מדרש הנעלם
פרשת בראשית מאמר יהי רקיע
ויאמר אלקים יהי רקיע בתוך המים, ויהי מבדיל בין מים למים. ר' אלעזר פתח, אלקים א -לי אתה אשחרך, ת"ח, שאין מקום בעולם פנוי בלא מים, מפני שהארץ תלויה על המים. שנאמר, כי הוא על ימים יסדה ועל נהרות יכוננה. וכי תעלה על דעתך, שהמים הם מתחת לארץ, והארץ שהיא כבדה מכל היסודות עומדות על המים. אלא שהמים על הארץ, ולמעלה לשמים: א"ל רב חסדא והא כתיב המים אשר מעל לרקיע. א"ל, לאו האי, אלא כתרגומו, במציעות מיא, שהרקיע מבדיל ביניהם. כי המים אחדים היו, אבל מפני שנכנס הרקיע באמצע, נחשבו כשנים. והרקיע כדור, ובא במימי אוקיינוס, כמבדיל בין המים, נמצאו מים ממעל, ומים מתחת: א"ר יהודה, רקיעים הם הסובבים, לפעמים ממזרח למערב, ולפעמים ממערב למזרח, ובאים באמצע הים, ומבדילים בינתים. וזהו ויבדל בין המים: ומפני מה מי הים מלוחים. מפני חמימות הרקיע ורתיחתו. בא וראה, קדירה העומדת על האור, וכל מה שמתעכתבת על האור, יותר התבשיל נמלח מרוב חמימות האש. וא"ר יהודה אלמלא הרקיע היה קיים בין המים, כל המים היו נקפאים כמלח, אלא הולך וסובב ואינו מתקיים בין המים: אר"י, בא וראה למה לא נאמר כי טוב בשני. מפני שענין זה חוזר על יחודו, להורות כי אין שני לנגדו, ואין טוב בשני, ע"כ נאמר ביום הראשון יום אחד: דתני ר"י, למה לא נאמר ראשון במקום אחד. להורות, דאלו נאמר ראשון, עכ"פ היה ראוי להיות שני. כי ראשון מחרת לשני. אבל אחד, אינו מחרת לשני: רבי יהודה אומר, והרי נאמר אני ה' ראשון. א"ל, מלתיה מסייע לקמייתא, מדכתיב ואת אחרונים אני הוא, אע"פ שיש אחרונים לראשון, אני הוא. וכי אחרונים יש לראשון. אין. שמו המיוחד. שהוא ראש ומיוחד. אחרים הם: אל"ף דל"ת יו"ד, אלקי"ם, שד"י, א"ל, צבאו"ת. והם מתכנים ביחודו, והוא הוא יתברך ממש, דכתיב ואת אחרונים אני הוא: ר' יוסי בר חלפתא, ור' יהודה בן פזי, ור' יצחק, הוו אכלי בסעודתא בהילולא דרבי אלעזר ברבי שמעון. ר' חייא רבה, הוה ינוקא, והוה יתיב תמן. א"ר יוסי לר"ש, למה לא נאמר כי טוב בשני. א"ל, מפני שלא נגמרה המלאכה בשני, וכשנגמרה בשלישי, אמר כי טוב תרי זמני: אמרו, נשאל להאי ינוקא, דמשחרב ביהמ"ק נמצאת הנבואה בפי התינוקות, אולי נמצא דבר בפיו. א"ל חייא ברי, אימא לן, למה לא נאמר כי טוב בשני. אמר להם, מפני שאין טוב אלא באחד. אתא רבי שמעון ונשקיה, קרי עליה הנה נתתי דברי בפיך: אמרו שעתא קיימא ליה, נשאל ביה, אמרו ליה, מאי ואוהביו כצאת השמש בגבורתו. מה שבח הוא זה לצדיקים. א"ל מה השמש כשיוצא בגבורתו, אית דבדחי ביה, ואית דלא בדחי ביה. כך הצדיקים, צדיקים כמותם, ישישו. והרשעים לא ישישו. אית למאן דעביד רפואה. ואית למאן דלא עביד. כך הצדיקים, יהיו רפואה לטובים. ומכה לרשעים: אמרו ליה, חייא ברי, למה לא נזכר שם המיוחד במעשה בראשית, אמר לון, אין נאה למלך הכבוד להזכיר שמו על המתים, ועל דבר הנאבד. כדי שלא יאמרו, כשם שכל הבריות שבראם הם כלים ונאבדים, כך שמו ח"ו. ולא הזכיר שמו המיוחד, עד שנבראו כל הבריות שהם כלים ונאבדים. ולאחר כן, הזכיר שמו, על דבר שהוא קיים לעולם ולעולמי עולמים, שנאמר ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמים. ומשאר כל הבריות שברא לא הזכיר בכאן, אלא דבר הקיים, ולא נאמר ביום עשות ה' אלקים, ארץ ושמים אדם וחיות ובהמות ועופות שהם דברים כלים אלא דבר העומד לעולם, והם ארץ ושמים: אמרו ליה, מאי דכתיב, ויעש אלקים את הרקיע ויבדל בין המים וגו'. מה צורך היה לו להקב"ה לעשות רקיע להבדיל בין המים. אמר להו, כבר כתיב, כל פעל ה' למענהו. לא ברא הקב"ה דבר שלא לצורך. וברא הרקיע, וכשהוא חוזר אינו חוזר אלא לעתים ידועים. וסילון אחד של מים יוצא מתהומות, וסילון של מים יוצא מגיהנם. ויורד בצינור לסילון התהום. הה"ד, תהום אל תהום קורא לקול צנוריך. והרקיע נכנס באמצע משניהם. ואלמלא שנכנס בנתים, היו הורגים לשותיהם. הה"ד, ויבדל בין המים אשר מתחת לרקיע ובין המים אשר מעל לרקיע: א"ר יוסי, האי ינוקא ברוח הקדש אמרו, דהכי הויא ממש, דכתיב יהי רקיע בתוך המים, בתוך ממש, באמצעית מייא. בהכנס הרקיע באמצע, מחזיר המים הרעים היוצאים מגיהנם למקומן. ולא נפיק לעלמא מאינון מיא, אלא כמלא לוגא, בימי אלישע. ונאמר בהם, והמים רעים והארץ משכלת. כלומר, בשביל שהמים רעים, הארץ משכלת מבני אדם שכלים בשבילם: א"ר יהודה, כולא האי קרא מסהיד עליה. דא"ר יהודה, כל מה שעשה הקב"ה, לא עשה דבר לבטלה, ומפני שהיה גלוי לפניו, שאותם המים היוצאים מגיהנם, ויתערבו במים האחרים, וינזיקו בריותיו. עשה את הרקיע, להכנס באמצע שניהם, להבד ל בינתים. הה"ד, ויהי מבדיל בין מים למים, בין מים הרעים, למים הטובים. ובאותה שעה ממה, שהמים יוצאים להתערב במים הטובים, אז הרקיע חוזר ונכנס בינתים, ומחזירם לאחור: תא שמע, א"ר אלעזר, הני מייא דאינון לחייא עלמא, ולתקוניהון דברייתא, היאך יתקרון. א"ר ברכיה, המים אשר מעל השמים, דאינון מייא טבין: ר' חייא בר אבא, הוה אזיל באורחא, ולאה מתקיפותא דשמשא, והוה צחי למשתי מיא. פגע בהאי מדברא, ואשכח חד אילנא, יתיב תחותיה, עד דזקיף עינוהי, חמא חד מעיינא דמיא דקיק. חדי למשתי מנהון. שתי מן מיא, והוו מרירן, אמר לשמשיה, היינו טעמא דר' אלעזר, דא"ר אלעזר, לית לך בעלמא, דלית תמן תמציתא מההוא סילונא דגיהנם, בר ארעא דישראל. ואלמלא דשתן כל עלמא מההוא תמציתא דארעא דישראל, לא יכיל למשתי מנייהו: א"ר הונא, האי רקיע דכתיב ויעש אלקים את הרקיע, הוא הרקיע הידוע למעלה שעל ראשי החיות, דכתיב ודמות על ראשי החיה רקיע כעין הקרח הנורא: א"ר יצחק, האי חיות, חיה כתיב חדא, למה נאמר ראשי. א"ר הונא, אית חיה חד רבא, ושליטא על כל שאר חיותא קדישא, וזיוהי רברבין סגיאין. ליה רישין דזיווא סגיאין, וכדין כתיב ראשי החיה. ודא היא החיה, דחמא יחזקאל בחיזו נבואתא. ואי סלקא דעתך דהוא החיות. ת"ש, כתיב וארא החיות וגו', חמא האי, וחמא החיות: האי רקיע למאי אתא. א"ר חזקיה, לאפרשא בין מלאכין קדישין דמתחות ההוא רקיעא, ובין מלאכין קדישין דזכו דאינון לעילא. הה"ד, ויעש אלקים את הרקיע ויבדל בין המים אשר מתחת לרקיע ובין המים אשר מעל לרקיע. בין המים אשר מתחת לרקיע, מלאכיא דאינון תחות ההוא רקיעא. ובין המים אשר מעל לרקיע, מלאכיא דאינון מלעילא. א"ר יצחק, ש"מ דהוא פרגוד דמפסיק בינתים: רבי אליעזר שלא לרבן יוחנן בן זכאי, א"ל, האי רקיע דאתברי בשני, מאי הוא, א"ל, רזא עילאה הוא, דברא קב"ה ממונה תחות ידיה, ובחר ביה, ושלטיה על כל חילי שמיא, ובגין ההוא ענינא, לא נאמר כי טוב בשני. אע"פ דשולטנא יתירא אית ליה, דכולא תחות ידיה, לאחזאה לכל עלמא, דלית טיבו ויקרא ופרקונא וגאותא, אלא בקב"ה בלחודוהי: ועוד אריב"ז, מאי דכתיב אל גנת אגוז ירדתי לראות באבי הנחל. זהו מה שראה יחזקאל, באותו הרקיע שנברא בשני. שבראו הקב"ה, וסתמו מכל רבבות קודש שלו. ואותן העולמות דכסיף בהו קב"ה, סתמם ממנו, ויקר הדרו סתים. מאותן עולמות ולמעלה סתים. והטמין מכולם, וכולם שואלים ואומרים, איה מקום כבוד מלכותו ברוך כבוד ה' ממקומו: ת"ח, מאי קאמר אל גנת אגוז ירדתי, בגנת אגוז לא כתיב, אלא אל גנת אגוז. כמאן דנחית ומקריב לגנתא, ולא עייל בה, כ"ש דלא קריב לאגוז, אלא לגינה. וכ"ש דלא חזא מה שבתוך האגוז. וכ"ש דאמר לראות, ולא אמר ראיתי. כלומר לגינה שהוא חוצה, קרבתי וירדתי לראות, ולא אמר שראה אפילו הגינה שהיא חוצה: ועוד אריב"ז, כמה נצטער ההו אגברא, דכתיב ביה, לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא, למחזי חד שמשא דמשמשא קמיה, ולא איתיהיבת ליה רשותא, דכתיב הראני נא את כבודך. אריב"ז, הוא דכתיב ביה כבוד א -ל. סבר דכדאי הוא למישאל דא: ומה אתיב ליה. לא תוכל לראות את פני, הוא מאריה דאפייא, ולא יהיב ליה רשותא, עד דנפק נשמתיה, לקיים מה שנאמר כי לא יראני האדם וחי. וכל נשמתא דצדיקיא, אתיהיב ליה רשותא למנדע, ולאדבקא מה דלא יכיל בעלמא דין: ת"ר, כל יומא ויומא, קב"ה עביד מלאכין קדישין, ואילין אינון נשמתהון דצדיקיא. הה"ד, עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט. עשה לא נאמר, אלא עושה, משמע שהוא עושה בכל יום: א"ר אבהו, לא תקשי לךהאי, דהא אית מלאכים שנבראו מכסא הכבוד, והם שלוחים ממונים בשליחותו של הקב"ה. אי שאר מלאכיא דהוו מכסא הכבוד כך נשמתהון דצדיקיא דהוו מתמן, וקיימי אורייתא, עאכ"ו דעיד להון קב"ה מלאכין עילאין קדישין: א"ר פנחס, כלל הקב"ה באדם ארבעה דברים, א"ש רו"ח מי"ם עפ"ר. א"ר יהודה, והא מהופכין אינון באורייתא. א"ל רבי פנחס, ובאורייתא איכא אינון, א"ל הן. ואלו הן רו"ח א"ש מי"ם עפ"ר: תרין אינון דאתגזרו משמשיא מלעילא, ותרין אינון דאתגזרו מלרע. מנ"ל. דכתיב עושה מלאכיו רוחות, הא רוח. משרתיו אש לוהט, הא אש. יסד ארץ על מכוניה, כמשמעו. תהום כלבוש כסיתו על הרים יעמדו מים, הא מים. כלהו מתחברן דא עם דא, רוח אש עפר מים. א"ר פנחס, אע"ג דמתהפכי, לית לן בה, ושפיר קאמר רבי יהודה: וא"ר יהודה, כלהו כללם הקב"ה באדם. א"ל הקב"ה, אני בראתי אותך עליון, והמלכתיך על כל בריותי, נתתי בך כח מן המלאכים, וכח מן המשרתים, שהם למעלה, וכח התהום, וכח הארץ, ונתתי בך שכל טהור הגזור מכסאי, ואת חטי קדמי: א"ר יצחק, רצה הקב"ה לעשות לאדם עליון על כל בריותיו, למהוי יחיד בהאי עלמא, כמה דאיהו יחידאי לעילא. כיון שחטא, אמר הקב"ה, הן האדם היה כאחד ממנו, היה בדעתי לעשותו כאחד, עכשיו, ועתה פן ישלח ידו: א"ר יהודה, רקיע אחד עשה הקב"ה, וממנו נתהוו השמים. שנאמר ויקרא אלקים לרקיע שמים. א"ר יהודה, ולא זו בלבד, אלא כל מה שעשה הקב"ה במעשה בראשית, לא עשה אלא דבר א' מהכל, ואותו דבר הוציא כל פעולותיו למינו, הגון השמים, עשה ממנו אחד, אותו המשובח מכלם. וארץ עשה אחד: ת"ש, א"ר יהודה, מהכל עשה אחד, אותו המשובח מכולם. וזהו הרקיע כעין הקרח הנורא, שממנו נתהוו השמים. הה"ד ויקרא אלקים לרקיע שמים. וארץ אותה המשובחת מכולן, וזו ארץ ישראל, וממנה נתהוו שאר הארצות, הה"ד עד לא עשה ארץ וחוצות, ארץ, זו ארץ ישראל, וחוצות, שאר הארצות שבחוצה לארץ. האדם אחד, וממנו נתהוו כל השאר, דכתיב וראש עפרות תבל. וכן כל כיוצא בזה. א"ר יצחק, מנ"ל. מהאי קרא דאמר דוד, הללו את ה' מן השמים, מאותו שנעשו השמים ממנו: ת"ר, זמנא חדא הוה אזיל רבי יוחנן למחמי לרבי שמעון, והוי רבי יוסי אזיל עמיה, א"ל רבי יוסי, לאן את אזיל. א"ל, למחמי לרבי שמעון.אמר, למארי פלוגתא דילך, את אזיל למחמי. אמר ש"מ, דרבי שמעון לשם שמים קא מפליג, והואיל וכך הוא חביבותא דליבאי אשתכחת ביה. אסכימו למיזל, והו ליליא, אמרו ניתיב הכא, עד דייתי נהורא, ונתעסק באורייתא, יתבו: א"ר יוחנן, האי רקיע שנברא בשני, הוא הרקיע העליון. ותנא הוא הפרגוד המפסיק ינתים. דכתיב ודמות על ראשי החיה רקיע כעין הקרח הנורא. ומזה הרקיע נעשו לכל שאר הרקיעים, הסובבים ושאינם סובבים, וכולם אדוקים בזה הרקיע, וקרא לו רקיע, וקרא לו שמים, דכתיב ויקרא אלקים לרקיע שמים. על שנתהוו ממנו: עד דהוו יתבי, קריב בריה דר' יוסי לאבוהי, א"ל האי דאמר שלמה, ואתה תשמע השמים מכון שבתך, הול"ל מן השמים. שמע רבי יוחנן, א"ל אימא ברי אימא, דמלה דפומך מלה קדישא היא. א"ר יוסי, האי פסוקא שאיל, ואתה תשמע השמים מכון שבתך. מן השמים הול"ל: א"ל רבי יוחנן, מקרא חסר הוא, כמו שועת עניים, הוה ליה למימר מן עניים. וכן צעקת ענוים, וכן הרבה. קריב לאבוהי, וא"ל מלה שמענא ביה, א"ל רבי יוחנן, אימא ברי אימא: אמר, שמענא די בעידנא די בעון ישראל צלותהון ובעותהון בבתי צלותהון. מטטרו"ן מארי דאפיא, נטיל כל צלותהון דישראל וסליק להו בהאי רקיע, וכד בעי קב"ה לאשגחא בזכותהון דישראל, מעיין בההוא רקיעא דאתקרי שמים, דתמן בעותהון דישראל, ומרחם עלייהו. דכתיב ואתה תשמע השמים, ממש. כן אמר דוד, הללו את ה' מן השמים, דתמן הו אתושבחתא דישראל. אתא ר' יוחנן ונשקיה על רישיה, וברכיה, אמר מרגלא הדא הוות תחות ידיך, מרגלא תהא בדרך: א"ר יצחק, ת"ח, עביד קב"ה הרקיע הזה, ועביד מניה שמים, די ממנן תחותוהי, רקיעא לעילא, ושמייא לתתא. ועבד תחות אלין, שמייא אחרנין, דאתקרון רקיע השמים, דממנם ביה כל בוצינייא דנהרין: ת"ח בין רקיעא דא, דאתקרי רקיע השמים, עד הרקיע הנטוי על החיות, אית תלת מאה ותשעין רקיעין אחרנין, ושבע אלפין וארבע מאה וחמשין חולקין, סמכין אתרין דבוצינייא אוחרנין, ומאלין בוצינייא נטל קב"ה ואנח בהאי רקיעא דשמיא, ואנהרא על ארעא.
פרשת בראשית מאמר יהי רקיע
ויאמר אלקים יהי רקיע בתוך המים, ויהי מבדיל בין מים למים. ר' אלעזר פתח, אלקים א -לי אתה אשחרך, ת"ח, שאין מקום בעולם פנוי בלא מים, מפני שהארץ תלויה על המים. שנאמר, כי הוא על ימים יסדה ועל נהרות יכוננה. וכי תעלה על דעתך, שהמים הם מתחת לארץ, והארץ שהיא כבדה מכל היסודות עומדות על המים. אלא שהמים על הארץ, ולמעלה לשמים: א"ל רב חסדא והא כתיב המים אשר מעל לרקיע. א"ל, לאו האי, אלא כתרגומו, במציעות מיא, שהרקיע מבדיל ביניהם. כי המים אחדים היו, אבל מפני שנכנס הרקיע באמצע, נחשבו כשנים. והרקיע כדור, ובא במימי אוקיינוס, כמבדיל בין המים, נמצאו מים ממעל, ומים מתחת: א"ר יהודה, רקיעים הם הסובבים, לפעמים ממזרח למערב, ולפעמים ממערב למזרח, ובאים באמצע הים, ומבדילים בינתים. וזהו ויבדל בין המים: ומפני מה מי הים מלוחים. מפני חמימות הרקיע ורתיחתו. בא וראה, קדירה העומדת על האור, וכל מה שמתעכתבת על האור, יותר התבשיל נמלח מרוב חמימות האש. וא"ר יהודה אלמלא הרקיע היה קיים בין המים, כל המים היו נקפאים כמלח, אלא הולך וסובב ואינו מתקיים בין המים: אר"י, בא וראה למה לא נאמר כי טוב בשני. מפני שענין זה חוזר על יחודו, להורות כי אין שני לנגדו, ואין טוב בשני, ע"כ נאמר ביום הראשון יום אחד: דתני ר"י, למה לא נאמר ראשון במקום אחד. להורות, דאלו נאמר ראשון, עכ"פ היה ראוי להיות שני. כי ראשון מחרת לשני. אבל אחד, אינו מחרת לשני: רבי יהודה אומר, והרי נאמר אני ה' ראשון. א"ל, מלתיה מסייע לקמייתא, מדכתיב ואת אחרונים אני הוא, אע"פ שיש אחרונים לראשון, אני הוא. וכי אחרונים יש לראשון. אין. שמו המיוחד. שהוא ראש ומיוחד. אחרים הם: אל"ף דל"ת יו"ד, אלקי"ם, שד"י, א"ל, צבאו"ת. והם מתכנים ביחודו, והוא הוא יתברך ממש, דכתיב ואת אחרונים אני הוא: ר' יוסי בר חלפתא, ור' יהודה בן פזי, ור' יצחק, הוו אכלי בסעודתא בהילולא דרבי אלעזר ברבי שמעון. ר' חייא רבה, הוה ינוקא, והוה יתיב תמן. א"ר יוסי לר"ש, למה לא נאמר כי טוב בשני. א"ל, מפני שלא נגמרה המלאכה בשני, וכשנגמרה בשלישי, אמר כי טוב תרי זמני: אמרו, נשאל להאי ינוקא, דמשחרב ביהמ"ק נמצאת הנבואה בפי התינוקות, אולי נמצא דבר בפיו. א"ל חייא ברי, אימא לן, למה לא נאמר כי טוב בשני. אמר להם, מפני שאין טוב אלא באחד. אתא רבי שמעון ונשקיה, קרי עליה הנה נתתי דברי בפיך: אמרו שעתא קיימא ליה, נשאל ביה, אמרו ליה, מאי ואוהביו כצאת השמש בגבורתו. מה שבח הוא זה לצדיקים. א"ל מה השמש כשיוצא בגבורתו, אית דבדחי ביה, ואית דלא בדחי ביה. כך הצדיקים, צדיקים כמותם, ישישו. והרשעים לא ישישו. אית למאן דעביד רפואה. ואית למאן דלא עביד. כך הצדיקים, יהיו רפואה לטובים. ומכה לרשעים: אמרו ליה, חייא ברי, למה לא נזכר שם המיוחד במעשה בראשית, אמר לון, אין נאה למלך הכבוד להזכיר שמו על המתים, ועל דבר הנאבד. כדי שלא יאמרו, כשם שכל הבריות שבראם הם כלים ונאבדים, כך שמו ח"ו. ולא הזכיר שמו המיוחד, עד שנבראו כל הבריות שהם כלים ונאבדים. ולאחר כן, הזכיר שמו, על דבר שהוא קיים לעולם ולעולמי עולמים, שנאמר ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמים. ומשאר כל הבריות שברא לא הזכיר בכאן, אלא דבר הקיים, ולא נאמר ביום עשות ה' אלקים, ארץ ושמים אדם וחיות ובהמות ועופות שהם דברים כלים אלא דבר העומד לעולם, והם ארץ ושמים: אמרו ליה, מאי דכתיב, ויעש אלקים את הרקיע ויבדל בין המים וגו'. מה צורך היה לו להקב"ה לעשות רקיע להבדיל בין המים. אמר להו, כבר כתיב, כל פעל ה' למענהו. לא ברא הקב"ה דבר שלא לצורך. וברא הרקיע, וכשהוא חוזר אינו חוזר אלא לעתים ידועים. וסילון אחד של מים יוצא מתהומות, וסילון של מים יוצא מגיהנם. ויורד בצינור לסילון התהום. הה"ד, תהום אל תהום קורא לקול צנוריך. והרקיע נכנס באמצע משניהם. ואלמלא שנכנס בנתים, היו הורגים לשותיהם. הה"ד, ויבדל בין המים אשר מתחת לרקיע ובין המים אשר מעל לרקיע: א"ר יוסי, האי ינוקא ברוח הקדש אמרו, דהכי הויא ממש, דכתיב יהי רקיע בתוך המים, בתוך ממש, באמצעית מייא. בהכנס הרקיע באמצע, מחזיר המים הרעים היוצאים מגיהנם למקומן. ולא נפיק לעלמא מאינון מיא, אלא כמלא לוגא, בימי אלישע. ונאמר בהם, והמים רעים והארץ משכלת. כלומר, בשביל שהמים רעים, הארץ משכלת מבני אדם שכלים בשבילם: א"ר יהודה, כולא האי קרא מסהיד עליה. דא"ר יהודה, כל מה שעשה הקב"ה, לא עשה דבר לבטלה, ומפני שהיה גלוי לפניו, שאותם המים היוצאים מגיהנם, ויתערבו במים האחרים, וינזיקו בריותיו. עשה את הרקיע, להכנס באמצע שניהם, להבד ל בינתים. הה"ד, ויהי מבדיל בין מים למים, בין מים הרעים, למים הטובים. ובאותה שעה ממה, שהמים יוצאים להתערב במים הטובים, אז הרקיע חוזר ונכנס בינתים, ומחזירם לאחור: תא שמע, א"ר אלעזר, הני מייא דאינון לחייא עלמא, ולתקוניהון דברייתא, היאך יתקרון. א"ר ברכיה, המים אשר מעל השמים, דאינון מייא טבין: ר' חייא בר אבא, הוה אזיל באורחא, ולאה מתקיפותא דשמשא, והוה צחי למשתי מיא. פגע בהאי מדברא, ואשכח חד אילנא, יתיב תחותיה, עד דזקיף עינוהי, חמא חד מעיינא דמיא דקיק. חדי למשתי מנהון. שתי מן מיא, והוו מרירן, אמר לשמשיה, היינו טעמא דר' אלעזר, דא"ר אלעזר, לית לך בעלמא, דלית תמן תמציתא מההוא סילונא דגיהנם, בר ארעא דישראל. ואלמלא דשתן כל עלמא מההוא תמציתא דארעא דישראל, לא יכיל למשתי מנייהו: א"ר הונא, האי רקיע דכתיב ויעש אלקים את הרקיע, הוא הרקיע הידוע למעלה שעל ראשי החיות, דכתיב ודמות על ראשי החיה רקיע כעין הקרח הנורא: א"ר יצחק, האי חיות, חיה כתיב חדא, למה נאמר ראשי. א"ר הונא, אית חיה חד רבא, ושליטא על כל שאר חיותא קדישא, וזיוהי רברבין סגיאין. ליה רישין דזיווא סגיאין, וכדין כתיב ראשי החיה. ודא היא החיה, דחמא יחזקאל בחיזו נבואתא. ואי סלקא דעתך דהוא החיות. ת"ש, כתיב וארא החיות וגו', חמא האי, וחמא החיות: האי רקיע למאי אתא. א"ר חזקיה, לאפרשא בין מלאכין קדישין דמתחות ההוא רקיעא, ובין מלאכין קדישין דזכו דאינון לעילא. הה"ד, ויעש אלקים את הרקיע ויבדל בין המים אשר מתחת לרקיע ובין המים אשר מעל לרקיע. בין המים אשר מתחת לרקיע, מלאכיא דאינון תחות ההוא רקיעא. ובין המים אשר מעל לרקיע, מלאכיא דאינון מלעילא. א"ר יצחק, ש"מ דהוא פרגוד דמפסיק בינתים: רבי אליעזר שלא לרבן יוחנן בן זכאי, א"ל, האי רקיע דאתברי בשני, מאי הוא, א"ל, רזא עילאה הוא, דברא קב"ה ממונה תחות ידיה, ובחר ביה, ושלטיה על כל חילי שמיא, ובגין ההוא ענינא, לא נאמר כי טוב בשני. אע"פ דשולטנא יתירא אית ליה, דכולא תחות ידיה, לאחזאה לכל עלמא, דלית טיבו ויקרא ופרקונא וגאותא, אלא בקב"ה בלחודוהי: ועוד אריב"ז, מאי דכתיב אל גנת אגוז ירדתי לראות באבי הנחל. זהו מה שראה יחזקאל, באותו הרקיע שנברא בשני. שבראו הקב"ה, וסתמו מכל רבבות קודש שלו. ואותן העולמות דכסיף בהו קב"ה, סתמם ממנו, ויקר הדרו סתים. מאותן עולמות ולמעלה סתים. והטמין מכולם, וכולם שואלים ואומרים, איה מקום כבוד מלכותו ברוך כבוד ה' ממקומו: ת"ח, מאי קאמר אל גנת אגוז ירדתי, בגנת אגוז לא כתיב, אלא אל גנת אגוז. כמאן דנחית ומקריב לגנתא, ולא עייל בה, כ"ש דלא קריב לאגוז, אלא לגינה. וכ"ש דלא חזא מה שבתוך האגוז. וכ"ש דאמר לראות, ולא אמר ראיתי. כלומר לגינה שהוא חוצה, קרבתי וירדתי לראות, ולא אמר שראה אפילו הגינה שהיא חוצה: ועוד אריב"ז, כמה נצטער ההו אגברא, דכתיב ביה, לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא, למחזי חד שמשא דמשמשא קמיה, ולא איתיהיבת ליה רשותא, דכתיב הראני נא את כבודך. אריב"ז, הוא דכתיב ביה כבוד א -ל. סבר דכדאי הוא למישאל דא: ומה אתיב ליה. לא תוכל לראות את פני, הוא מאריה דאפייא, ולא יהיב ליה רשותא, עד דנפק נשמתיה, לקיים מה שנאמר כי לא יראני האדם וחי. וכל נשמתא דצדיקיא, אתיהיב ליה רשותא למנדע, ולאדבקא מה דלא יכיל בעלמא דין: ת"ר, כל יומא ויומא, קב"ה עביד מלאכין קדישין, ואילין אינון נשמתהון דצדיקיא. הה"ד, עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט. עשה לא נאמר, אלא עושה, משמע שהוא עושה בכל יום: א"ר אבהו, לא תקשי לךהאי, דהא אית מלאכים שנבראו מכסא הכבוד, והם שלוחים ממונים בשליחותו של הקב"ה. אי שאר מלאכיא דהוו מכסא הכבוד כך נשמתהון דצדיקיא דהוו מתמן, וקיימי אורייתא, עאכ"ו דעיד להון קב"ה מלאכין עילאין קדישין: א"ר פנחס, כלל הקב"ה באדם ארבעה דברים, א"ש רו"ח מי"ם עפ"ר. א"ר יהודה, והא מהופכין אינון באורייתא. א"ל רבי פנחס, ובאורייתא איכא אינון, א"ל הן. ואלו הן רו"ח א"ש מי"ם עפ"ר: תרין אינון דאתגזרו משמשיא מלעילא, ותרין אינון דאתגזרו מלרע. מנ"ל. דכתיב עושה מלאכיו רוחות, הא רוח. משרתיו אש לוהט, הא אש. יסד ארץ על מכוניה, כמשמעו. תהום כלבוש כסיתו על הרים יעמדו מים, הא מים. כלהו מתחברן דא עם דא, רוח אש עפר מים. א"ר פנחס, אע"ג דמתהפכי, לית לן בה, ושפיר קאמר רבי יהודה: וא"ר יהודה, כלהו כללם הקב"ה באדם. א"ל הקב"ה, אני בראתי אותך עליון, והמלכתיך על כל בריותי, נתתי בך כח מן המלאכים, וכח מן המשרתים, שהם למעלה, וכח התהום, וכח הארץ, ונתתי בך שכל טהור הגזור מכסאי, ואת חטי קדמי: א"ר יצחק, רצה הקב"ה לעשות לאדם עליון על כל בריותיו, למהוי יחיד בהאי עלמא, כמה דאיהו יחידאי לעילא. כיון שחטא, אמר הקב"ה, הן האדם היה כאחד ממנו, היה בדעתי לעשותו כאחד, עכשיו, ועתה פן ישלח ידו: א"ר יהודה, רקיע אחד עשה הקב"ה, וממנו נתהוו השמים. שנאמר ויקרא אלקים לרקיע שמים. א"ר יהודה, ולא זו בלבד, אלא כל מה שעשה הקב"ה במעשה בראשית, לא עשה אלא דבר א' מהכל, ואותו דבר הוציא כל פעולותיו למינו, הגון השמים, עשה ממנו אחד, אותו המשובח מכלם. וארץ עשה אחד: ת"ש, א"ר יהודה, מהכל עשה אחד, אותו המשובח מכולם. וזהו הרקיע כעין הקרח הנורא, שממנו נתהוו השמים. הה"ד ויקרא אלקים לרקיע שמים. וארץ אותה המשובחת מכולן, וזו ארץ ישראל, וממנה נתהוו שאר הארצות, הה"ד עד לא עשה ארץ וחוצות, ארץ, זו ארץ ישראל, וחוצות, שאר הארצות שבחוצה לארץ. האדם אחד, וממנו נתהוו כל השאר, דכתיב וראש עפרות תבל. וכן כל כיוצא בזה. א"ר יצחק, מנ"ל. מהאי קרא דאמר דוד, הללו את ה' מן השמים, מאותו שנעשו השמים ממנו: ת"ר, זמנא חדא הוה אזיל רבי יוחנן למחמי לרבי שמעון, והוי רבי יוסי אזיל עמיה, א"ל רבי יוסי, לאן את אזיל. א"ל, למחמי לרבי שמעון.אמר, למארי פלוגתא דילך, את אזיל למחמי. אמר ש"מ, דרבי שמעון לשם שמים קא מפליג, והואיל וכך הוא חביבותא דליבאי אשתכחת ביה. אסכימו למיזל, והו ליליא, אמרו ניתיב הכא, עד דייתי נהורא, ונתעסק באורייתא, יתבו: א"ר יוחנן, האי רקיע שנברא בשני, הוא הרקיע העליון. ותנא הוא הפרגוד המפסיק ינתים. דכתיב ודמות על ראשי החיה רקיע כעין הקרח הנורא. ומזה הרקיע נעשו לכל שאר הרקיעים, הסובבים ושאינם סובבים, וכולם אדוקים בזה הרקיע, וקרא לו רקיע, וקרא לו שמים, דכתיב ויקרא אלקים לרקיע שמים. על שנתהוו ממנו: עד דהוו יתבי, קריב בריה דר' יוסי לאבוהי, א"ל האי דאמר שלמה, ואתה תשמע השמים מכון שבתך, הול"ל מן השמים. שמע רבי יוחנן, א"ל אימא ברי אימא, דמלה דפומך מלה קדישא היא. א"ר יוסי, האי פסוקא שאיל, ואתה תשמע השמים מכון שבתך. מן השמים הול"ל: א"ל רבי יוחנן, מקרא חסר הוא, כמו שועת עניים, הוה ליה למימר מן עניים. וכן צעקת ענוים, וכן הרבה. קריב לאבוהי, וא"ל מלה שמענא ביה, א"ל רבי יוחנן, אימא ברי אימא: אמר, שמענא די בעידנא די בעון ישראל צלותהון ובעותהון בבתי צלותהון. מטטרו"ן מארי דאפיא, נטיל כל צלותהון דישראל וסליק להו בהאי רקיע, וכד בעי קב"ה לאשגחא בזכותהון דישראל, מעיין בההוא רקיעא דאתקרי שמים, דתמן בעותהון דישראל, ומרחם עלייהו. דכתיב ואתה תשמע השמים, ממש. כן אמר דוד, הללו את ה' מן השמים, דתמן הו אתושבחתא דישראל. אתא ר' יוחנן ונשקיה על רישיה, וברכיה, אמר מרגלא הדא הוות תחות ידיך, מרגלא תהא בדרך: א"ר יצחק, ת"ח, עביד קב"ה הרקיע הזה, ועביד מניה שמים, די ממנן תחותוהי, רקיעא לעילא, ושמייא לתתא. ועבד תחות אלין, שמייא אחרנין, דאתקרון רקיע השמים, דממנם ביה כל בוצינייא דנהרין: ת"ח בין רקיעא דא, דאתקרי רקיע השמים, עד הרקיע הנטוי על החיות, אית תלת מאה ותשעין רקיעין אחרנין, ושבע אלפין וארבע מאה וחמשין חולקין, סמכין אתרין דבוצינייא אוחרנין, ומאלין בוצינייא נטל קב"ה ואנח בהאי רקיעא דשמיא, ואנהרא על ארעא.