מדרש הנעלם
מדרש איכה
שלחו להו בני בבל לבני ארעא קדישא, לן יאות למבכי, לן יאות למעבד הספדא על חורבן בית אלהנא, על דאתבדרנא ביני עממיא, ואית לן למיפתח הספידא, ולפרשא אלפ"א ביתא, דשלח מארי עלמא להספידא דחורבן ביתיה: שלחו להו בני ארעא קדישא, יאות דאתון אתבדרתון ביני עממיא, ואתון לבר מראעא קדישא, ויאות לכו למבכי עלייכו ועל גרמייכו, דנפקתון מנהורא לחשוכא, כעבדא דנפיק מבי מאריה. אבל אנן אית לן למבכי ולמעבד הספידא, ולן שדר קב"ה ספרא דהספידא, דאנון בנהא דמטרוניתא, ואנן מבני ביתה, וידעין יקרא דמארי עלמא. ולן יאות למבכי, ולפרשא אינון אלפ"א ביתי"ן: ואנן יתמין בלא אבא ואמא, ומסתכלין עיינין לכותלי ביתא דאימנא, והא אתחרב, ולא אשכחנא לה. דהות ינקא לן בכל יומא, ביומין קדמאין, משפירו דילה. והוית נחימת לן, וממללת על לבנא, כאמא לברה. כד"א כאיש אשר אמו תנחמנו וגו': והשתא אסתכלן עיינין לכל סטר, ואתר בית מותבא דאימנא אתבלבל, והא אתחרב. נבטש רישא לכותלי ביתא ומותבה. מאן ינחם לן, ומאן ימלל על לבנא, ויגין עלנא קמי מלכא: כד הוינן חטאן קמי אבונא, וסליק רצועא לאלקאה לן, איהי קיימת לקמן, ומקבלת מלקיותא דמלכא, בגין לאגנא עלנא. כד"א והוא מחולל מפשעינו מדוכא מעונותינו כו' ובחבורתו נרפא לנו. והשתא אימא לית לן, ווי. ווי לן, ווי לכו. לן יאות למבכי, לן יאות למספד, לן יאות לפתרא אינון מילין דמרירו, לאודעא להו, לאינון דידעין למבכי מלין דהספידא: נקרב בכל יומא לגבי ערסא דאימנא, ולא נשכח לה תמן. נשאל עלה, לית מאן דישגח עלן. נשאל לערסא דילה, אתבלבלא. נשאל לכורסייא, נפלת. נשאל להיכלין דילה, אומאן אינון דלא ידעין מינה. נשאל לעפרא, רשימו דעקבתא לית תמן: נשאל לאיגרא, הא איגרא אתיב לן, דתמן יתבה מבכה ומייללת עלן ואזלת מבכה, מווחת ברזל מרירו עלן, מאיגרא לאיגרא. כמה דאת אמר, מה לך איפוא כי עלית כלך לגגות. נשאל לאורחין ושבילין, כלהו אמרין דשמעו קל מרירו דבכיה, דמבכה על בנהא, ולא ידעין לאן אסתלקת: לן יאות למבכי, לן יאות למיספד. ננשק עפרא דרגלהא, ננשק אתר בגי מותבה, ננשק כותלי היכלא, ונבכי במרירו. אנן נפתח בהספידא, דחמינן בכל יומא כל האי. נבכי תדיר ולא איתנשי מרירו דבכיה מינן.
מדרש איכה מאמר כי יום מהומה ומבוסה
פתחו אינהו ואמרי, איכה ישבה בדד העיר, כתיב כי יום מהומה ומבוסה ומבוכה וגו'. כי יום. חד יומא אית לקב"ה, רחימא דנפשיה, כלילא מכל שאר יומין, שית יומין כלילן ביה, והוא כללא דכלהו. ועל דאסגיאו חובין, אסתלק לעילא, לבי עלמא דחיין: כדין מתחות שפולי משכנא, קם יומא דמרירו, יומא דבכיה, יומא דצערא, יומא דאיקרי מהומה ומבוסה ומבוכה, ועאל בגו משכנא, ושיצי וסאיב. ורבונא דמשכנא, אזל וערק ואתתרך מגו מותביה לגו טורא דלבר, ולגו טורא דחרוב, ומשכנא אשתצי ואתחרב: לבתר, נחת ההוא יומא עילאה, דאסתלק, שאל על משכניה, והא אתחרב. עאל ואשגח על מארי דמשכנא, מטרוניתא רחימתא דנפשיה, והיא אתתרחת וערקת, וכל בניינה סתיר. כדין שארי למגעי, גועא בתר גועא, כנהימו דתרנגולא על נוקביה. הדא הוא דכתיב, מקרקר קיר, נהימו כתרנגולא. קיר, רבון שליטא: ושוע אל ההר, עביד שועה וצווח לגבי טורא, דערקת תמן מטרוניתא. עביד שוע צווח וקרי בנהימו דבכיה איכה. איכה רחימתא דנפשאי, איכה שפנינתי שלימתי, איכה יחידתא דילי, דאתיחדא עמי ביחודא. איכה דהוית נטלא בכל יומא, חמש ועשרים אתוון דיחודא, ואתקריאת כ"ה על דא: אחתי ברתי אמי, לאן אזלת, לאן פנית למיהך. אנן דשמעין בכל יומא קרקורא דא דרבוננא, לן יאות למבכי, לן יאות למספד, לן יאות למפתח איכה. איכה ישבה בדד וגו'.
מדרש איכה מאמר ואיבה אשית
רבי לויטס חוזאה פתח, ואיבה אשית בינך ובין האשה ובין זרעך. דבבו סגי הוה מן יומא דאתברי עלמא, על עילה דעיטא דנחש, מההיא שעתא דאתלטייא, אתדחייא מקמי תרעא דמלכא, והוא כמין תדיר בין גדרין דעלמא, בין אינון גדרין דאורייתא, כל אינון דדשין בעקב, באינון גדרין, נשיך לון: ווי דאשכח, ווי דנשיך. ווי על דבבו בישא דאתנטיר. על דבבו בישא דהוות ליה בהאי אשה, דאתקריא אשה יראת ה'. דבבו ביש נטר לה מן יומא דאתברי עלמא, עד דתבר לה בתבירו, למשכב לעפרא: "איכה "ישבה "בדד "העיר "רבתי "עם "היתה, אסתכל באתוון דריש כל תיבה ותיבה, ותשכח נטירו דבבו בישא, דאתנטרא, עד דאתחרב בי מקדשא. איב"ה רע"ה ברישי אתוון, אתנטיר לה לההיא אשת חיל, בתבירו דבי מקדשא, למשכב לעפרא: הדא הוא דכתיב, "כאלמנה "רבתי "בגוים "שרתי "במדינות "היתה "למס, תקרא למפרע ברישי אתוון, ל"ה בשבר"ך. בתבירו דבי מקדשא, בתבירו דכנישתא דישראל, דבבו בישא אדביק ל"ה בשבר"ך: איכה דאתדבקת לההיא איבה רעה דא, קל דנחש, קל מרירו דבכיה ברקיעין. אלין קראן איכה, ומסטרא אחרא קראן איבה. הדא הוא דכתיב, ואיבה אשית בינך ובין האשה, בין סטרא דא, ובין סטרא דא, אשתכח בחרבן בי מקדשא. ובקרא קדמאה, אתרשים כלא למנדע דהאי כ"ה, אדביק לה איב"ה רעה, דנטיר לה מיומא דאתברי עלמא: איכה ישבה בדד, רבי הרכינס פתח, ויגרש את האדם וישכן מקדם לג"ע. ויגרש את, דא כנסת ישראל. בחרבן בי מקדשא, דאתתרכת בתירוכין, דאשתלחת בשלוחין, כרסייא דמלכא נפלת.4
מדרש איכה מאמר ויגרש את האדם
ויגרש את, דא כרסייא דמלכא. ווי דאתתרכת, ווי דנפלת. האדם ההוא דשליט על כורסייא, דכתיב ביה ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם כו'. נפלת כרסייא, נפל כלא: וישכן, ההוא דתריך לדא, אשכין ואשרי יישובא אחרא, בהיפוכא. בשעתא דאתחריב בי מקדשא, סליק לכבוד עילאה לעילא, ואזעיר דיוקניה מכמה דהוות. וכורסייא נטיל מניה ואתפרש: כביכול אשרי לג"ע עם כרבים לתתא, ואתפרש מההוא כבוד עילאה. ואשרי לההיא להט החרב, למיקם בדוכתא דרבנותיה, למיטר ולמישאב ולמסתיר, ההוא אורח דאנגיד מעץ החיים: ושלמה מלכא צווח ואמר, תחת שלש רגזה ארץ כו' תחת עבד כי ימלוך כו' ושפחה כי תירש גברתה. שפחה לגו, גבירתה לבר. איכה ישבה בדד, מאי בדד. כמא דאת אמר, בדד ישב מחוץ למחנה מושבו.
מדרש איכה מאמר ויניחהו בגן עדן
איכה ישבה בדד, ר' חנינאי ורבנן פתחי קרא באדה"ר. ויקח ה' אלקים את האדם ויניחהו בגן עדן וגו'. ויקח, במה לקחו. ר' חנינאי אמר, לקחו בדברים. כד" קח את אהרן. ורבנן אמרו, לקחו ברוח. כד"א, היום ה' לוקח את אדוניך מעל ראשך: ויניחהו בגן עדן, כדי להיות לו מנוחה, לדעת ולהכיר החכמה והתורה. דא"ר חנינאי, התורה לימדה הקב"ה לאדם. הה"ד, אז ראה ויספרה וגו', ויאמר לאדם. והיו מלאכי השרת מקלסין לפניו: עש שראה סמאל בשמים, ונתקנא בו, וירד מן השמים כדמות צל על נחש. הנחש נראה, והצל עליו, תקפא וחילא דיליה: קריב ההוא נחש לגבי איתתא, דדעתא קלה מן האיש. מכאן דאתתא לא אתפתת, אלא באתתא אחרא. ויאמר אל האשה אף כי אמר אלקים, מיד פתח באף. מהכא, דבתחלת דבריו של אדם ניכר מי הוא. כך הוא פתח באף, להודיע מי הוא: נטל סימן זה, אם תקבל, אם לא תקבל. והמשיכה בדברים, עד שפתחה באות מ"ם, ואמרה מכל עץ הגן אכל נאכל. מיד נטל הנחש האות, וישם אותה על זרועו השמאלית, והיה ממתין על וא"ו תי"ו מפיה, כדי להיות מו"ת נכון לפניהם.
מדרש איכה מאמר ותרא האשה
התחיל לפתותה, עד דכתיב, ותרא האשה, בטעמא סגי ותקיף. מלמד שפרחו האותיות וא"ו תי"ו, וסלקו להתחבר עם אות מ"ם. ואות מ"ם היתה עולה ויורדת, ולא היתה מתחברת עמהם, עד שנתפתת: ופרחו וא"ו תי"ו, ד' זמנין, ואקיפו לאות מ"ם לד' סטרין. דכתיב, ותקח מפריו ותאכל ותתן גם לאישה ותפקחנה עיני שניהם. הא ד' זמנין ו' ת'. מלמד, שסבבו לאות מ"ם לארבע צדדין, והמ"ם באמצע, מות בכל סטרין: כמד"א, כי עלה מות בחלונינו. דא סמאל, דאיהו חד מחלוני שמיא. ועל דא מי גבר יחיה ולא יראה מות. מיד שלט בה, והטיל בה זוהמא. נחת קודשא בריך הוא למיחמי, ויתחבא האדם ואשתו: תא חזי, קודם שחטאו, היתה השכינה עטרה על ראשיהם, להיות בשבילם שורה על העולם. כיון שחטאו, כביכול, תש כחה, ואסתלקת ולא שליטת. וקב"ה שארי לקונן, ואמר איכה, מה תהא מינה, שלטנותא אעדו מינה. אוף הכא בחורבן בי מקדשא, שולטנותא אעדו, וקב"ה שארי למיספד, ואמר איכה מה תהא עליה.
מדרש איכה
שלחו להו בני בבל לבני ארעא קדישא, לן יאות למבכי, לן יאות למעבד הספדא על חורבן בית אלהנא, על דאתבדרנא ביני עממיא, ואית לן למיפתח הספידא, ולפרשא אלפ"א ביתא, דשלח מארי עלמא להספידא דחורבן ביתיה: שלחו להו בני ארעא קדישא, יאות דאתון אתבדרתון ביני עממיא, ואתון לבר מראעא קדישא, ויאות לכו למבכי עלייכו ועל גרמייכו, דנפקתון מנהורא לחשוכא, כעבדא דנפיק מבי מאריה. אבל אנן אית לן למבכי ולמעבד הספידא, ולן שדר קב"ה ספרא דהספידא, דאנון בנהא דמטרוניתא, ואנן מבני ביתה, וידעין יקרא דמארי עלמא. ולן יאות למבכי, ולפרשא אינון אלפ"א ביתי"ן: ואנן יתמין בלא אבא ואמא, ומסתכלין עיינין לכותלי ביתא דאימנא, והא אתחרב, ולא אשכחנא לה. דהות ינקא לן בכל יומא, ביומין קדמאין, משפירו דילה. והוית נחימת לן, וממללת על לבנא, כאמא לברה. כד"א כאיש אשר אמו תנחמנו וגו': והשתא אסתכלן עיינין לכל סטר, ואתר בית מותבא דאימנא אתבלבל, והא אתחרב. נבטש רישא לכותלי ביתא ומותבה. מאן ינחם לן, ומאן ימלל על לבנא, ויגין עלנא קמי מלכא: כד הוינן חטאן קמי אבונא, וסליק רצועא לאלקאה לן, איהי קיימת לקמן, ומקבלת מלקיותא דמלכא, בגין לאגנא עלנא. כד"א והוא מחולל מפשעינו מדוכא מעונותינו כו' ובחבורתו נרפא לנו. והשתא אימא לית לן, ווי. ווי לן, ווי לכו. לן יאות למבכי, לן יאות למספד, לן יאות לפתרא אינון מילין דמרירו, לאודעא להו, לאינון דידעין למבכי מלין דהספידא: נקרב בכל יומא לגבי ערסא דאימנא, ולא נשכח לה תמן. נשאל עלה, לית מאן דישגח עלן. נשאל לערסא דילה, אתבלבלא. נשאל לכורסייא, נפלת. נשאל להיכלין דילה, אומאן אינון דלא ידעין מינה. נשאל לעפרא, רשימו דעקבתא לית תמן: נשאל לאיגרא, הא איגרא אתיב לן, דתמן יתבה מבכה ומייללת עלן ואזלת מבכה, מווחת ברזל מרירו עלן, מאיגרא לאיגרא. כמה דאת אמר, מה לך איפוא כי עלית כלך לגגות. נשאל לאורחין ושבילין, כלהו אמרין דשמעו קל מרירו דבכיה, דמבכה על בנהא, ולא ידעין לאן אסתלקת: לן יאות למבכי, לן יאות למיספד. ננשק עפרא דרגלהא, ננשק אתר בגי מותבה, ננשק כותלי היכלא, ונבכי במרירו. אנן נפתח בהספידא, דחמינן בכל יומא כל האי. נבכי תדיר ולא איתנשי מרירו דבכיה מינן.
מדרש איכה מאמר כי יום מהומה ומבוסה
פתחו אינהו ואמרי, איכה ישבה בדד העיר, כתיב כי יום מהומה ומבוסה ומבוכה וגו'. כי יום. חד יומא אית לקב"ה, רחימא דנפשיה, כלילא מכל שאר יומין, שית יומין כלילן ביה, והוא כללא דכלהו. ועל דאסגיאו חובין, אסתלק לעילא, לבי עלמא דחיין: כדין מתחות שפולי משכנא, קם יומא דמרירו, יומא דבכיה, יומא דצערא, יומא דאיקרי מהומה ומבוסה ומבוכה, ועאל בגו משכנא, ושיצי וסאיב. ורבונא דמשכנא, אזל וערק ואתתרך מגו מותביה לגו טורא דלבר, ולגו טורא דחרוב, ומשכנא אשתצי ואתחרב: לבתר, נחת ההוא יומא עילאה, דאסתלק, שאל על משכניה, והא אתחרב. עאל ואשגח על מארי דמשכנא, מטרוניתא רחימתא דנפשיה, והיא אתתרחת וערקת, וכל בניינה סתיר. כדין שארי למגעי, גועא בתר גועא, כנהימו דתרנגולא על נוקביה. הדא הוא דכתיב, מקרקר קיר, נהימו כתרנגולא. קיר, רבון שליטא: ושוע אל ההר, עביד שועה וצווח לגבי טורא, דערקת תמן מטרוניתא. עביד שוע צווח וקרי בנהימו דבכיה איכה. איכה רחימתא דנפשאי, איכה שפנינתי שלימתי, איכה יחידתא דילי, דאתיחדא עמי ביחודא. איכה דהוית נטלא בכל יומא, חמש ועשרים אתוון דיחודא, ואתקריאת כ"ה על דא: אחתי ברתי אמי, לאן אזלת, לאן פנית למיהך. אנן דשמעין בכל יומא קרקורא דא דרבוננא, לן יאות למבכי, לן יאות למספד, לן יאות למפתח איכה. איכה ישבה בדד וגו'.
מדרש איכה מאמר ואיבה אשית
רבי לויטס חוזאה פתח, ואיבה אשית בינך ובין האשה ובין זרעך. דבבו סגי הוה מן יומא דאתברי עלמא, על עילה דעיטא דנחש, מההיא שעתא דאתלטייא, אתדחייא מקמי תרעא דמלכא, והוא כמין תדיר בין גדרין דעלמא, בין אינון גדרין דאורייתא, כל אינון דדשין בעקב, באינון גדרין, נשיך לון: ווי דאשכח, ווי דנשיך. ווי על דבבו בישא דאתנטיר. על דבבו בישא דהוות ליה בהאי אשה, דאתקריא אשה יראת ה'. דבבו ביש נטר לה מן יומא דאתברי עלמא, עד דתבר לה בתבירו, למשכב לעפרא: "איכה "ישבה "בדד "העיר "רבתי "עם "היתה, אסתכל באתוון דריש כל תיבה ותיבה, ותשכח נטירו דבבו בישא, דאתנטרא, עד דאתחרב בי מקדשא. איב"ה רע"ה ברישי אתוון, אתנטיר לה לההיא אשת חיל, בתבירו דבי מקדשא, למשכב לעפרא: הדא הוא דכתיב, "כאלמנה "רבתי "בגוים "שרתי "במדינות "היתה "למס, תקרא למפרע ברישי אתוון, ל"ה בשבר"ך. בתבירו דבי מקדשא, בתבירו דכנישתא דישראל, דבבו בישא אדביק ל"ה בשבר"ך: איכה דאתדבקת לההיא איבה רעה דא, קל דנחש, קל מרירו דבכיה ברקיעין. אלין קראן איכה, ומסטרא אחרא קראן איבה. הדא הוא דכתיב, ואיבה אשית בינך ובין האשה, בין סטרא דא, ובין סטרא דא, אשתכח בחרבן בי מקדשא. ובקרא קדמאה, אתרשים כלא למנדע דהאי כ"ה, אדביק לה איב"ה רעה, דנטיר לה מיומא דאתברי עלמא: איכה ישבה בדד, רבי הרכינס פתח, ויגרש את האדם וישכן מקדם לג"ע. ויגרש את, דא כנסת ישראל. בחרבן בי מקדשא, דאתתרכת בתירוכין, דאשתלחת בשלוחין, כרסייא דמלכא נפלת.4
מדרש איכה מאמר ויגרש את האדם
ויגרש את, דא כרסייא דמלכא. ווי דאתתרכת, ווי דנפלת. האדם ההוא דשליט על כורסייא, דכתיב ביה ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם כו'. נפלת כרסייא, נפל כלא: וישכן, ההוא דתריך לדא, אשכין ואשרי יישובא אחרא, בהיפוכא. בשעתא דאתחריב בי מקדשא, סליק לכבוד עילאה לעילא, ואזעיר דיוקניה מכמה דהוות. וכורסייא נטיל מניה ואתפרש: כביכול אשרי לג"ע עם כרבים לתתא, ואתפרש מההוא כבוד עילאה. ואשרי לההיא להט החרב, למיקם בדוכתא דרבנותיה, למיטר ולמישאב ולמסתיר, ההוא אורח דאנגיד מעץ החיים: ושלמה מלכא צווח ואמר, תחת שלש רגזה ארץ כו' תחת עבד כי ימלוך כו' ושפחה כי תירש גברתה. שפחה לגו, גבירתה לבר. איכה ישבה בדד, מאי בדד. כמא דאת אמר, בדד ישב מחוץ למחנה מושבו.
מדרש איכה מאמר ויניחהו בגן עדן
איכה ישבה בדד, ר' חנינאי ורבנן פתחי קרא באדה"ר. ויקח ה' אלקים את האדם ויניחהו בגן עדן וגו'. ויקח, במה לקחו. ר' חנינאי אמר, לקחו בדברים. כד" קח את אהרן. ורבנן אמרו, לקחו ברוח. כד"א, היום ה' לוקח את אדוניך מעל ראשך: ויניחהו בגן עדן, כדי להיות לו מנוחה, לדעת ולהכיר החכמה והתורה. דא"ר חנינאי, התורה לימדה הקב"ה לאדם. הה"ד, אז ראה ויספרה וגו', ויאמר לאדם. והיו מלאכי השרת מקלסין לפניו: עש שראה סמאל בשמים, ונתקנא בו, וירד מן השמים כדמות צל על נחש. הנחש נראה, והצל עליו, תקפא וחילא דיליה: קריב ההוא נחש לגבי איתתא, דדעתא קלה מן האיש. מכאן דאתתא לא אתפתת, אלא באתתא אחרא. ויאמר אל האשה אף כי אמר אלקים, מיד פתח באף. מהכא, דבתחלת דבריו של אדם ניכר מי הוא. כך הוא פתח באף, להודיע מי הוא: נטל סימן זה, אם תקבל, אם לא תקבל. והמשיכה בדברים, עד שפתחה באות מ"ם, ואמרה מכל עץ הגן אכל נאכל. מיד נטל הנחש האות, וישם אותה על זרועו השמאלית, והיה ממתין על וא"ו תי"ו מפיה, כדי להיות מו"ת נכון לפניהם.
מדרש איכה מאמר ותרא האשה
התחיל לפתותה, עד דכתיב, ותרא האשה, בטעמא סגי ותקיף. מלמד שפרחו האותיות וא"ו תי"ו, וסלקו להתחבר עם אות מ"ם. ואות מ"ם היתה עולה ויורדת, ולא היתה מתחברת עמהם, עד שנתפתת: ופרחו וא"ו תי"ו, ד' זמנין, ואקיפו לאות מ"ם לד' סטרין. דכתיב, ותקח מפריו ותאכל ותתן גם לאישה ותפקחנה עיני שניהם. הא ד' זמנין ו' ת'. מלמד, שסבבו לאות מ"ם לארבע צדדין, והמ"ם באמצע, מות בכל סטרין: כמד"א, כי עלה מות בחלונינו. דא סמאל, דאיהו חד מחלוני שמיא. ועל דא מי גבר יחיה ולא יראה מות. מיד שלט בה, והטיל בה זוהמא. נחת קודשא בריך הוא למיחמי, ויתחבא האדם ואשתו: תא חזי, קודם שחטאו, היתה השכינה עטרה על ראשיהם, להיות בשבילם שורה על העולם. כיון שחטאו, כביכול, תש כחה, ואסתלקת ולא שליטת. וקב"ה שארי לקונן, ואמר איכה, מה תהא מינה, שלטנותא אעדו מינה. אוף הכא בחורבן בי מקדשא, שולטנותא אעדו, וקב"ה שארי למיספד, ואמר איכה מה תהא עליה.