא בתרומא רבא, היך יכול יעקב לנענעה לה. אלא ההוא אבנא, זוייתיה משקען בתהומא רבא, ורישיה אתמגוס בבי מקדשא, ועלה קדש קודשין, ושכינתא יקרא עילאה עלה. הה"ד, משם רועה אבן ישראל. ושמא קדישא דמלכא עילאה הוה גליף עלה: כד אתא יעקב, קרא ההוא שמא קדישא, ונסבה מכאן, ושויה בההוא את דקדש קדשין והוה תמן. אמר רבי זירא, אנא שמענא בשם ר' בו, שאמר רזא דמלה בהאי, ולא אדכרנא: א"ר אלעזר, אי רבי זירא דעתי אחיס עלך. ודילמא האי מלה שמעת, וכך הוא ברירא דמלתא. דכתיב, ויקח מאבני המקום, אבן אחת מאבני המקום. מאיזה מקום. ממקום הידוע, שהוא מקום התהום, ששם אבנים ששוחקים מים לכל העולם. הה"ד, אבנים שחקו מים: האבן הזאת, היתה עיקר לכלם, והיתה עולה עד מקום שהיה שם בית המקדש. ויעקב לא היתה כוונתו על שום אחת מהן, אלא עליה, משום דרמיזא ליה רמיזא. מה היא הכל אשתיל מינה, כך יעקב כל עלמא אשתיל מניה: באותה שעה ויקח מאבני המקום, שהיא עיקר כל העולם, וישם מראשותיו, שם בלבו שהיא מראשותיו, דוגמת זה כזו. מיד וישכב במקום ההוא, כלומר, נתישבה דעתו באותו מקום: וסימן ידוע לקח, אמר זו היא דוגמא שלי, ואם לזו תהיה שום מעלה, שידוע שיהיה לי מעלה. ועל כך שם לבו עליה, ונדר נדר, דכתיב, והאבן הזאת אשר שמתי מצבה. כלומר, אם האבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלקים, מיד וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך. נדר המעשר. א"ר זירא, הא ודאי שמענא: א"ל, על האי אתקרי אבן ישראל. כלומר, נקראה כך על שמו, על שנתן לבו ועיניו עליה. והקב"ה עשה אותה בית עולמים, ושם היתה שכינתו: ועלדא בכינא, דחזינא דעל האי אבנא, זמינין לשואה סואבת עממיא, ופגרי מיתייא. מאן לא יבכי, ווי לעלמא, ווי לההוא זימנא, ווי לההוא דרא. בכה כד בקדמיתא, אתנח ואשתיק. לבתר חזר ואמר, ווי לאינון דיהון זמינין בעלמא, כד יתער מלכא עילאה דעלמא: בכה רבי זירא, אמר מלאכא קדישא ידע דין, יאות הוא למבכי עלה זכאין אתון צדיקיא, דאתון קדישין בעלמא דין, ובעלמא דאתי.