מדרש הנעלם
מדרש איכה מאמר וזכור את בוראך בימי בחורותיך
איכה ישבה בדד, רבנן פתחי האי קרא, וזכור את בוראך בימי בחורותיך עד אשר לא יבואו ימי הרעה. האי קרא, אוקימנא ליה בישראל כד הוו בארעא קדישא. וזכור את בוראיך, הוי דכיר כל אינון טבאן, וכל אינון אתין ונסין, דעבד לך קב"ה ביומין קדמאין, כד הוות רביא במהימנותא, כד"א, כי נער ישראל ואהבהו: בימי בחורותיך, בזמנא דאיהו איתרעי בך מכל עמין דעלמא. עד אשר לא יבאו ימי הרעה, יומין דזקנה, דשלטין בך שאר עמין, וידרון לך בכל עממיא: בימי בחורותיך, יומין דשתא, דאינון ברירין לך, ונטירו דלעילא עלך. ואינון ד' ירחי דשתא, אדר ניסן אייר סיון. אלין אינון יומין דבחר קב"ה בישראל, ועבד בהון עמהון נסין. וכ"י מתעטרא בבעלה, ואתקריבת בהדיה: עד אשר לא יבאו ימי הרעה, ימי הזקנה, ימי הרעה ממש, ואינון: תמוז אב טבת שבט. אע"ג דלא איתגלייא כל כך. וסימנך ושבט לגו חסר לב: והגיעו שנים, שנים דגלותא, דאזלין ישראל מטולטלין. אין לי בהם חפץ, דתנינן, זמינין ביומא דגלותא, דלא ישתכח בידא דבר נש למיזבן בשוקא, וכדין תכלה פרוטה מן הכיס: עד אשר לא תחשך השמש, דא קלסתר פנים של שכינה, מלעילא ומתתא. מתתא מאן אינון. מארי מתניתין דהוו בארעא דישראל, פטישי דפרזלא, מהדקין טנרין, ותלשין טורין רמאין: והאור, זה התלמוד ירושלמי, דנהיר נהורא דאורייתא, לבתר דאתבטל דא, כביכול, אשתארו בחשוכא. דכתיב, במחשכים הושיבני, זה תלמוד בבלי, דאזלין ביה בני עלמא במחשכים: והירח, אלין אינון הברייתות, דהוו נהירין נהירו דחכמה סתימאה. והככבים, אלין אינון משכילים דהוו בארעא קדישא, כל אינון תנאים ואמוראים, דכל עלמא קיימא בגינייהו. דכד הוו קיימי כחדא, הוה אמר בר נש לחבריה, מגו מלה דא דפרח מפומוי, אנא חמא מה דיהא יומא דא, או למחר, כך וכך: ד"א עד אשר לא תחשך השמש, נהירו דקלסתר פני שכינה, דהוה נהיר לה בכל יומא, ומההוא נהירו עלמא אתקיים, וישראל שראן על ארעא לרוחצנו: והאור, אור שברא הקב"ה במעשה בראשית, דהוה נהיר מסייפי עלמא לסייפי עלמא, ואתגניז והקב"ה הוה נהיר, ואפיק מיניה חד חוטא דימינא דקב"ה, ואחיד לסיהרא. ובההוא זימנא כתיב, השיב אחור ימינו: והירח, דכתיב צדק ילין בה. והככבים, מלאכי השרת, שהיו באים בה וידועים אצלה, ובטלו מקיומייהו, ואלין איקרון מלאכי שלום. ושבו העבים אחר הגשם, דכתיב מלאכי שלום מר יבכיון: ביום שיזועו שומרי הבית, אלין תלת ב"ד, דהוו אולפי תורה בלשכת הגזית. והתעוותו אנשי החיל, אלו סנהדרי גדולה וסנהדרי קטנה. ובטלו הטוחנות, אלו כהנים ולוים, וכלהו משמרות דהוו קיימי בירושלים: וחשכו הרואות בארובות, אלין נביאים וצופים, דהוו חמאן בנבואה וברוח הקדש. וסגרו דלתים בשוק, דבני נשא צווחין, ולית מאן דיתיב עלייהו, דהא כל תרעין ננעלו, מן יומא דאתחרב בי מקדשא, ובטילת עבידת בית אלהנא: בשפל קול הטחנה, אלין אינון כותשי קטורת, דהוו יהבי קלא בכל יומא, בכתישו דיליה. ד"א קול הטחנה, קלא דשכינתא, צווחא בכל יומא, שובו בנים שובבים, ולית מאן דישגח בה: וישחו כל בנות השיר, אלין אינון דסלקין בדוכנא בכל יומא, ומנגני ניגונא דשיר. כל, לאסגאה מלאכי עילאה לעילא, דהוו מתחלקי משמרות לעילא, לקבל אינון משמרות לתתא. שחו אלין דלתתא. כביכול, אף אלין דלעילא שחו. גם מגבוה ייראו. ואע"ג דמגבוה הוו ננסא, הוו דחלין: שחו אינון בנות שיר, בגין דהא פ' אלף לויים, הוו ידיהון מהדקן לאחורא. כד מטו לנהרות בבל, כנוריהון הוו תליין על אילנין דתמן. הוו שאלין לון לנגנא. ואמרי, איך נשיר את שיר ה' על אדמת נכר. נשכו בשניהון בוהני ידיהון וכרתו לון, ולא יכילו לנגנא, וקטלו לון: וחתחתים בדרך, דהא הוו אזלין בריחיין על צואריהון, ומהדוקא דהוה תקיף, הוו נפלו אצבעותייהו באורחא. וירמיה הוה לקיט לון בטליתיה, ונשיק לון, ובכי עלייהו. והוה אמר להו, בני, ולא אמרית לכו, תנו לה' אלקיכם כבוד בטרם יחשיך וגו'. ועל דא כתיב, על ההרים אשא בכי ונהי ועל נאות מדבר כו': וינאץ השקד, מן יומא דנציץ אילנא דא לבלבין, עד יומא דעביד איבה, חד ועשרים יומא נינהו. כך מי"ז בתמוז עד ט' באב, כ"א יום בינייהו, הה"ד, מקל שקד אני רואה: ויסתבל החגב, דאתיהב מטולא על כתפוי דזרעא דדוד. ותפר האביונה, דאתבטל עבידת בית אלהנא. כי הולך האדם לבית עולמו, דא הוא כבוד, דאסתלק לעילא. ובני נשא צווחין, ולית מאן דישגח בהו: עד אשר לא ירתק חבל הכסף, אתר דכהנא מקטיר קטורת על מדבחא דלגאו. ותרוץ גלת הזהב, דא הוא בית קדש הקדשים, דתמן כרובים דדהב. ותשבר כד על המבוע, דא מלכות בית דוד דאיתבר: וישוב העפר על הארץ כשהיה, יתחרב בי מקדשא, ויהא כעפרא. והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה, דא שכינתא, ואסתלקותא דרוח נבואה מן עלמא: רבי יודאי פתח, ביום שיזועו שומרי הבית, אלין תנאים ואמוראים, דהוו נטרי עמא דארעא דישראל, ואזדעזעון מדוכתייהו: והתעוותו אנשי חיל, כד"א, ויש בם אנשי חיל. חובא דבני יעקב, דהוו אנשי חיל, וסבלי עוות דינא, כד"א, האל יעות משפט. קבילו עוות דינא. אינון אנשי חיל. דכך אורחי דנחש, לבתר דקטיל לבר נש, אהדר ונשיך ליה נשיכו בלא רחמין, דא איהו עוות דינא: שלחו להו בני ארעא קדישא, יאות דאתון אית לכון למבכי, כמאן דבכי מרחיק. דהא אבלא ובכיה ומספדא בנהי ומרירו לא מטא לכו. דהא רחצתין רגליכון, ולא בעיתו לטנפא לון כמלקדמין. כד"א, רחצתי את רגלי איככה אטנפם.
מדרש איכה מאמר ב' עשרה הרוגי מלכות
אבל אנן דשכנין בין גדרי נחש, וכמין לן בכל יומא, קטיל, ונשיך, ואנן חמינן בעיינין עוות הדין דאתעביד ביננא, באינון אנשי חיל, די ביומיהון שתיק, ולא בעא דינא. דדחיל מינייהו דחילו סגי, ולא יכיל לקיימא קמייהו וכיון דעברו לההוא עלמא בתיובתא, קיימא נחש קמי קב"ה, ותבא דינא: ודייק קרא דכתיב, וגונב איש ומכרו ונמצא בידו מות יומת. אמר קב"ה לנחש, יוסף לא היה איש. ונמצא בידו וגו', הא בידיהון לא אשתכח אהדר וקאמר, כי ימצא גונב נפש מאחיו מבני ישראל והתעמר בו ומכרו ומת הגנב ההוא: תמני מאה שנין הוה קיימא ההוא נחש ותבע דינא. ואנן תנינן, מאן דאתחייב בתרי דינין, אתדן בחמירא. ווי מאן דקביל עונשא על חובוי, דהא מיתה מכפרה על חובין, ואהדר לקבל עונשא אוחרא, ווי די התעותו אנשי החיל, וסמאל ונחש קיימו לתבעא דינא: על דא יאות לן למבכי ולמספד, דקרתא קדישא אשתארת בדד מכל טבין דהוו בה. בההיא שעתא נחת סמאל ובלבל עלמא, ואעיל רוחא דא במעוי דההוא רשע מלכא דרומי, ותבע דינא מתקיפי עלמא. ווי לדא, ווי לעלמא, עוות דינא לא אשתכח מן יומא דאתברי עלמא, כדא: איכה בניך עמודים דעלמא, קיימין סמכין, דעלמא קיימא עליהון, ואנא מתעטרא עליהון בכל יומא. היך התעוותו ע"י דנחש, היך התעוותו רוחין קדישין, לאתלבשא בלבושין נכראין אחרנין, למידן לון בקלנא סגי, ווי לדא, ווי לעוותא דא: מאן חמא גו גנתא דעדן, בשעתא דאתמסר דינא לעילא. עשר מרגלאן שפיראן, נהירו דכל גנתא, בין כל אינון אילנין. מתפשטין ונפקין כלהו לבר. וכל אינון אילנין דגנתא דעדן, צווחין ואמרין, ווי דהתעוותו אנשי החיל. ונטורי תרעא דגנתא דעדן מזדעזען, אינון כרובים, סלקין ונחתין, ולא יהבי דוכתא לאפקא אלין נהורין: כד אתפשטו מגו נהורין דלבושיהון. ועילאין ותתאין צווחין לקדמותהון, ואינון נטורי חומות לעילא מזדעזעין, וכל חיילי רום שמייא בכאן ומייללן. מאן חמא לאימנא געת ומייללא נחתת לגבי כרובים, נטורי תרעין דבגנתא, ואינון מזדעזעין. סלקת אימנא, וחד כרוב בהדה: וכדין להט החרב המתהפכת, שננא סגי, בטש לגו תרעין, ונפקו אינון עשר נהורין. עילאין ותתאין צווחין, ווי לעלמא, ווי לדרא: אנן יאות לן למספד כתנים, כד נחתת אימא, ולא אשכחת לון תמן בגנתא, וכל אינון נהורין ובוסמין, געאן ומייללן, כדין געת ומייללת. אינון כרובים נטורי תרעין בכאן ומייללן, פתחין בבכיה, אנן עאכ"ו יאות לן למבכי על כולא, ועל עוותא דא: תו פתח, ויצוו אל יוסף לאמר וגו' אנא שא נא פשע אחיך וחטאתם וגו' ויבך יוסף בדברם אליו. חובא ליה עבדו, והוא מכפר כולא, ומכפר על חובייהו. כיון דאיהו מחיל, מאן אית ליה לתבעא על חובייהו. הוי והתעוותו אנשי החיל. עוות הדין סגי, הוה לאינון אנשי החיל, ווי לן, מאן ינחם לן: אמאי הוה עוות דינא דא. בגין דהא אימנא אתתרכת וערקת, ואזלת לה, ובגין דא עוית דינא אשתכח, דאשתכחא בלחודהא ההוא דאשטנא עלנא, ולא הוה מאן דימחי בידיה, ויטעין עלנא טענתא. על דא אתמסרו בידהא כל תיקוני דאימנא: דאלו אימנא אשתכחת תמן. לגו משורת הדין אעלת לון. על דא היא בכאת, על דא היא מייללא, על בנהא דאתגלו, ודאתקטלו, ודאשתציאו על מגן: ובדינייהו לא אשתכחת, ועביד ההוא נחש רעותיה בהו, ועל דא כתיב, ובפשעיכם שולחה אמכם. שולחה אמכם, דלא תהא זמינת בדיניכון, איכה ישבה בדד בההוא שעתא, דאיהי הות נסבה טענת בנהא, ובגינה אתקרע דינא: וכד אינון עשר מרגלן נפקו מגן עדן, לאתלבשא בלבושין אחרנין, כלהו לבושין אתמסרו בידא דנחש, בר חד, דאיהו ראובן. דכתיב וישב ראובן אל הבור: ועל דיהב עיטא למרמי לבירא, איתפס איהו בבירא, ואשתזיב. ודא איהו רבי אליעזר הגדול, כד תפשוהו למינות, ויהבוהו בבירא, ואשתזיבת נשמתיה דראובן.
מדרש איכה מאמר וזכור את בוראך בימי בחורותיך
איכה ישבה בדד, רבנן פתחי האי קרא, וזכור את בוראך בימי בחורותיך עד אשר לא יבואו ימי הרעה. האי קרא, אוקימנא ליה בישראל כד הוו בארעא קדישא. וזכור את בוראיך, הוי דכיר כל אינון טבאן, וכל אינון אתין ונסין, דעבד לך קב"ה ביומין קדמאין, כד הוות רביא במהימנותא, כד"א, כי נער ישראל ואהבהו: בימי בחורותיך, בזמנא דאיהו איתרעי בך מכל עמין דעלמא. עד אשר לא יבאו ימי הרעה, יומין דזקנה, דשלטין בך שאר עמין, וידרון לך בכל עממיא: בימי בחורותיך, יומין דשתא, דאינון ברירין לך, ונטירו דלעילא עלך. ואינון ד' ירחי דשתא, אדר ניסן אייר סיון. אלין אינון יומין דבחר קב"ה בישראל, ועבד בהון עמהון נסין. וכ"י מתעטרא בבעלה, ואתקריבת בהדיה: עד אשר לא יבאו ימי הרעה, ימי הזקנה, ימי הרעה ממש, ואינון: תמוז אב טבת שבט. אע"ג דלא איתגלייא כל כך. וסימנך ושבט לגו חסר לב: והגיעו שנים, שנים דגלותא, דאזלין ישראל מטולטלין. אין לי בהם חפץ, דתנינן, זמינין ביומא דגלותא, דלא ישתכח בידא דבר נש למיזבן בשוקא, וכדין תכלה פרוטה מן הכיס: עד אשר לא תחשך השמש, דא קלסתר פנים של שכינה, מלעילא ומתתא. מתתא מאן אינון. מארי מתניתין דהוו בארעא דישראל, פטישי דפרזלא, מהדקין טנרין, ותלשין טורין רמאין: והאור, זה התלמוד ירושלמי, דנהיר נהורא דאורייתא, לבתר דאתבטל דא, כביכול, אשתארו בחשוכא. דכתיב, במחשכים הושיבני, זה תלמוד בבלי, דאזלין ביה בני עלמא במחשכים: והירח, אלין אינון הברייתות, דהוו נהירין נהירו דחכמה סתימאה. והככבים, אלין אינון משכילים דהוו בארעא קדישא, כל אינון תנאים ואמוראים, דכל עלמא קיימא בגינייהו. דכד הוו קיימי כחדא, הוה אמר בר נש לחבריה, מגו מלה דא דפרח מפומוי, אנא חמא מה דיהא יומא דא, או למחר, כך וכך: ד"א עד אשר לא תחשך השמש, נהירו דקלסתר פני שכינה, דהוה נהיר לה בכל יומא, ומההוא נהירו עלמא אתקיים, וישראל שראן על ארעא לרוחצנו: והאור, אור שברא הקב"ה במעשה בראשית, דהוה נהיר מסייפי עלמא לסייפי עלמא, ואתגניז והקב"ה הוה נהיר, ואפיק מיניה חד חוטא דימינא דקב"ה, ואחיד לסיהרא. ובההוא זימנא כתיב, השיב אחור ימינו: והירח, דכתיב צדק ילין בה. והככבים, מלאכי השרת, שהיו באים בה וידועים אצלה, ובטלו מקיומייהו, ואלין איקרון מלאכי שלום. ושבו העבים אחר הגשם, דכתיב מלאכי שלום מר יבכיון: ביום שיזועו שומרי הבית, אלין תלת ב"ד, דהוו אולפי תורה בלשכת הגזית. והתעוותו אנשי החיל, אלו סנהדרי גדולה וסנהדרי קטנה. ובטלו הטוחנות, אלו כהנים ולוים, וכלהו משמרות דהוו קיימי בירושלים: וחשכו הרואות בארובות, אלין נביאים וצופים, דהוו חמאן בנבואה וברוח הקדש. וסגרו דלתים בשוק, דבני נשא צווחין, ולית מאן דיתיב עלייהו, דהא כל תרעין ננעלו, מן יומא דאתחרב בי מקדשא, ובטילת עבידת בית אלהנא: בשפל קול הטחנה, אלין אינון כותשי קטורת, דהוו יהבי קלא בכל יומא, בכתישו דיליה. ד"א קול הטחנה, קלא דשכינתא, צווחא בכל יומא, שובו בנים שובבים, ולית מאן דישגח בה: וישחו כל בנות השיר, אלין אינון דסלקין בדוכנא בכל יומא, ומנגני ניגונא דשיר. כל, לאסגאה מלאכי עילאה לעילא, דהוו מתחלקי משמרות לעילא, לקבל אינון משמרות לתתא. שחו אלין דלתתא. כביכול, אף אלין דלעילא שחו. גם מגבוה ייראו. ואע"ג דמגבוה הוו ננסא, הוו דחלין: שחו אינון בנות שיר, בגין דהא פ' אלף לויים, הוו ידיהון מהדקן לאחורא. כד מטו לנהרות בבל, כנוריהון הוו תליין על אילנין דתמן. הוו שאלין לון לנגנא. ואמרי, איך נשיר את שיר ה' על אדמת נכר. נשכו בשניהון בוהני ידיהון וכרתו לון, ולא יכילו לנגנא, וקטלו לון: וחתחתים בדרך, דהא הוו אזלין בריחיין על צואריהון, ומהדוקא דהוה תקיף, הוו נפלו אצבעותייהו באורחא. וירמיה הוה לקיט לון בטליתיה, ונשיק לון, ובכי עלייהו. והוה אמר להו, בני, ולא אמרית לכו, תנו לה' אלקיכם כבוד בטרם יחשיך וגו'. ועל דא כתיב, על ההרים אשא בכי ונהי ועל נאות מדבר כו': וינאץ השקד, מן יומא דנציץ אילנא דא לבלבין, עד יומא דעביד איבה, חד ועשרים יומא נינהו. כך מי"ז בתמוז עד ט' באב, כ"א יום בינייהו, הה"ד, מקל שקד אני רואה: ויסתבל החגב, דאתיהב מטולא על כתפוי דזרעא דדוד. ותפר האביונה, דאתבטל עבידת בית אלהנא. כי הולך האדם לבית עולמו, דא הוא כבוד, דאסתלק לעילא. ובני נשא צווחין, ולית מאן דישגח בהו: עד אשר לא ירתק חבל הכסף, אתר דכהנא מקטיר קטורת על מדבחא דלגאו. ותרוץ גלת הזהב, דא הוא בית קדש הקדשים, דתמן כרובים דדהב. ותשבר כד על המבוע, דא מלכות בית דוד דאיתבר: וישוב העפר על הארץ כשהיה, יתחרב בי מקדשא, ויהא כעפרא. והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה, דא שכינתא, ואסתלקותא דרוח נבואה מן עלמא: רבי יודאי פתח, ביום שיזועו שומרי הבית, אלין תנאים ואמוראים, דהוו נטרי עמא דארעא דישראל, ואזדעזעון מדוכתייהו: והתעוותו אנשי חיל, כד"א, ויש בם אנשי חיל. חובא דבני יעקב, דהוו אנשי חיל, וסבלי עוות דינא, כד"א, האל יעות משפט. קבילו עוות דינא. אינון אנשי חיל. דכך אורחי דנחש, לבתר דקטיל לבר נש, אהדר ונשיך ליה נשיכו בלא רחמין, דא איהו עוות דינא: שלחו להו בני ארעא קדישא, יאות דאתון אית לכון למבכי, כמאן דבכי מרחיק. דהא אבלא ובכיה ומספדא בנהי ומרירו לא מטא לכו. דהא רחצתין רגליכון, ולא בעיתו לטנפא לון כמלקדמין. כד"א, רחצתי את רגלי איככה אטנפם.
מדרש איכה מאמר ב' עשרה הרוגי מלכות
אבל אנן דשכנין בין גדרי נחש, וכמין לן בכל יומא, קטיל, ונשיך, ואנן חמינן בעיינין עוות הדין דאתעביד ביננא, באינון אנשי חיל, די ביומיהון שתיק, ולא בעא דינא. דדחיל מינייהו דחילו סגי, ולא יכיל לקיימא קמייהו וכיון דעברו לההוא עלמא בתיובתא, קיימא נחש קמי קב"ה, ותבא דינא: ודייק קרא דכתיב, וגונב איש ומכרו ונמצא בידו מות יומת. אמר קב"ה לנחש, יוסף לא היה איש. ונמצא בידו וגו', הא בידיהון לא אשתכח אהדר וקאמר, כי ימצא גונב נפש מאחיו מבני ישראל והתעמר בו ומכרו ומת הגנב ההוא: תמני מאה שנין הוה קיימא ההוא נחש ותבע דינא. ואנן תנינן, מאן דאתחייב בתרי דינין, אתדן בחמירא. ווי מאן דקביל עונשא על חובוי, דהא מיתה מכפרה על חובין, ואהדר לקבל עונשא אוחרא, ווי די התעותו אנשי החיל, וסמאל ונחש קיימו לתבעא דינא: על דא יאות לן למבכי ולמספד, דקרתא קדישא אשתארת בדד מכל טבין דהוו בה. בההיא שעתא נחת סמאל ובלבל עלמא, ואעיל רוחא דא במעוי דההוא רשע מלכא דרומי, ותבע דינא מתקיפי עלמא. ווי לדא, ווי לעלמא, עוות דינא לא אשתכח מן יומא דאתברי עלמא, כדא: איכה בניך עמודים דעלמא, קיימין סמכין, דעלמא קיימא עליהון, ואנא מתעטרא עליהון בכל יומא. היך התעוותו ע"י דנחש, היך התעוותו רוחין קדישין, לאתלבשא בלבושין נכראין אחרנין, למידן לון בקלנא סגי, ווי לדא, ווי לעוותא דא: מאן חמא גו גנתא דעדן, בשעתא דאתמסר דינא לעילא. עשר מרגלאן שפיראן, נהירו דכל גנתא, בין כל אינון אילנין. מתפשטין ונפקין כלהו לבר. וכל אינון אילנין דגנתא דעדן, צווחין ואמרין, ווי דהתעוותו אנשי החיל. ונטורי תרעא דגנתא דעדן מזדעזען, אינון כרובים, סלקין ונחתין, ולא יהבי דוכתא לאפקא אלין נהורין: כד אתפשטו מגו נהורין דלבושיהון. ועילאין ותתאין צווחין לקדמותהון, ואינון נטורי חומות לעילא מזדעזעין, וכל חיילי רום שמייא בכאן ומייללן. מאן חמא לאימנא געת ומייללא נחתת לגבי כרובים, נטורי תרעין דבגנתא, ואינון מזדעזעין. סלקת אימנא, וחד כרוב בהדה: וכדין להט החרב המתהפכת, שננא סגי, בטש לגו תרעין, ונפקו אינון עשר נהורין. עילאין ותתאין צווחין, ווי לעלמא, ווי לדרא: אנן יאות לן למספד כתנים, כד נחתת אימא, ולא אשכחת לון תמן בגנתא, וכל אינון נהורין ובוסמין, געאן ומייללן, כדין געת ומייללת. אינון כרובים נטורי תרעין בכאן ומייללן, פתחין בבכיה, אנן עאכ"ו יאות לן למבכי על כולא, ועל עוותא דא: תו פתח, ויצוו אל יוסף לאמר וגו' אנא שא נא פשע אחיך וחטאתם וגו' ויבך יוסף בדברם אליו. חובא ליה עבדו, והוא מכפר כולא, ומכפר על חובייהו. כיון דאיהו מחיל, מאן אית ליה לתבעא על חובייהו. הוי והתעוותו אנשי החיל. עוות הדין סגי, הוה לאינון אנשי החיל, ווי לן, מאן ינחם לן: אמאי הוה עוות דינא דא. בגין דהא אימנא אתתרכת וערקת, ואזלת לה, ובגין דא עוית דינא אשתכח, דאשתכחא בלחודהא ההוא דאשטנא עלנא, ולא הוה מאן דימחי בידיה, ויטעין עלנא טענתא. על דא אתמסרו בידהא כל תיקוני דאימנא: דאלו אימנא אשתכחת תמן. לגו משורת הדין אעלת לון. על דא היא בכאת, על דא היא מייללא, על בנהא דאתגלו, ודאתקטלו, ודאשתציאו על מגן: ובדינייהו לא אשתכחת, ועביד ההוא נחש רעותיה בהו, ועל דא כתיב, ובפשעיכם שולחה אמכם. שולחה אמכם, דלא תהא זמינת בדיניכון, איכה ישבה בדד בההוא שעתא, דאיהי הות נסבה טענת בנהא, ובגינה אתקרע דינא: וכד אינון עשר מרגלן נפקו מגן עדן, לאתלבשא בלבושין אחרנין, כלהו לבושין אתמסרו בידא דנחש, בר חד, דאיהו ראובן. דכתיב וישב ראובן אל הבור: ועל דיהב עיטא למרמי לבירא, איתפס איהו בבירא, ואשתזיב. ודא איהו רבי אליעזר הגדול, כד תפשוהו למינות, ויהבוהו בבירא, ואשתזיבת נשמתיה דראובן.