מדרש הנעלם
פרשת ויצא מאמר והנה סולם מוצב ארצה
ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וגו', עולים וירדים בו. רבי פתח בהאי קרא, כמגדל דוד צוארך בנוי לתלפיות אלף המגן תלוי עליו כל שלטי הגבורים. אמר רבי, כל הדברים יכלו, והתורה לא תכלה. ואין דבר חביב לפני הקב"ה, כמו התורה ולומדיה. דתנן, כל המתעסק בתורה בכל יום, יתחדשו לו סתרים של מעלה. והתורה אומרת לו, אשקך מיין הרקח מעסיס רימוני. זהו יינה של תורה. וזהו יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית. והם דברים העתידים להגלות לצדיקים לעתיד לבא: קם רבי בו על רגליו ואמר, אי כך הוא, לא הוה לי למימר, אלא יין המשומר בענביו מהר סיני, מהו מששת ימי בראשית. א"ל, אינון עומקי סדרי בראשית, דלא איתגלו לבר נש, וזמינין צדיקיא למנדע לון, כגוונא דא ינדעון אינון דעסקו באורייתא תדיר: ותאנא, אמר רבי יהודה, רזא אורייתא לחכימין אתיהיבו, לאינון שאתעסיקו באורייתא תדיר. ותני רבי יהודה, כל מאן דהוא עסיק באורייתא כל צרכו, סלקין ליה לנשמתיה לעילא, כד איהו נאים בשינתיה, ואולפין ליה מעומקי תורה. ומינה דובבן ומרחשן שפוותיה ביממא, הה"ד דובב שפתי ישנים: א"ר יצחק, כל המתעסק בתורה לשמה, כשהוא ישן בלילה, נשמתו עולה למעלה ומראין לה אותן הדברים העתידין להיות בעולם: רבי יוסי הוה יתיב ועסיק באורייתא, אתא לגביה רבי אבא, א"ר יוסי מארי דשמעתא אתא. קם קמיה, יתבו ואתעסקו באורייתא, עד דהוו יתבי, רמש ליליא, יתבו ואתעסקו בה, עד פלגות ליליא: אדמיך רבי אבא, ורבי יוסי הוה יתיב, חמא לרבי אבא, דאנפוי מסמקי טפי, והוא חייך, וחמא נהורא רבא בביתא. א"ר יוסי, שמע מיניה דשכינתא הכא. ארכין עינוי, יתיב תמן. עד דהוה סליק שחרותא דצפרא, ונהורא הוה נהיר בביתא, עד דזקף עינוי, חמא צפרא ואתחשך ביתא: איתער רבי אבא, ואנפוי הוו נהירין, ועינוי חייכין. אחיד ביה רבי יוסי, א"ר אבא, אנא ידענא מה את בעי. חייך, רזין עלאין חמית, ובשעתא דאחיד נשמתא דילי מארי דאפייא, סליק לה לאדרין רברבין ועילאין: אחמית נשמתהון דשאר צדיקיא דסלקי תמן, ואמר לון זכאין אתון צדיקיא, דבגיניכון אנא אתבני בבניינא קדושא, דשמא יקרא, לאענאה לחילוי דמלכא עילאה. וחמית אורייתי, דהוה מנחא תמן תלי תלים כמגדלא רבא. ובגיני כך חדינא בחולקי, וחייכין עינאי: א"ר יצחק, אל תתמה על הא דרבי אבא, דהא קרא אסהיד כך. דתנינן, עשה הקב"ה לזה הממונה תחתיו, ותלה ממנו כל שאר הצבאות, כהאי צואר, שכל הגוף תלוי ממנו. ובשעה שהצדיקים עוסקים בתורה, הקב"ה בונה עולמו, ונותן שמו בקרבו, להגיע לכל, ולהספיק לעולם מטובו של מקום: וכשאין הצדיקים עוסקין בתורה, הקב"ה נוטל שמו מקרבו, ואזי העולם חסר, והוא אינו במעלות היכולת. מנ"ל. דכתיב, כמגדל דוד צוארך בנוי לתלפיות. אם מרבים ומגדלים הצדיקים תורה כהאי מגדל, מיד צוארך בנוי תלפיות. זהו שהוא צוארו של עולם, בנוי בבנין קדוש, שכל הפיות תלו ונלאו לדעת השגחתו, וזהו תלפיות, כד"א ותלה ארץ מצרים: ואז אלף המגן תלוי עליו, וכל שלטי הגבורים, אותן הנקראים אלף אלפין, וכל הנשאר תלויים עליו, וכל השליטין, וכל העולמות, מלאים מטובו של מקום: א"ר יהודה, והיינו דכתיב ויחלום והנה סולם מוצב ארצה, כלומר, כשהצדיקים אינם עוסקים בתורה, סולם מוצב ארצה, אינו במעלה. זכו הצדיקים ועסקו בתורה, ראשו מגיע השמימה, אזי יש לו מעלה, וכל טוב לא יחסר, ומיד והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו. מאי בו. אמר רבי יהודה, בשמו של מקום. כד"א נגילה ונשמחה בו: א"ר יצחק, בו, בההוא ממונה. ומפני מה. דכתיב אחריו, והנה ה' נצב עליו, על ההוא ממונה. מפני זה עולים ויורדים בשבילו. מפני שמו של מקום, שהוא נצב עליו. א"ר תנחום, למה נקרא שמו מלך שלם, מכל שאר הצבאות. שאין לך נושא שמו של מקום בקרבו כמו זה: א"ר יעקב, רמזו ליעקב, והשיבו על מה שנתרעם לפני הקב"ה. כלומר, שאם בניו יזכו לעסוק בתורה ובמצות, יש מעלה לזה, ומעלה לבניו. לא זכו לעסוק בתורה ובמצות, אין מעלה לזה, ואין מעלה לבניו. הה"ד, והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו. מלאכי אלקים, אלו בניו דל יעקב, ובו עולים. לא זכו, יורדים. בו: בשבילו. בו: כשיש לו מעלה יש להם: א"ר יצחק, כל שרי האומות, היו עולים או יורדים בשביל זה. כשיש לו מעלה, יורדים שרי האומות. כשיש לו ירידה, עולים. והכל תלוי בבניו של יעקב. א"ר יהודה בר שלום, אין טוב ואין רע בא לעולם, אלא בשביל בניו של יעקב: הגמון אחד בא לרבי אבהו, ואמר, אית לאתכנפא כל עלמא עלייכו, כעל האי גובא, לאובדא לכון מן עלמא, בשעתא חדא. אומה דא היא לא פלחה למארה, כתיב, ועצר את השמים ולא יהיה מטר והאדמה לא תתן את יבולה. אי היא סטייא, כל עלמא ייבד בגינה. א"ל, והא אתון עבדין לה דתסטי ולא תהך באורחא דכשרא. א"ל, חובתכון עבדין לאתערא לן. א"ר יהודה, שפיר קאמר ההוא הגמון: ת"ר, והנה סולם מוצב ארצה, זהו בית עולמים. וראשו מגיע השמימה, כד"א מכון לשבתך פעלת ה'. איזהו ראשו. זהו ציון, ששם השכינה, והכרובים, וקדש הקדשים. א"ר אבא, סולם, זה סיני, שבו ניתנה תורה, ושם נגלו מרכבותיו של הקב"ה: רבי בא בשם ר' יוחנן אמר, עוד אית לאסתכלא בהאי קרא כדבקדמיתא, כמגדל דוד צוארך בנוי לתלפיות, דהא תנינן, א"ר שמעון א"ר זירא, כל זמן שישראל היו עוסקים בתורה, בית המקדש היה קיים, הה"ד כמגדל דוד צוארך בנוי. אי מגדלים תורה, כהאי מגדל, צוארך בנוי. מהו צוארך. זה ביהמ"ק. הה"ד, ויפל על צוארי בנימין אחיו ויבך, מלמד שבכה על מקדש ראשון ועל מקדש שני: א"ריצחק, מהו מגדל. אלא מה מגדל דוד, מגדל חזק. אף המתעסקים בתורה, צריכים חיזוק, ובנין חזק. ר' תנחום אמר, מגדל דוד, מה דוד היה מתגדל בתורה יותר מכל בני דורו, כך המתעסקים בתורה, צריכין להתגדל בתורה ושלא יתבטלו ממנה: מה דוד, היה עוסק בתורה לילה ויומם, כך צריך האדם להתעסק בתורה לילה ויומם, ובעוד שיתעסקו בה, ויתגדלו בה, כמגדל דוד הצואר בנוי בנין חזק וגדול: ואם לאו, אלף המגן תלוי עליו, אלו אלף שנים שיהיו בגלות, והדבר תלוי אם יגאלו בו ואם לאו. זכו בתורה, יגאלו באלף שנים. לא זכו, כל שלטי הגבורים, א"ר תנחום, כל שלטי הגבורים ישתעבדו בהם, ולאחר כן יגאלו: מכאן אמר רבי בא, והנה סולם מוצב ארצה, זהו בית עולמים, הנצב בבנינו, בשביל אותן העוסקין בתורה בארץ. וראשו מגיע השמימה, שהמקדש הוא במעלה גדולה, על כל העולם. והנה מאלכי אלקים עולים ויורדים בו, אלו כהני משמורת: ר' אליעזר אומר, על שהוא מכוון כנגד ירושלים של מעלה. ואותם השומרים ירושלים של מעלה, הם שומרים ירושלים של מטה. משמע, עולים ויורדים: מה מעלה יותר יש בו. א"ר אליעזר, זהו דכתיב והנה ה' נצב עליו. כמד"א אם ה' לא ישמר עיר שוא שקד שומר. והיינו דכתיב, והנה ה' נצב עליו, להיות שומר על אותן השומרים: מהו עליו. א"ר אלעזר, לשמירה. כד"א, ועיניך שים עליו. כך והיו עיני ולבי שם כל הימים. ולעתיד לבא, עתיד הקב"ה לחזור לירושלים, ולהיות חומה לשומרה. כד"א, ואני אהיה לה נאם ה' חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה.
פרשת ויצא מאמר הארץ אשר אתה שוכב עליה
הארץ אשר אתה שוכב עליה. א"ר יצחק, מלמד שקפל לו ארץ ישראל. א"ר יהודה, בהמ"ק ממש היה. ועליו נתבשר. ועליו היה שוכב. משמע דכתיב, וישכב במקום ההוא: א"ר יהודה. מן הג' אבות לא נתבשר אחד מהם על בית המקדש, אלא יעקב, שהוא שלישי מן האבות. וכנגד אלו השלשה: ישי. דוד. שלמה. שלמה שהוא הג' בנאו: א"ר יהודה יעקב שהוא הג', נתבשר על שלמה שהוא הג'. שיבנהו. זה אוהב נשים, וזה אוהב נשים. זה עומד בתומו, וזה לא עומד בתומו. דכתיב, ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו: ר' יוסי פתח, יפה נוף משוש כל הארץ הר ציון ירכתי צפון קרית מלך רב. יפה נוף, זהו ירושלים. שהוא מתוק לנפש ומרפא לעצם. כמד"א נופת תטופנה שפתותיך: א"ר יהודה, ארץ מצרים כל יופי שבה נוף ותחפנחס היו. נוף היה המשובח מכלם, שהיתה בשלש מאות ותשעים וחמש תכשיטין של יופי. וציון גדלה ביופי והדר על נוף. דא"ר יהודה, למה נקרא שמה ציון, מה הציון עומד לנס להסתכל בו כו'.4 והיתה גדולה ביופי מנוף, הה"ד, יפה נוף משוש כל הארץ הר ציון ירכתי צפון, שכל מי שהיה רואה אותה, היה שמח. דתניא, א"ר יוסי א"ר חייא, מעולם לא נכנס אדם בירושלים, והיה עצב. לקיים מה שנאמר, משוש כל הארץ: א"ר יצחק, כיון ששכב יעקב עליה, נתישב דעתו, ונגלתה עליו השכינה, ודברה עמו מה שלא היה קודם לכן. דא"ר יצחק, עד שעמד יעקב באותו מקום, לא נגלתה עליו השכינה: כיון שראה יעקב כך, ידע שהמקום גרם לו, והקיץ משנתו, ונתיירא שמא דבר אחר היה, וישכב כבתחלה. א"ל קב"ה, יעקב לא כך הוא, אני ה' אלקי אברהם אביך ואלקי יצחק. ועוד הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך. ולא אתגלה לאומה אחרת, בגילוי השכינה על הארץ: א"ר יוסי, מהו אשר אתה שוכב עליה. אלא כשם שאתה שוכב עליה ונבואה עמך, כך זרעך הנבואה תהיה מצויה עמהם, ולא עם אומה אחרת: ר' יעקב פתח, יוחן רשע בל למד צדק. תניא, א"ר יעקב, ווי שהרשע יוחן בעוה"ז, זה זרעו של עשו הרשע. ומפני מה יש להם חן ורחמים. מפני שזרעו של יעקב לא למד צדק. בארץ נכוחות יעול, זו ירושלים, שהיא ארץ נכוחות: מהו יעול א"ר יעקב, אוירא דארעא דישראל מחכים. ומרמז נבואה. וזרעו של עשו יעוול האויר והנבואה. מפני מה. מפני שזרעו של יעקב לא ראה גאות ה', ואינם עוסקים בתורה, וע"כ יוחן רשע ויעול טוב הארץ והנבואה. ר"י בר' יהושע אמר, יוחן רשע אלו אוה"ע שיש להם ממשלה בעוה"ז, מפני שלא למד ישראל צדק.
פרשת בשלח מאמר נחש עלי צור
ומטך אשר הכית בו את היאור קח בידך והלכת. תניא, א"ר יוסי, גליף הוה חוטרא מתרין סטרין, בשמא קדישא. חד סטרא דרחמי ודינא באתוון גליפין. וחד סטר דינא בדינא, נחש עלי צור: ת"ח, כתיב ואתה הרם את מטך ונטה את ידך על הים. מאי ונטה. כלומר, ונטה בחד גיסא, דגליפא ברחמי ודינא. וכתיב ויט משה את ידו, ולא כתיב וישלח את ידו. כלומר, אסטי מחד גיסא: ואי תימא, דגליף הוה מקדמת דנא נחש עלי צור. אלא באסנא אתגליף דכתיב וישלכהו ארצה ויהי לנחש. בההיא שעתא אתגליף נחש עלי צור: ות"ח א"ר יהודה, בעא קב"ה דשמוי דהוו גליפין בחוטרא יעביד אתאן. ותניא, תרין אתין אתעבידו בימא, בההוא סטר דסטא משה ברחמי ודינא. בזע ימא לישראל בי"ב שבילין, ואתיב בדינא על מצראי, ואטבע לון בתהומא, הה"ד, וישב ה' עליהם את מי הים: בההיא שעתא, בעי לאפקא מיא, א"ל קב"ה, משה, אסטי חוטרא מגיסא אחרא. דתרין אתאן אתעבידו ביה. כמא דאתעביד מסטרא אחרא. חד את הכא. וחד את במריבה. אבל השתא, והכית בצור. מאי צור. בהאי צור דסליק נחש: לזמנא אחרא א"ר אלעזר, מאי דכתיב קח את המטה והקהל את העדה אתה ואהרן אחיך ודברתם. מהו ודברתם. אר"א, מני ליה עלי נחש. דהא אתעביד בצור, השתא בעי דיתעביד בנחש. לאשלמא שמוי דקב"ה, באלין אתוון: משמע דכתיב ודברתם אל הסלע. וכתיב וידבר העם באלקים ובמשה. מה כתיב בתריה, וישלח ה' בעם את הנחשים השרפים. מה נחש חיליה בפומיה, אוף הכא בפומא: ומשה לא עביד הכי, אלא הכה, ולא אשלים שמא, אלא חזר כקדמיתא בשמא דצור, ושבק דנחש. הה"ד ויך, ולא כתיב וידבר, כמה דאתפקד ודברתם. דתנינן, צור למעבד. ונחש למללא. וכתיב ויך את הסלע במטהו פעמים חד דלשעבר, וחד דהשתא: תניא, אר"א בה שעתא אשתאר שמא, כלומר, דלא אשתלים בההוא את. דשבק משה נחש, ולא אשתלים כל שמא: דהא בחד גיסא אשתלים בימא. מגיסא אחרא שרי בצור, ולא אשתלים בנחש. א"ל קב"ה, עבדת דשרי שמי, ולא אשתלים למעבד אתין. אוף את שרית, ולא תשתלים. לכן לא תביאו את בני ישראל. שרית לאפקא לון, ולא תשלים לאעלאה להון לארעא, לכן לא תביאו: אר"א, ידע לבא דמשה בקדמיתא דדחיל, כד חמא נחש. דכתיב וינס משה מפניו. לבא חמא, ולא ידע: א"ר אלעזר, כתיב ויעש משה נחש נחשת וישימהו על הנס. על נס לא כתיב, אלא על הנס, בעא לאתקן ולהשלים מה דחסר. א"ל קב"ה, משה, כתיב להקדישני במים, במים ולא בדבר אחר. כשם שהתחלתי במים, בעינא דישתלים בשמי הנס במים. א"ר אלעזר אתרא דחסר לא שלים, אבל אתעביד נסא הכא: א"ר יהושע, כתיב עשה לך שרף. עשה לך, לתועלתך. עשה לך, תקן ממה דחסרת. עכ"ז לא תקן אלא ראיה, שהיו רואין בנחש וחיין, אבל לא נתקדש שמא במים, ונשאר חסר מהשאר: ותקנת בראיה, עלה אל הר העברים הזה וראה וגו', וראית אותה ונאספת אל עמיך, הראיתיך בעיניך ושמה לא תעבר. ת"ח, דעונשו הוה דאפילו ראיה לא תקן כדחזי, כיון דעבד ליה ראיה, בהאי אשלים ליה ראיה, אבל לא אשלים שמיה במיא, כמו כל שאר שמא: א"ר יצחק, בשעה שאמר קב"ה לכן לא תביאו. אמר משה, האי חוויא לתקלא דעלמא הוה. א"ל קב"ה לאו הכי, דינא הוה לחייביא, וחיין למארי קשוט. דכתיב וראה אותו וחי. באותה שעה ידע משה דרכיו, והצדיק עליו את הדין: פתח ואמר, הצור תמים פעלו, דא הוא צור דקא אמרינן. א -ל אמונה ואין עול, דכתיב וראה אותו וחי. וכתיב הא ל תמים דרכו: א"ר חייא, והא תנינן א -ל גזירת רחמי. כד"א, א ל מוציאם ממצרים. א ל רחום וחנון. א"ל, לאו הכי, דתנינן, דשליט רחמי על דינא. אל בלחודוי יכולת הוא, ורשותא הוא דיליה. מאי יכולת. שולטנותא. כלומר, שלטנותא דא ל, אתגבר גזרה דיליה. כד"א, יש לאל ידי, רשותא דיליה יכולת דעינא בישא. אמר ליה והא כתיב, הא ל הגדול הגבור. אל גדול נצחא, אל בלחודוי נצחא: נהדר למילי קדמאי, וכתיב הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט, הא צור. א -ל אמונה ואין עול וגו', הא נחש עלי צור. וכתיב הא ל יעות משפט. משום דאורחיה דנחש לאסטאה אורחיה, לכך כתיב ואין עול. הא ל יעות משפט ח"ו. א"ר אלעזר, היינו דכתיב אשמעה מה ידבר הא ל ה': וישלח ידו ויחזק בו ויהי למטה בכפו. כד"א, מטה כלפי חסד. א"ר יוסי, שני מטות היו, אחד של משה. ואחד של הקב"ה. משמע דכתיב, ומטה האלקים: דתנינן, בשעתא שהיה נוטל משה המטה, היה כאלו היה ברשותו וביכלתו. הה"ד, ויקח משה את מטה האלקים בידו. ודאי שבידו לקח, אלא מהו בידו. ברשותו, כאלו הוא שלו: וא"ר יוסי, ברשותו של משה היה, עד שהוקם המשכן. כיון שהוקם המשכן, החזיר המטה לפני העדות. ומשם היה נוטלו לעשות בו נסים. הה"ד, ויקח משה את המטה מלפני ה', כיון שלקחו הרי הוא ברשותו, וכשלו היה, א"ר יהושע, אותו המטה של סנפירנון היה, ומששת ימי בארשית אתברי. כמה דתנינן, והמכתב והמטה. ר' יהודה אומר, של עץ היה: מאן דאמר של סנפירינון היה, דכתיב כמראה אבן ספיר דמות כסא. וכתיב מטה האלקים. ומאן דאמר עץ היה, דכתיב ויורהו ה' עץ וישלך אל המים וגו': שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו. אמר הקב"ה, מכאן ולהלאה הרי חק ומשפט לעשות נסים. חק ומשפט, דכתיב נחש עלי צור. ושם נסהו, משום דכתיב וימתקו המים. דבר אחר, אמר הקדוש ברוך הוא, מכאן ולהלאה חק ומשפט, שלא יהא נקדש אלא במים שנמתקו: א"ר יהודה, כתיב כי מרים הם, מכאן שנינו, יש מים עכורים, ויש מים צלולים, ויש מים מתוקים, ויש מים מרים. ויצעק אל ה', למה צעק. מכאן שהיה בצער באותה שעה. א"ל הקב"ה, משה, הנחש שנהפך בסנה, עכשיו אצטריך לחקקא ליה בצור. ותרוייהו עמדו על המים המרים. ובאותה שעה נתחקק צור בנחש שהיה בו קודם. הה"ד שם לו חק ומשפט: כד אתא רבי אבא, שאילו קמיה, אמר להו שפיר קאמר ר' יהודה, והכי הוא. ואנא אצטריך לגלאה רזא דמלה, הא חזינא דרבי יהודה גלי לה: אלא אמר הקב"ה למשה, משה, השתא במצרים היה המטה של אהרן לדחות הקש, השולט על ישראל במצרים. אבל כשיצאו ממצרים, כמה מקטרגים מזומנים על ישראל, לדחותם בים, כמה מים מרים נזדמנו אצלם. כמה מים רעים יקטרגו בהם: באו לים, בא רהב שרו של מצרים, ושל ים. אמר הקב"ה, משה הרם את מטך ונטה ידך. כיון דאמר הרם את מטך, מהו ונטה את ידך. אלא הרם את מטך נגד שרו של ים. באו למרה, כמה מים מרים נזדמנו אצלם, ונצטער משה וצעק, הה"ד ויצעק אל ה': א"ל קב"ה, משה, הרי לך עצה בזה, השלך המטה אצלם, ויתחקק נחש עלי צור שניהם ביחד, וינצלו. הה"ד, ויורהו ה' עץ. כמד"א, מקום שיפול העץ, שהוא עצה. וישלך אל המים. וכתיב שם שם לו חק ומשפט, נחש עלי צור. ודם נסהו, עטרהו בנסים. אמר הקב"ה, מכאן ולהלאה, הרי לך שיעמוד אצל המים. הרי לך שיתקדש שמי במים: כשבאו לאלים, באו המים לקטרג עליהם, אמר קב"ה, משה, במקום הזה אין צריך מטה, הרי יעקב שהוא האילן בשבעים נפש, והוא שבעים תמרים. ושתים עשרה עינות מים, שנים עשר שבטים. כשבעים עמודים, ושנים עשר שבטים, זכותם יגן עליכם, במקום הזה שנקרא אילן, והוא אלים. כד"א, כי יבושו מאילים אשר חמדתם: מיד ויחנו שם על המים, משמע דכתיב על המים. ומשמע דכתיב, שם שם לו, ולא במקום אחר. ושם שלטו בני ישראל על המים, ולא הוצרך המטה. מכאן ולהלאה אצטריך המטה בנחש עלי צור, אצל המים: באו לחורב, באו המים לקטרג, אמר ליה הקב"ה, והכית בצור, המטה אצטריך הכא, והכית לאלו באותו צור, ולא בנחש. אמר משה, יתיר אצטריך הכא, אנא חמי מים דבעו לשטפא. אמאי, הנני עומד לפניך שם על הצור והכית בצור: א"ל קב"ה למשה, עדיין במריבה עתידים המים לקטרג יותר, שהם מים עכורים רעים וזדונים, ויזדווגו בהם בישראל בגלוי לעיניהון, ובאותה שעה אצטריך המטה, והתיר עליהם הנחש בגלוי לעיניהם, ויתקדש שמי. הה"ד, להקדישני במים לעיניהם. בגלוי. כדבר שנזדווגו בהם בגלוי: ת"ח, הכי חמא דוד, דכתיב לולי ה' שהיה לנו בקום עלינו אדם, זה פרעה. אזי עבר על נפשנו המים הזדונים, כדאמרינן. וכתיב נפשנו כצפור נמלטה מפח יוקשים וגו': א"ר אבא, מה ראה משה באותה שעה, שלא עשה בנחש. אלא ישראל היו דוחקין למשה תנה לנו מים, נתיעץ משה ואמר, קב"ה אמר לי לעמוד בנחש, ואנא חמי דאין גזירה לנחש במים, דאין יכולתו אלא בעפר, דכתיב ועפר תאכל כל ימי חייך, משמע דעפרא ייכול וישיצי כל יומוי, אבל במיא לא. וישראל דחקין לי, ואע"ג דיעביד ניסא, לא יעביד באתר דא, אלא כד אתחקק, אתחקק בעפרא, ולא במיא. דכתיב וישליכהו ארצה ויהי לנחש. וצור בדא אתחקק, במיא, במרה, וכבר עבד ניסא. טב דאעביד בהאי, דאתעביד ניסא אחרא. מיד ויך את הסלע במטהו פעמים, א"ל קב"ה, משה יען לא האמנתם בי להקדישני, דחשבתון דלא יכיל נחש במים, לכן לא תביאו. ומטך אשר הכית בו את היאור כו' מ"ט משום דמחקק בניסין הוה ושמא קדישא עלאה רשימא ביה.
פרשת ויצא מאמר והנה סולם מוצב ארצה
ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וגו', עולים וירדים בו. רבי פתח בהאי קרא, כמגדל דוד צוארך בנוי לתלפיות אלף המגן תלוי עליו כל שלטי הגבורים. אמר רבי, כל הדברים יכלו, והתורה לא תכלה. ואין דבר חביב לפני הקב"ה, כמו התורה ולומדיה. דתנן, כל המתעסק בתורה בכל יום, יתחדשו לו סתרים של מעלה. והתורה אומרת לו, אשקך מיין הרקח מעסיס רימוני. זהו יינה של תורה. וזהו יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית. והם דברים העתידים להגלות לצדיקים לעתיד לבא: קם רבי בו על רגליו ואמר, אי כך הוא, לא הוה לי למימר, אלא יין המשומר בענביו מהר סיני, מהו מששת ימי בראשית. א"ל, אינון עומקי סדרי בראשית, דלא איתגלו לבר נש, וזמינין צדיקיא למנדע לון, כגוונא דא ינדעון אינון דעסקו באורייתא תדיר: ותאנא, אמר רבי יהודה, רזא אורייתא לחכימין אתיהיבו, לאינון שאתעסיקו באורייתא תדיר. ותני רבי יהודה, כל מאן דהוא עסיק באורייתא כל צרכו, סלקין ליה לנשמתיה לעילא, כד איהו נאים בשינתיה, ואולפין ליה מעומקי תורה. ומינה דובבן ומרחשן שפוותיה ביממא, הה"ד דובב שפתי ישנים: א"ר יצחק, כל המתעסק בתורה לשמה, כשהוא ישן בלילה, נשמתו עולה למעלה ומראין לה אותן הדברים העתידין להיות בעולם: רבי יוסי הוה יתיב ועסיק באורייתא, אתא לגביה רבי אבא, א"ר יוסי מארי דשמעתא אתא. קם קמיה, יתבו ואתעסקו באורייתא, עד דהוו יתבי, רמש ליליא, יתבו ואתעסקו בה, עד פלגות ליליא: אדמיך רבי אבא, ורבי יוסי הוה יתיב, חמא לרבי אבא, דאנפוי מסמקי טפי, והוא חייך, וחמא נהורא רבא בביתא. א"ר יוסי, שמע מיניה דשכינתא הכא. ארכין עינוי, יתיב תמן. עד דהוה סליק שחרותא דצפרא, ונהורא הוה נהיר בביתא, עד דזקף עינוי, חמא צפרא ואתחשך ביתא: איתער רבי אבא, ואנפוי הוו נהירין, ועינוי חייכין. אחיד ביה רבי יוסי, א"ר אבא, אנא ידענא מה את בעי. חייך, רזין עלאין חמית, ובשעתא דאחיד נשמתא דילי מארי דאפייא, סליק לה לאדרין רברבין ועילאין: אחמית נשמתהון דשאר צדיקיא דסלקי תמן, ואמר לון זכאין אתון צדיקיא, דבגיניכון אנא אתבני בבניינא קדושא, דשמא יקרא, לאענאה לחילוי דמלכא עילאה. וחמית אורייתי, דהוה מנחא תמן תלי תלים כמגדלא רבא. ובגיני כך חדינא בחולקי, וחייכין עינאי: א"ר יצחק, אל תתמה על הא דרבי אבא, דהא קרא אסהיד כך. דתנינן, עשה הקב"ה לזה הממונה תחתיו, ותלה ממנו כל שאר הצבאות, כהאי צואר, שכל הגוף תלוי ממנו. ובשעה שהצדיקים עוסקים בתורה, הקב"ה בונה עולמו, ונותן שמו בקרבו, להגיע לכל, ולהספיק לעולם מטובו של מקום: וכשאין הצדיקים עוסקין בתורה, הקב"ה נוטל שמו מקרבו, ואזי העולם חסר, והוא אינו במעלות היכולת. מנ"ל. דכתיב, כמגדל דוד צוארך בנוי לתלפיות. אם מרבים ומגדלים הצדיקים תורה כהאי מגדל, מיד צוארך בנוי תלפיות. זהו שהוא צוארו של עולם, בנוי בבנין קדוש, שכל הפיות תלו ונלאו לדעת השגחתו, וזהו תלפיות, כד"א ותלה ארץ מצרים: ואז אלף המגן תלוי עליו, וכל שלטי הגבורים, אותן הנקראים אלף אלפין, וכל הנשאר תלויים עליו, וכל השליטין, וכל העולמות, מלאים מטובו של מקום: א"ר יהודה, והיינו דכתיב ויחלום והנה סולם מוצב ארצה, כלומר, כשהצדיקים אינם עוסקים בתורה, סולם מוצב ארצה, אינו במעלה. זכו הצדיקים ועסקו בתורה, ראשו מגיע השמימה, אזי יש לו מעלה, וכל טוב לא יחסר, ומיד והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו. מאי בו. אמר רבי יהודה, בשמו של מקום. כד"א נגילה ונשמחה בו: א"ר יצחק, בו, בההוא ממונה. ומפני מה. דכתיב אחריו, והנה ה' נצב עליו, על ההוא ממונה. מפני זה עולים ויורדים בשבילו. מפני שמו של מקום, שהוא נצב עליו. א"ר תנחום, למה נקרא שמו מלך שלם, מכל שאר הצבאות. שאין לך נושא שמו של מקום בקרבו כמו זה: א"ר יעקב, רמזו ליעקב, והשיבו על מה שנתרעם לפני הקב"ה. כלומר, שאם בניו יזכו לעסוק בתורה ובמצות, יש מעלה לזה, ומעלה לבניו. לא זכו לעסוק בתורה ובמצות, אין מעלה לזה, ואין מעלה לבניו. הה"ד, והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו. מלאכי אלקים, אלו בניו דל יעקב, ובו עולים. לא זכו, יורדים. בו: בשבילו. בו: כשיש לו מעלה יש להם: א"ר יצחק, כל שרי האומות, היו עולים או יורדים בשביל זה. כשיש לו מעלה, יורדים שרי האומות. כשיש לו ירידה, עולים. והכל תלוי בבניו של יעקב. א"ר יהודה בר שלום, אין טוב ואין רע בא לעולם, אלא בשביל בניו של יעקב: הגמון אחד בא לרבי אבהו, ואמר, אית לאתכנפא כל עלמא עלייכו, כעל האי גובא, לאובדא לכון מן עלמא, בשעתא חדא. אומה דא היא לא פלחה למארה, כתיב, ועצר את השמים ולא יהיה מטר והאדמה לא תתן את יבולה. אי היא סטייא, כל עלמא ייבד בגינה. א"ל, והא אתון עבדין לה דתסטי ולא תהך באורחא דכשרא. א"ל, חובתכון עבדין לאתערא לן. א"ר יהודה, שפיר קאמר ההוא הגמון: ת"ר, והנה סולם מוצב ארצה, זהו בית עולמים. וראשו מגיע השמימה, כד"א מכון לשבתך פעלת ה'. איזהו ראשו. זהו ציון, ששם השכינה, והכרובים, וקדש הקדשים. א"ר אבא, סולם, זה סיני, שבו ניתנה תורה, ושם נגלו מרכבותיו של הקב"ה: רבי בא בשם ר' יוחנן אמר, עוד אית לאסתכלא בהאי קרא כדבקדמיתא, כמגדל דוד צוארך בנוי לתלפיות, דהא תנינן, א"ר שמעון א"ר זירא, כל זמן שישראל היו עוסקים בתורה, בית המקדש היה קיים, הה"ד כמגדל דוד צוארך בנוי. אי מגדלים תורה, כהאי מגדל, צוארך בנוי. מהו צוארך. זה ביהמ"ק. הה"ד, ויפל על צוארי בנימין אחיו ויבך, מלמד שבכה על מקדש ראשון ועל מקדש שני: א"ריצחק, מהו מגדל. אלא מה מגדל דוד, מגדל חזק. אף המתעסקים בתורה, צריכים חיזוק, ובנין חזק. ר' תנחום אמר, מגדל דוד, מה דוד היה מתגדל בתורה יותר מכל בני דורו, כך המתעסקים בתורה, צריכין להתגדל בתורה ושלא יתבטלו ממנה: מה דוד, היה עוסק בתורה לילה ויומם, כך צריך האדם להתעסק בתורה לילה ויומם, ובעוד שיתעסקו בה, ויתגדלו בה, כמגדל דוד הצואר בנוי בנין חזק וגדול: ואם לאו, אלף המגן תלוי עליו, אלו אלף שנים שיהיו בגלות, והדבר תלוי אם יגאלו בו ואם לאו. זכו בתורה, יגאלו באלף שנים. לא זכו, כל שלטי הגבורים, א"ר תנחום, כל שלטי הגבורים ישתעבדו בהם, ולאחר כן יגאלו: מכאן אמר רבי בא, והנה סולם מוצב ארצה, זהו בית עולמים, הנצב בבנינו, בשביל אותן העוסקין בתורה בארץ. וראשו מגיע השמימה, שהמקדש הוא במעלה גדולה, על כל העולם. והנה מאלכי אלקים עולים ויורדים בו, אלו כהני משמורת: ר' אליעזר אומר, על שהוא מכוון כנגד ירושלים של מעלה. ואותם השומרים ירושלים של מעלה, הם שומרים ירושלים של מטה. משמע, עולים ויורדים: מה מעלה יותר יש בו. א"ר אליעזר, זהו דכתיב והנה ה' נצב עליו. כמד"א אם ה' לא ישמר עיר שוא שקד שומר. והיינו דכתיב, והנה ה' נצב עליו, להיות שומר על אותן השומרים: מהו עליו. א"ר אלעזר, לשמירה. כד"א, ועיניך שים עליו. כך והיו עיני ולבי שם כל הימים. ולעתיד לבא, עתיד הקב"ה לחזור לירושלים, ולהיות חומה לשומרה. כד"א, ואני אהיה לה נאם ה' חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה.
פרשת ויצא מאמר הארץ אשר אתה שוכב עליה
הארץ אשר אתה שוכב עליה. א"ר יצחק, מלמד שקפל לו ארץ ישראל. א"ר יהודה, בהמ"ק ממש היה. ועליו נתבשר. ועליו היה שוכב. משמע דכתיב, וישכב במקום ההוא: א"ר יהודה. מן הג' אבות לא נתבשר אחד מהם על בית המקדש, אלא יעקב, שהוא שלישי מן האבות. וכנגד אלו השלשה: ישי. דוד. שלמה. שלמה שהוא הג' בנאו: א"ר יהודה יעקב שהוא הג', נתבשר על שלמה שהוא הג'. שיבנהו. זה אוהב נשים, וזה אוהב נשים. זה עומד בתומו, וזה לא עומד בתומו. דכתיב, ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו: ר' יוסי פתח, יפה נוף משוש כל הארץ הר ציון ירכתי צפון קרית מלך רב. יפה נוף, זהו ירושלים. שהוא מתוק לנפש ומרפא לעצם. כמד"א נופת תטופנה שפתותיך: א"ר יהודה, ארץ מצרים כל יופי שבה נוף ותחפנחס היו. נוף היה המשובח מכלם, שהיתה בשלש מאות ותשעים וחמש תכשיטין של יופי. וציון גדלה ביופי והדר על נוף. דא"ר יהודה, למה נקרא שמה ציון, מה הציון עומד לנס להסתכל בו כו'.4 והיתה גדולה ביופי מנוף, הה"ד, יפה נוף משוש כל הארץ הר ציון ירכתי צפון, שכל מי שהיה רואה אותה, היה שמח. דתניא, א"ר יוסי א"ר חייא, מעולם לא נכנס אדם בירושלים, והיה עצב. לקיים מה שנאמר, משוש כל הארץ: א"ר יצחק, כיון ששכב יעקב עליה, נתישב דעתו, ונגלתה עליו השכינה, ודברה עמו מה שלא היה קודם לכן. דא"ר יצחק, עד שעמד יעקב באותו מקום, לא נגלתה עליו השכינה: כיון שראה יעקב כך, ידע שהמקום גרם לו, והקיץ משנתו, ונתיירא שמא דבר אחר היה, וישכב כבתחלה. א"ל קב"ה, יעקב לא כך הוא, אני ה' אלקי אברהם אביך ואלקי יצחק. ועוד הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך. ולא אתגלה לאומה אחרת, בגילוי השכינה על הארץ: א"ר יוסי, מהו אשר אתה שוכב עליה. אלא כשם שאתה שוכב עליה ונבואה עמך, כך זרעך הנבואה תהיה מצויה עמהם, ולא עם אומה אחרת: ר' יעקב פתח, יוחן רשע בל למד צדק. תניא, א"ר יעקב, ווי שהרשע יוחן בעוה"ז, זה זרעו של עשו הרשע. ומפני מה יש להם חן ורחמים. מפני שזרעו של יעקב לא למד צדק. בארץ נכוחות יעול, זו ירושלים, שהיא ארץ נכוחות: מהו יעול א"ר יעקב, אוירא דארעא דישראל מחכים. ומרמז נבואה. וזרעו של עשו יעוול האויר והנבואה. מפני מה. מפני שזרעו של יעקב לא ראה גאות ה', ואינם עוסקים בתורה, וע"כ יוחן רשע ויעול טוב הארץ והנבואה. ר"י בר' יהושע אמר, יוחן רשע אלו אוה"ע שיש להם ממשלה בעוה"ז, מפני שלא למד ישראל צדק.
פרשת בשלח מאמר נחש עלי צור
ומטך אשר הכית בו את היאור קח בידך והלכת. תניא, א"ר יוסי, גליף הוה חוטרא מתרין סטרין, בשמא קדישא. חד סטרא דרחמי ודינא באתוון גליפין. וחד סטר דינא בדינא, נחש עלי צור: ת"ח, כתיב ואתה הרם את מטך ונטה את ידך על הים. מאי ונטה. כלומר, ונטה בחד גיסא, דגליפא ברחמי ודינא. וכתיב ויט משה את ידו, ולא כתיב וישלח את ידו. כלומר, אסטי מחד גיסא: ואי תימא, דגליף הוה מקדמת דנא נחש עלי צור. אלא באסנא אתגליף דכתיב וישלכהו ארצה ויהי לנחש. בההיא שעתא אתגליף נחש עלי צור: ות"ח א"ר יהודה, בעא קב"ה דשמוי דהוו גליפין בחוטרא יעביד אתאן. ותניא, תרין אתין אתעבידו בימא, בההוא סטר דסטא משה ברחמי ודינא. בזע ימא לישראל בי"ב שבילין, ואתיב בדינא על מצראי, ואטבע לון בתהומא, הה"ד, וישב ה' עליהם את מי הים: בההיא שעתא, בעי לאפקא מיא, א"ל קב"ה, משה, אסטי חוטרא מגיסא אחרא. דתרין אתאן אתעבידו ביה. כמא דאתעביד מסטרא אחרא. חד את הכא. וחד את במריבה. אבל השתא, והכית בצור. מאי צור. בהאי צור דסליק נחש: לזמנא אחרא א"ר אלעזר, מאי דכתיב קח את המטה והקהל את העדה אתה ואהרן אחיך ודברתם. מהו ודברתם. אר"א, מני ליה עלי נחש. דהא אתעביד בצור, השתא בעי דיתעביד בנחש. לאשלמא שמוי דקב"ה, באלין אתוון: משמע דכתיב ודברתם אל הסלע. וכתיב וידבר העם באלקים ובמשה. מה כתיב בתריה, וישלח ה' בעם את הנחשים השרפים. מה נחש חיליה בפומיה, אוף הכא בפומא: ומשה לא עביד הכי, אלא הכה, ולא אשלים שמא, אלא חזר כקדמיתא בשמא דצור, ושבק דנחש. הה"ד ויך, ולא כתיב וידבר, כמה דאתפקד ודברתם. דתנינן, צור למעבד. ונחש למללא. וכתיב ויך את הסלע במטהו פעמים חד דלשעבר, וחד דהשתא: תניא, אר"א בה שעתא אשתאר שמא, כלומר, דלא אשתלים בההוא את. דשבק משה נחש, ולא אשתלים כל שמא: דהא בחד גיסא אשתלים בימא. מגיסא אחרא שרי בצור, ולא אשתלים בנחש. א"ל קב"ה, עבדת דשרי שמי, ולא אשתלים למעבד אתין. אוף את שרית, ולא תשתלים. לכן לא תביאו את בני ישראל. שרית לאפקא לון, ולא תשלים לאעלאה להון לארעא, לכן לא תביאו: אר"א, ידע לבא דמשה בקדמיתא דדחיל, כד חמא נחש. דכתיב וינס משה מפניו. לבא חמא, ולא ידע: א"ר אלעזר, כתיב ויעש משה נחש נחשת וישימהו על הנס. על נס לא כתיב, אלא על הנס, בעא לאתקן ולהשלים מה דחסר. א"ל קב"ה, משה, כתיב להקדישני במים, במים ולא בדבר אחר. כשם שהתחלתי במים, בעינא דישתלים בשמי הנס במים. א"ר אלעזר אתרא דחסר לא שלים, אבל אתעביד נסא הכא: א"ר יהושע, כתיב עשה לך שרף. עשה לך, לתועלתך. עשה לך, תקן ממה דחסרת. עכ"ז לא תקן אלא ראיה, שהיו רואין בנחש וחיין, אבל לא נתקדש שמא במים, ונשאר חסר מהשאר: ותקנת בראיה, עלה אל הר העברים הזה וראה וגו', וראית אותה ונאספת אל עמיך, הראיתיך בעיניך ושמה לא תעבר. ת"ח, דעונשו הוה דאפילו ראיה לא תקן כדחזי, כיון דעבד ליה ראיה, בהאי אשלים ליה ראיה, אבל לא אשלים שמיה במיא, כמו כל שאר שמא: א"ר יצחק, בשעה שאמר קב"ה לכן לא תביאו. אמר משה, האי חוויא לתקלא דעלמא הוה. א"ל קב"ה לאו הכי, דינא הוה לחייביא, וחיין למארי קשוט. דכתיב וראה אותו וחי. באותה שעה ידע משה דרכיו, והצדיק עליו את הדין: פתח ואמר, הצור תמים פעלו, דא הוא צור דקא אמרינן. א -ל אמונה ואין עול, דכתיב וראה אותו וחי. וכתיב הא ל תמים דרכו: א"ר חייא, והא תנינן א -ל גזירת רחמי. כד"א, א ל מוציאם ממצרים. א ל רחום וחנון. א"ל, לאו הכי, דתנינן, דשליט רחמי על דינא. אל בלחודוי יכולת הוא, ורשותא הוא דיליה. מאי יכולת. שולטנותא. כלומר, שלטנותא דא ל, אתגבר גזרה דיליה. כד"א, יש לאל ידי, רשותא דיליה יכולת דעינא בישא. אמר ליה והא כתיב, הא ל הגדול הגבור. אל גדול נצחא, אל בלחודוי נצחא: נהדר למילי קדמאי, וכתיב הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט, הא צור. א -ל אמונה ואין עול וגו', הא נחש עלי צור. וכתיב הא ל יעות משפט. משום דאורחיה דנחש לאסטאה אורחיה, לכך כתיב ואין עול. הא ל יעות משפט ח"ו. א"ר אלעזר, היינו דכתיב אשמעה מה ידבר הא ל ה': וישלח ידו ויחזק בו ויהי למטה בכפו. כד"א, מטה כלפי חסד. א"ר יוסי, שני מטות היו, אחד של משה. ואחד של הקב"ה. משמע דכתיב, ומטה האלקים: דתנינן, בשעתא שהיה נוטל משה המטה, היה כאלו היה ברשותו וביכלתו. הה"ד, ויקח משה את מטה האלקים בידו. ודאי שבידו לקח, אלא מהו בידו. ברשותו, כאלו הוא שלו: וא"ר יוסי, ברשותו של משה היה, עד שהוקם המשכן. כיון שהוקם המשכן, החזיר המטה לפני העדות. ומשם היה נוטלו לעשות בו נסים. הה"ד, ויקח משה את המטה מלפני ה', כיון שלקחו הרי הוא ברשותו, וכשלו היה, א"ר יהושע, אותו המטה של סנפירנון היה, ומששת ימי בארשית אתברי. כמה דתנינן, והמכתב והמטה. ר' יהודה אומר, של עץ היה: מאן דאמר של סנפירינון היה, דכתיב כמראה אבן ספיר דמות כסא. וכתיב מטה האלקים. ומאן דאמר עץ היה, דכתיב ויורהו ה' עץ וישלך אל המים וגו': שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו. אמר הקב"ה, מכאן ולהלאה הרי חק ומשפט לעשות נסים. חק ומשפט, דכתיב נחש עלי צור. ושם נסהו, משום דכתיב וימתקו המים. דבר אחר, אמר הקדוש ברוך הוא, מכאן ולהלאה חק ומשפט, שלא יהא נקדש אלא במים שנמתקו: א"ר יהודה, כתיב כי מרים הם, מכאן שנינו, יש מים עכורים, ויש מים צלולים, ויש מים מתוקים, ויש מים מרים. ויצעק אל ה', למה צעק. מכאן שהיה בצער באותה שעה. א"ל הקב"ה, משה, הנחש שנהפך בסנה, עכשיו אצטריך לחקקא ליה בצור. ותרוייהו עמדו על המים המרים. ובאותה שעה נתחקק צור בנחש שהיה בו קודם. הה"ד שם לו חק ומשפט: כד אתא רבי אבא, שאילו קמיה, אמר להו שפיר קאמר ר' יהודה, והכי הוא. ואנא אצטריך לגלאה רזא דמלה, הא חזינא דרבי יהודה גלי לה: אלא אמר הקב"ה למשה, משה, השתא במצרים היה המטה של אהרן לדחות הקש, השולט על ישראל במצרים. אבל כשיצאו ממצרים, כמה מקטרגים מזומנים על ישראל, לדחותם בים, כמה מים מרים נזדמנו אצלם. כמה מים רעים יקטרגו בהם: באו לים, בא רהב שרו של מצרים, ושל ים. אמר הקב"ה, משה הרם את מטך ונטה ידך. כיון דאמר הרם את מטך, מהו ונטה את ידך. אלא הרם את מטך נגד שרו של ים. באו למרה, כמה מים מרים נזדמנו אצלם, ונצטער משה וצעק, הה"ד ויצעק אל ה': א"ל קב"ה, משה, הרי לך עצה בזה, השלך המטה אצלם, ויתחקק נחש עלי צור שניהם ביחד, וינצלו. הה"ד, ויורהו ה' עץ. כמד"א, מקום שיפול העץ, שהוא עצה. וישלך אל המים. וכתיב שם שם לו חק ומשפט, נחש עלי צור. ודם נסהו, עטרהו בנסים. אמר הקב"ה, מכאן ולהלאה, הרי לך שיעמוד אצל המים. הרי לך שיתקדש שמי במים: כשבאו לאלים, באו המים לקטרג עליהם, אמר קב"ה, משה, במקום הזה אין צריך מטה, הרי יעקב שהוא האילן בשבעים נפש, והוא שבעים תמרים. ושתים עשרה עינות מים, שנים עשר שבטים. כשבעים עמודים, ושנים עשר שבטים, זכותם יגן עליכם, במקום הזה שנקרא אילן, והוא אלים. כד"א, כי יבושו מאילים אשר חמדתם: מיד ויחנו שם על המים, משמע דכתיב על המים. ומשמע דכתיב, שם שם לו, ולא במקום אחר. ושם שלטו בני ישראל על המים, ולא הוצרך המטה. מכאן ולהלאה אצטריך המטה בנחש עלי צור, אצל המים: באו לחורב, באו המים לקטרג, אמר ליה הקב"ה, והכית בצור, המטה אצטריך הכא, והכית לאלו באותו צור, ולא בנחש. אמר משה, יתיר אצטריך הכא, אנא חמי מים דבעו לשטפא. אמאי, הנני עומד לפניך שם על הצור והכית בצור: א"ל קב"ה למשה, עדיין במריבה עתידים המים לקטרג יותר, שהם מים עכורים רעים וזדונים, ויזדווגו בהם בישראל בגלוי לעיניהון, ובאותה שעה אצטריך המטה, והתיר עליהם הנחש בגלוי לעיניהם, ויתקדש שמי. הה"ד, להקדישני במים לעיניהם. בגלוי. כדבר שנזדווגו בהם בגלוי: ת"ח, הכי חמא דוד, דכתיב לולי ה' שהיה לנו בקום עלינו אדם, זה פרעה. אזי עבר על נפשנו המים הזדונים, כדאמרינן. וכתיב נפשנו כצפור נמלטה מפח יוקשים וגו': א"ר אבא, מה ראה משה באותה שעה, שלא עשה בנחש. אלא ישראל היו דוחקין למשה תנה לנו מים, נתיעץ משה ואמר, קב"ה אמר לי לעמוד בנחש, ואנא חמי דאין גזירה לנחש במים, דאין יכולתו אלא בעפר, דכתיב ועפר תאכל כל ימי חייך, משמע דעפרא ייכול וישיצי כל יומוי, אבל במיא לא. וישראל דחקין לי, ואע"ג דיעביד ניסא, לא יעביד באתר דא, אלא כד אתחקק, אתחקק בעפרא, ולא במיא. דכתיב וישליכהו ארצה ויהי לנחש. וצור בדא אתחקק, במיא, במרה, וכבר עבד ניסא. טב דאעביד בהאי, דאתעביד ניסא אחרא. מיד ויך את הסלע במטהו פעמים, א"ל קב"ה, משה יען לא האמנתם בי להקדישני, דחשבתון דלא יכיל נחש במים, לכן לא תביאו. ומטך אשר הכית בו את היאור כו' מ"ט משום דמחקק בניסין הוה ושמא קדישא עלאה רשימא ביה.