מדרש הנעלם
פרשת בראשית מאמר תוצא הארץ נפש חיה
ויאמר אלקים תוצא הארץ נפש חיה למינה. רבי בא פתח בהאי קרא, לא כאלה חלק יעקב כי יוצר הכל הוא. ת"ח, כשברא הקב"ה את העולם, צפה וראה, שעתידין ישראל לעמוד ולקבל תורתו, וגזר מכסאו כל אותם הנשמות העתידות להנתן בהם: ועשה למעלה אוצר א', אשר כל הנשמות הגזורות מכסאו, עומדות שם. וקרא לו גופי הנשמות. ולמה נקרא גוף הנשמות. א"ר בא, מפני שכל הנשמות כשיוצאות מן העולם הזה, עושה להם הקב"ה דוקנא של גופות, כמו שהוי בזה העולם, מניחם בזה האוצר: וזה האוצר, באיזה מקום הוא. א"ר יוחנן א"ר יצחק, במקום שגנזי גשמים שם, וגנזי חיים טובים, ונקרא ערבות. ובערבות יש גנזים הרבה, וגנזי הנשמות שם. והא א"ר בא שאוצר אחד הוא, והכא תנינן גנזים: א"ר יוחנן, לא תקשי לך, שנים אוצרות הם: אוצר הנשמות, שעתידין להנתן בבני אדם, דהא תנינן, בההוא צורה, ובההיא דיוקנא ממש, שעתיד לעמוד בזה העולם, בההוא דיוקנא הוא שם. ונקרא גוף הנשמות, מפני שעושה להם גוף, כמו שעתידין להיות. ואוצר אחד כנגדו, לאותן הנשמות שהיו בעולם הזה, וקיימו התורה, ונקרא גנזי חייהעולם. והיינו בהוה א"ר שמעון, בגנזי חיי עלמא תהא פלניא, דנפיק מעלמא דין: ת"ר, כל יומא ויומא כרוזא קרי, אתערו בני קדישא עילאה, ועבידו פולחנא דמאריכון, דאפריש לכון מן שאר עמין, ויהב בכון נשמתא קדישא, דאתגזרת מכורסי יקריה: א"ר יודא, אם כן שאר עמין, נשמתהון מאן אתר. אזדמן ליה רבי אלעזר, אמר, ת"ח, דכתיב ויפח באפיו נשמת חיים, דא היא נשמתא קדישא, דאתגזרת מכורסי יקרא דמלכא עילאה. מאי כתיב ביה. ויהי האדם לנפש חיה. א"ר אלעזר, זו היא הכח, שניתן לבהמות ולחיות ולדגים. שנבראת מן האדמה, דכתיב תוצא הארץ נפש חיה למינה: א"ר יצחק, אורייתא אתקבלת על אדם, ואמרת, קב"ה ברא לב"נ, ויהב ביה נשמתא קדישא, למהוי ליה חיין לעלמא דאתי, והיא אתחזר בחוביה לההוא נפשא חייתא, דאתגזרת מן ארעא, לבעירתא ולחייתא: א"ר יהודה, ממשמע דכתיב ויהי האדם לנפש חיה, ויעשהו לא נאמר, אלא ויהי האדם לנפש חיה. מלמד שהוא בעצמו גרם, לחזור לאותה נפש הגזורה מהאדמה: א"ר יוחנן, אמר הקב"ה, אדם, אני בראתי אותך עליון על כל בריותי, [נפחתי בך נשמת חיים, הנותנת חיים לבעליה, הגזורה מכסאי. ואתה חזרת לאותה נפש חיה שבראתי מן האדמה לבהמות, חייך, מכאת ואילך, כל העוסק בתורתי, וישמור אותה, אתן לו אותה הנשמה הגזורה מכסאי, שהיא נותנת חיים לבעליה. וכל אותם שלא יעסקו בתורתי, יהיה חלקם באותה נפש חיה שבחרו למען יכלו עמה: א"ר יצחק ת"ח, מאי דכתיב מי יודע רוח בני האדם, העולה היא למעלה ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ. רוח בני האדם העולה היא למעלה, דא היא נשמתא קדישא דצדיקייא. ורוח הבהמה, דא היא נפשא חייתא דאתגזרת מן ארעא לבעירא, דתשתצי ותחות לאשתצאה מן עלמא: א"ר חייא, א"כ אין להם נשמה לגוים אלא אותה הנפש החיה. א"ר יוחנן כן הוא. א"ר אלעזר, ולישראל מאן יהבא. תוה רבי חייא. א"ר אלעזר ת"ח, דתנן בא ליטהר מסייעין אותו. מאי סיוע יהבין ליה, אלא ההוא נשמתא קדישא, למהוי ליה סמך, דיהבין ליה לסייעא ליה בעלמא דין ובעלמא דאתי: א"ר אלעזר, עד תליסר שנין, אשתדלותיה דב"נ בההוא נפש חייתא. מתליסר שנין ולעילא, אי בעי למהוי זכאה, יהבין ליה ההיא נשמתא קדישא עלאה, דאתגזרת מכורסי יקרא דמלכא. א"ר יהודה, היינו טעמא דתנינן, בתלת עשר מכילן דרחמי, במתניתא דרבי אלעזר: רבי שמעון בן יוחאי, זמין למארי מתניתא למיכל בסעודתא רבה, דעבד להו, וחפא כל ביתא במאני דיקר, וגאותיב לרבנן בהאי גיסא, והא בהאי גיסא, והוה קא בדח טובא: אמרו ליה מאי בדיחותא דמר בהאי יומא דין משאר יומין. אמר להו, דיומא דין נחתא נשמתא קדישא עילאה, בארבע גופין דחיותא, לרבי אלעזר ברי, ובהילולא דא, יהא לי בדיחותא שלימתא: אותביה לר' אלעזר בריה לגביה, אמר תיב ברי תיב, דיומא דין את קדישא, ובעדבא דקדישין. א"ר שמעון מלה חד,ואסחר אשא בביתא. נפקי רבנן, חמו קיטורא דהוה סליק מביתא כל ההוא יומא: אתא רבי יוסי ב"ר שמעון בן לקיניא, אשכח לרבנן דהוו תווהו, וקיימי בשוקא. אמר להו, מאי הוא. אמרו ליה, חמי האי קיטורא מאשא דלעילא. האי הוא דקא מכתירין יומא דין, בכתר"א קדישא לרבי אלעזר, וחמו רבנן, ארבע גדפין דנשרא, דנחתו באשא, דאסחר ליה ולרבי שמעון אבוהי. יתיב תמן רבי יוסי, עד דאזל אשא: עאל קדמוהי, א"ל, אכתרא וסיתרא, גבהותא על כלא, האי הילולא להוי שלימתא. אמר ר"ש מאי דעתיך. א"ר יוסי, הא ברתי לרבי אלעזר ברך. אמר רדאי יהא כך. קראו לרבנן ויהב ליה ברתיה: יתבי תמן תלת יומין, ולעו באורייתא קמיה, ולא שבקו סתרא דמתניתין, דלא אוליף להו רבי שמעון. אמרו עליו על ר' שמעון, שלא נתראה קשת בימיו. דהא הוא סימנא בעלמא הוה: א"ר יצחק, נשמתא היא קיימא בקיומא לעלמין. מה הקב"ה קיים, אף היא קיימת. אבל על ההיא נפשתא חייתא, אמר קרא, הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה: א"ר יוסי, מאי חזא אונקלוס, דאמר ויהי האדם לנפש חיה, ותרגם לרוח ממללא, אי נפשא דבעירתא היא, למה לא ממללן: א"ר יצחק, על דאתגבלון מעובייא רבה דעפרא, יתיר מבני נשא. ולא זקפין רישא, ולא מסתכלין ברקיעא כבני נשא. דאלו אתגבלו מקלילא דעפרא כבני נשא, וזקפן רישא ואסתכלו ברקיעא, הוו ממללן: א"ר יוסי, גבלותא וזקפן רישא תינח, אבל אסתכלותא ברקיעא למאי. א"ל, ההוא סיועא רבה דבני נשא. ת"ח, נבוכדנצר כד הוה טריד, והוה בעירא בטורייא, לא הוה ליה סיועא, עד דאסתכל ברקיעא, הה"ד, אנא נבוכדנצר עיני לשמיא נטלת, ומנדעי עלי יתיב. דעד לא יסתכל ברקיעאף חא הוה מנדעיה עילויה: א"ר כרוספדאי, הגוים ועמא דארעא, דלא מהמני בהקב"ה, ולא עסקי באורייתא, לית להו בר ההיא נפשא חייתא דאתנפקא מארעא, ועל כך לית להו מהימנותא. אבל ישראל די מהימני בהקב"ה, ועסקי באורייתא, ונטרי פקודוהי. אמר הקב"ה, לא כאלה חלק יעקב וגו'. לא יהי להון נפשא חיתא, אבל מה יהא להון. כי יוצר הכל הוא. הכל: הוא שכינתה. ואתגזרה נשמתא קדישא מינה, למהוי חולקא דיעקב. מאי הוא. כלומר, הכל הוא נשמתא, הואיל ואתגזרת מינה: א"ר יהודה, אי לעכו"ם לית מהימנותא, הא חזינן דאזלי לטעוותהון, חגרין וסומין, ומליין מחין ומרעין, ואיתסאן. א"ל, לאובדא להו לעלמא דאתי, הה"ד, משגיא לגוים ויאבדם: ועוד, הא תנינן וחליים רעים ונאמנים, מאי נאמנים. דעבדי מהימנותא. כד מטא זמנא, נפקי מההוא גברא. וזמנין דאישתכח לאינון טעוון. דאינון אזלין במרעיהון לטעוותהון, ואתסאן. א"ל, ואמרי דההוא טעוותא הוא דעביד: וא"ר יוחנן, זמנא חדא סח לי יהודאי חד, דהוו ליה מרעין סגיאין, ולא איתסי, חמא לאינון טעיין דהוו אזלי במרעיהון לטעוותהון, ואתסאן, אמר, איזיל התם, ואע"ג דאיהו אסור, אבל למחמי מאי הוא: ואזל התם, ועאל בגוייהו, ובת תמן ביני אינשי דהוו מחיין ומרעין. כלהו אדמכו, ואיהו לא אדמיך, עד דחמא חד שטנא, דהוה אזיל בינייהו, ומאני דאסוותא בידיה, והי שוי על כל חד וחד, ואתסי.. אעבר עליה, ולא שוי עליה. א"ל, מארי, הא אנא מבני מרעין שוי עלי: א"ל, לא כאלה חלק יעקב, דאלין אתפקדו לי לאובדא להון לעלמא דאתי, אבל בנוי דיעקב לאו כאלין. אתפקדו לי לאובדא להון לעלמא דאתי, אבל בנוי דיעקב לאו כאלין. ומן קדם מה, על כי יוצר הכל הוא. מה היוצר סתר ובני, אף הקב"ה מחי ומסי, וסתר ובני. נפק ההוא גברא, וסח לי עובדא, אמרית בריך רחמנא דשדרך התם למחמי דא, ולמשמע כדין מפומיה. וכדין סח לי יוסי חרשא: א"ר יצחק אמר רב אחא, מאי דכתיב ונשמת שדי תבינם. אלא הנשמה היא מביאה לאדם להכיר את קונו, ולהכניסו בתורה ובמעשים טובים, ואשריהם אותם שנכנסין בדרך התורה, בדרך הנשמה, שבשבילה יזכו לחיי העה"ב, ולמעלת הקדושים: א"ר יצחק א"ר אחא, כל העוסק בתורה הוא קונה הנשמה מעצמו. היינו דתנינן, בא ליטהר מסייעין אותו. אוי להם לרשעים, שהם נדבקים בכח האדמה, שהיא נקראת נפש חיה הנבראת מן האדמה, שבשבילה יכלו לעולם ולעולמי עולמים: שאל רבי דוסתאי לרבי אליעזר, א"ל, אותה נפש חיה מאי הוי מינה לעלמא דאתי. א"ל, לא תימא הכי. אלא אימא מאי הוי מינה תדיר: ת"ש, א"ר בא, מאי דכתיב, הכרת תכרת הנפש ההיא. אלא כהבל דנפיק מפחומיה דב"נ, דלא יכיל לסלקא לעילא, אפילו כמלא עיניו, ומיד תכלה. כך היא אותה הנפש החיה, כאותה הבל שנכרת מן הפה מהרה, ותכלה, ואינו נראה בעולם, והיה כלא היה: א"ר יוסי, והא תנן נפשותם של רשעים הן הם המזיקין שבעולם. א"ל ר"י, שפיר קאמרת, שהן המזיקות לבעליהן, ומונעות כח הנשמה מעבודת בוראן, שאין מזיק לאדם אלא אותה הנפש, על שנכרתה עם הגוף. וא"ר אחא, לא תנן הכי, אלא נפשותם של רשעים כשיוצאות מן הגוף, הן הם המזיקים שבעולם: אר"י, וכך וכך שפיר, כשיוצאות מן הגוף, אז נמצא הנזק. והיאך מזיק אותו נפש לגוף. והכל תמהים היאך הם אותם הנפשות מזיקין שבעולם על שדבקים בבני אדם: ת"ר, א"ר יהודה בר יעקב, תמה אני על אנשי הדור, אם רובם נעשים בכשרות. ת"ח, מה כתיב, והתקדשתם והייתם קדושים, מלמד שצריך אדם לקדש עצמו בשעת תשמיש: מאי קידושא שייך הכא. א"ר יהודה בר יעקב, שלא יעשו פריצותא וחציפותא, ולא לשום זנות כבהמות. שהבהמות אינן עושות אלא לכך: דהא תנן כל הבועל לשום זנות, או לשום מה דאמרן, ולא ישמור את עצמו מאותן הדברים הצריכין, דתנינן במתניתא, ההוא עוברא דאתייליד, ליהוי פריץ חצוף זונה רשע, ואינו בכלל זרע אמת: וכל הבועל לשם מצוה, ומקדש עצמו, ומכוין לבו לשם שמים. הוו ליה בנין דמעלי, צדיקים וחסידים, יראי שמים, קדישין הה"ד, והתקדשתם והייתם קדושים: א"ר יהודה, הרשעים על שאינן מולידים אלא לשם זנות, בעזות ובחציפות, אין להם אלא אותה הנפש החיה הנתונה לבהמות, שעניינם אינם אלא כבהמה: אבל צדיקים היודעים לקדש עצמם כתיב בהו ואנכי נטעתיך שורק כולו זרע אמת. מאי אמת. א"ר אחא, אמת בכל שאינו מהרהר באשה אחרת, ויש לו אמת עם אשתו: רב הונא אמר, לכיון ולקדש עצמו לשם שמים, שנאמר אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו. כלומר, אם אין הכונה לשם שמים, לבנות הבית ולהוליד בנים, שוא עמלו בוניו בו, שמכניס באותו הולד עמל של שוא. ואיזהו עמל של שוא. זו נפש חיה, שתכלה ותכרת, כהבל היוצא מן הפה, שהוא שוא, והואיל והוא מכניסו באותו הולד, הרי עמלו של שוא: א"ר יצחק, אמת הוא נוטריקון. א' אמת. מ"ם מאר"ץ. תי"ו, תצמ"ח. כלומר אמת מארץ תצמח. מאי משמע, א"ר יצחק, בשעת החיבור, שצריך להיות שם האמת והיושר, בשעה שנתהוה מארץ ונתייסד, ולא בשעה שנתגבל, והיינו דאמר רב הונא, כל בנין שאין בו יסוד, אינו כלום. ואיזהו יסוד. שצריך האדם בשעת החיבור כדקאמרן: רבי זירא אמר, זמנא חדא הוה אזלינא במדברא, ואשכחנא חד ערבאי, דהוה מטיל אכתפיה מטול י' סאין, והוה סבא, ואמרנא ליה, חילא דא בעי למלעי באורייתא. אמר, לא עבדו לי אבא ואימא בגין כך, אלא לעובדא דא: דאנא שמעית לאבוי דבשעתא דעביד לי, דכסופיה לבר הוה, דיהא ליה חילא לאייתי עיבורא מן חקלא. ובהאי עיטא אימלך בההיא שעתא, והא אנא סבא מאי איעבד: א"ר יהודה, אשרי מי שאבותיו הרהרו בדבר טוב. מנ"ל. מן בת שבע אם שלמה, דקרא מסהיד עליה, שהיא אם שלמה ממש, משום דאתייסיד ממנה מעיינה, ומהרהורה, ומהשתדלותה, שנאמר מה ברי ומה בר בטני וגו': אימיה תינח. אבוהי מנ"ל. דכתיב שיר המעלות לשלמה אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו. וכי שלמה אמר זה המזמור. אמר ר"י ח"ו, אלא דוד אמרו ברוח הקודש על שלמה, בשעה שאמר הנביא לדוד, הנה בן נולד לך כו', כי שלמה יהיה שמו, אמר דוד, בן אחד היה לי מבת שבע, ומת, עכשיו אחר יולד לי, מן שמיא הוא בא. ואמר שיר זה, ונתכוון בו לשום שמים, הה"ד שיר המעלות לשלמה, בשביל שלמה: אמר אם ה' לא יבנה בית, אם סיעתו לא יסייע בכוונה השלימה שלי, שוא עמלו בוניו בו, לשוא נעמול כמו שהיה בראשונה, שעמלנו לשוא, ובגין ההוא חובה מת. ואנא אית לי לאתטרדא מן ירושלים, ובעוד שאני אצא, אם ה' לא ישמר עיר מכל אדם, שוא שקד שומר. א"ר יצחק, שהניח עשר נשים פילגשים לשמור הבית, והוה מה דהוה. ועכ"פ, שוא שקד שומר: א"ר יהודה, בשביל שלמה נאמר שיר זה, שנתכוון דוד עליו לשום שמים. ואמו ג"כ נתכוונה לשום שמים. ויצא מהם שלמה, דכתיב ביה וישב שלמה על כסא ה' למלך. א"ר יצחק, לפיכך נקרא למואל, מאי למואל. כמו למו פי. מלמד, ששניהם נתכונו למו אל: ומכאן למדנו, כל המתכוין לשם שמים באותה שעה, נפיק מיניה בר דמעלי. ומנא לן. משמואל, שנתכוונה אמו עליו תמיד לשום שמים, דכתיב ונתתיו לה', וכן אל הנער הזה התפללתי. וכן אמר דוד, אם יהיה לי הבן הזה, מכאן יהיה זמין למוא"ל. כלומר, נתון הוא לאל: ת"ר, א"ר יוסי בן פזי, זמנא חדא הוינא אזיל באורחא, וערענא בההוא טורא דכפר קרדו, והוו גוברי בדיחי בחולקהון, ובאית תמן ליליא דשבתא, ואפוקי שבתא. וחמיתי לאושפיזאי דהוה בעי למשכב עם דביתהו, קאים האי מהך גיסא וצלי, וקמת היא מהאיך גיסא וצלת. אמרינא להון, מאי צלותכון בשעתא דא: אמרו לי, עידנא דידן, לזווגא משבת לשבת, ומצלינן צלותנא קמי קב"ה, דיהא לנא בר, דיפלח פולחניה, בר דחיל חטאה, בר דמעביד פיקודוהי, ולא יסטי מאורייתא לימינא ולשמאלא. אמרינא להו, יהא רעוא דיהא לכון בעותכון, דהא לשים שמים קא עבדתין: א"ר יוסי, אחזי אנפי שכינתא, דלבתר יומין ערעית תמן, וחזית ההוא ברא דאתייליד להו, והוה בר שבע שנין, חמי לי בביתא, ולא בעא למללא עמי. א"ל אבוה, זיל לקמיה, דגברא רבא הוא: אמר, מסתפינא לאשתעויי בהדיה, ולאתקרבא עמיה, דהא לא ידענא אי אית ליה נשמתא קדישא, אי לאו. דהכי אוליף לי מורי יומא דין, דכל מאן דלית ליה נשמתא קדישא, אסור לאשתעויי בהדיה, ולאתקרבא עמיה. א"ל, ח"ו, דגברא רבא וחכימא דדרא הוא: קריב גבאי, ולא ספיק למללא עמי, אמר לי אנא חמי בך, דנשמתא חדתא אית בך, מיומין זעירין, ולא אזדריקת בך בשעתא דנפקת לעלמא. תווהית. אמרית, כך הוא דרווק הוינא, כד לעינא באורייתא, ואתייהבת בי נשמתא: אמר לי, ידעת נפש חיה, דאמר קרא, דהוות מן ארעא, והא משמע נפש חיה. למה. אמרית, אימא ברי: אמר, הכי אמר לי מורי, דהיא נפשא דאפיקת ארעא. ומן ארעא אתגזרת. אבל היא חייתא, לאתנענעא לכאן ולכאן. כמה דעבדין בעירא ורחשא, וכלא. אבל לית בה סוכלתנותא וחכמתא בפולחנא דהקב"ה, דלא אתבריאת אלא לבעירא ולחייתא, לאתנענעא בה בלא סוכלתנו, ולאשתצאה, כד תפוק, כהאי הבל דפומא: אמרית ליה ברי, מאן הוא רבך. אמר לי רבי אלכסנדראי. אמרית ליה, ומה לעית יומא דין. אמר לי, האי קרא דכתיב, ראשית חכמה יראת ה' שכל טוב לכל עושיהם, כך א"ר אלכסנדראי, מה הוא חכמה. הוא שמו של הקב"ה. והוא חכמה. ומעולם לא גילה לשום אדם, ולא עתיד להגלות, אלא קצת הימנה למשה לבד: ולא עמד על כל ידיעתה, אלא עמד על מה שלא עמד אדם, על האי ראשית, שהיא חכמה. דכתיב ביה במשה, וירא ראשית לו, וזהו חכמה: וא"ת, הא כתיב וה' נתן חכמה לשלמה. ת"ח, לא כתיב נתן החכמה, אלא חכמה, שעמד על קצת אמיתתה. המשיח עתיד לדעת קצתו, דכתיב ביה, ונחה עליו רוח ה' רוח חכמה ובינה כו': והחכמה היא ראשית הכל, וקודם הכל, אבל יראת ה', שכל טוב. כלומר, היראה נשארה בשכל ובינה, לדעת ולחקור יראת ה'. לכל עושיהם, לעושה המצות ביראה בתחלה, עד שירגיל עצמו לעשות מאהבה: אמרתי לו, מה שמך. אמר לי, אהבה. אמרתי לו, מר אהבה, וקריתי עליו, ואהבת עולם אהבתיך. ואנא זכינא למחמי לרב אדא בריה, וסחינא ליה האי: א"ר יעקב בר אידי, חכם היה אדם הראשון, שהיה מכיר ויודע לכל מי שהיה בו נפש חיה, ומי שהיה בו נשמה, כשבאו אצלו, הכיר את כלם. הדא הוא דכתיב וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה, למי שאינו יודע ומכיר בעבודת בוראו. ונשמה למי שהיה יודע ומכיר בעבודת בוראו. וכך הוא עד היום, מי שאינו יודע ומכיר בעבודת בוראו, ואינו עוסק בתורה, הוא יש לו נפש חיה, ולא נשמה: א"ר יהודה, אע"ג דהאי נפש חיה אית בבהמות ובחיות ובמיניהם, והתירם לבני אדם, חס הקב"ה עליהם במיתתם, שלא יצערום לאותם בעלי נפש החיה. דלית לך כל אינש, דלית ביה נפש חיה, כדי שישוב לעבוד בוראו, להבדיל עצמו משאר כל אדם, כדי להתעסק בתורה ובמצות, שמרויח בזה הנשמה הקדושה: לפיכך האי טבחא, דנפקא נבילה או טריפה מתחות ידוהי. זמנא חדא, משמתינן ליה. שנית, מעברינן ליה. שלישיצ, מכריזין עליה בשוקי, דכל מה דשחיט הו אטריפה. ולעולם לא נוקים ליה לטבחא: א"ר יצחק, וכי על זמנא חדא לא ליעניש בר מהאי. והא תנינן, האי טבחא דלא סר סכינא קמי חכם. משמתינן ומעברינין ליה, ומכרזינן אבשריה דטרפה היא, ומה על סכינא דלא נמצאת יפה הוא כך. על מי שיצאה נבלה או טרפה מתחת ידו, אינו דין דמשמתין ליה ומעבירינן ליה. ומכרזינן אבשריה דטרפה: א"ר יוסי, אנא חמית לרבי יהודה, דזמין לרבי יוסי ורבי חגי, והוה טבחא, ורבי אבא קרין ליה. ונכיס ההוא תרנגולתא, ונתכוין לתרי סימני, ובדקו ואשכחו דנכיס חד סימנא, וחד לא נכיס: א"ל רבי יהודה, על מה אתכוונת. אמר, על תרין סימנין. אמר, והא אנא אשכחנא חד נכיס. אלא בשרא הוא דכשרה, ואת לא תהא טבחא מכאן ולהלאה. ואע"ג דלא בעינא כוונה בשחיטה: א"ל ר' יוסי, הכוונה לאו להאי איתמר, אלא כוונה דקב"ה, דנכיס לשמים, ולא לשום פתגם אחרן. אבל נתכוון לתרי סימני, ושחיט חד, מותר הוא בדיעבד. דתנן, השוחט אחד בעוף, דיעבד אין, לכתחלה לא: א"ר יעקב, ת"ח, כל מה שנברא מזו הנפש החיה, התירו הקב"ה לבני אדם. מפני שאין להם נשמה לדעת ולהכיר בעבודת בוראם. דאלמלי הוא להו נשמה, לא הותרו: שאל רבי אבא לרבי חייא, אמריתון דנשמתא לא עייל בבר נש, עד דיסתכל בפלוחנא דהקב"ה, וכדין להוי ליה נשמתא, ואמריתון דנשמתא היא קדישא, מעליא על כולא. א"כ מאי האי דאמר קרא, כל אשר נשמת רוח חיים באפיו מכל אשר בחרבה מתו. למה מתו, הואיל והוה להו נשמתא, הוה להו לאשתזבא. לא הוה בידיה: אתו ושיילוה לרבי אלעזר בר' שמעון, א"ל כך הוא ודאי, וקרא מסייע לן, דהכי אמר אבוי, דכד אתי טופנא, לא הוה בר נש דיעביד הקב"ה בגיניה, בר מנח ובנוהי. וזכותהון לא הוה, אלא לאגין עליהון ועל בתיהון, ולא הוה סגי זכותהון כל כך, לאגנא על כל דרא: ואינון דהוו זכאין בקדמיתא, כגון חנוך וירד, דהוה להון נשמתא, וחזיין למיעבד הקב"ה בגיניהון, מיתו מקדמת דנא. והיינו דאמר קרא, כל אשר נשמת רוח חיים באפיו, דעל אינון דנשמתא קדישא הוה בהו. דלא תימא דעל אלין דהוו בטופנא אמר קרא. אלא אתא קרא, ואמר, מכל אשר בחרבה מתו, שלא היו בימי דור המבול, ולא באותו זמן, אלא בחרבה מתו, כלומר כבר נסתלקו מן העולם, ולא נשתייר בעולם צדיק להגין על דורו, ואז נעשה דין ברשעים: א"ל ר' חייא לרבי אבא, לא אמרית לך דהאי גולגלתא דדהבא דהו אממאריהון דמתניתין. לימא, זכאין אתון מאריהון דמתניתין, סגי חולקהון על כולא לעלמא דאתי: עוד א"ר אלעזר, מאי דכתיב. הללוהו בתקע שופר הללוה"ו בנב"ל וכנו"ר הללוה"ו בתו"ף ומחול הללוה"ו במני"ם ועוגב. וכי צריך הקב"ה להאי: אלא אמר דוד, כל מה שתשבחו לקמי קב"ה בהני מיני זמר, אינו כלום. כאדם האומר לחברו, עכשיו עשה זה וזה, וכל מה שתעשה אינו כלום, עד שתעשה דבר פלוני. כך אמר דוד, הללוהו בצלצלי שמע הללוהו בצלצלי תרועה, כלומר אינו הללו, אלא מהו הללו. כל הנשמה תהלל קה הללוי -ה. והאחר אינו כלום, אלא הלול הנשמה, הה"ד כל הנשמה תהלל י ה הללוי ה.
פרשת בראשית מאמר תוצא הארץ נפש חיה
ויאמר אלקים תוצא הארץ נפש חיה למינה. רבי בא פתח בהאי קרא, לא כאלה חלק יעקב כי יוצר הכל הוא. ת"ח, כשברא הקב"ה את העולם, צפה וראה, שעתידין ישראל לעמוד ולקבל תורתו, וגזר מכסאו כל אותם הנשמות העתידות להנתן בהם: ועשה למעלה אוצר א', אשר כל הנשמות הגזורות מכסאו, עומדות שם. וקרא לו גופי הנשמות. ולמה נקרא גוף הנשמות. א"ר בא, מפני שכל הנשמות כשיוצאות מן העולם הזה, עושה להם הקב"ה דוקנא של גופות, כמו שהוי בזה העולם, מניחם בזה האוצר: וזה האוצר, באיזה מקום הוא. א"ר יוחנן א"ר יצחק, במקום שגנזי גשמים שם, וגנזי חיים טובים, ונקרא ערבות. ובערבות יש גנזים הרבה, וגנזי הנשמות שם. והא א"ר בא שאוצר אחד הוא, והכא תנינן גנזים: א"ר יוחנן, לא תקשי לך, שנים אוצרות הם: אוצר הנשמות, שעתידין להנתן בבני אדם, דהא תנינן, בההוא צורה, ובההיא דיוקנא ממש, שעתיד לעמוד בזה העולם, בההוא דיוקנא הוא שם. ונקרא גוף הנשמות, מפני שעושה להם גוף, כמו שעתידין להיות. ואוצר אחד כנגדו, לאותן הנשמות שהיו בעולם הזה, וקיימו התורה, ונקרא גנזי חייהעולם. והיינו בהוה א"ר שמעון, בגנזי חיי עלמא תהא פלניא, דנפיק מעלמא דין: ת"ר, כל יומא ויומא כרוזא קרי, אתערו בני קדישא עילאה, ועבידו פולחנא דמאריכון, דאפריש לכון מן שאר עמין, ויהב בכון נשמתא קדישא, דאתגזרת מכורסי יקריה: א"ר יודא, אם כן שאר עמין, נשמתהון מאן אתר. אזדמן ליה רבי אלעזר, אמר, ת"ח, דכתיב ויפח באפיו נשמת חיים, דא היא נשמתא קדישא, דאתגזרת מכורסי יקרא דמלכא עילאה. מאי כתיב ביה. ויהי האדם לנפש חיה. א"ר אלעזר, זו היא הכח, שניתן לבהמות ולחיות ולדגים. שנבראת מן האדמה, דכתיב תוצא הארץ נפש חיה למינה: א"ר יצחק, אורייתא אתקבלת על אדם, ואמרת, קב"ה ברא לב"נ, ויהב ביה נשמתא קדישא, למהוי ליה חיין לעלמא דאתי, והיא אתחזר בחוביה לההוא נפשא חייתא, דאתגזרת מן ארעא, לבעירתא ולחייתא: א"ר יהודה, ממשמע דכתיב ויהי האדם לנפש חיה, ויעשהו לא נאמר, אלא ויהי האדם לנפש חיה. מלמד שהוא בעצמו גרם, לחזור לאותה נפש הגזורה מהאדמה: א"ר יוחנן, אמר הקב"ה, אדם, אני בראתי אותך עליון על כל בריותי, [נפחתי בך נשמת חיים, הנותנת חיים לבעליה, הגזורה מכסאי. ואתה חזרת לאותה נפש חיה שבראתי מן האדמה לבהמות, חייך, מכאת ואילך, כל העוסק בתורתי, וישמור אותה, אתן לו אותה הנשמה הגזורה מכסאי, שהיא נותנת חיים לבעליה. וכל אותם שלא יעסקו בתורתי, יהיה חלקם באותה נפש חיה שבחרו למען יכלו עמה: א"ר יצחק ת"ח, מאי דכתיב מי יודע רוח בני האדם, העולה היא למעלה ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ. רוח בני האדם העולה היא למעלה, דא היא נשמתא קדישא דצדיקייא. ורוח הבהמה, דא היא נפשא חייתא דאתגזרת מן ארעא לבעירא, דתשתצי ותחות לאשתצאה מן עלמא: א"ר חייא, א"כ אין להם נשמה לגוים אלא אותה הנפש החיה. א"ר יוחנן כן הוא. א"ר אלעזר, ולישראל מאן יהבא. תוה רבי חייא. א"ר אלעזר ת"ח, דתנן בא ליטהר מסייעין אותו. מאי סיוע יהבין ליה, אלא ההוא נשמתא קדישא, למהוי ליה סמך, דיהבין ליה לסייעא ליה בעלמא דין ובעלמא דאתי: א"ר אלעזר, עד תליסר שנין, אשתדלותיה דב"נ בההוא נפש חייתא. מתליסר שנין ולעילא, אי בעי למהוי זכאה, יהבין ליה ההיא נשמתא קדישא עלאה, דאתגזרת מכורסי יקרא דמלכא. א"ר יהודה, היינו טעמא דתנינן, בתלת עשר מכילן דרחמי, במתניתא דרבי אלעזר: רבי שמעון בן יוחאי, זמין למארי מתניתא למיכל בסעודתא רבה, דעבד להו, וחפא כל ביתא במאני דיקר, וגאותיב לרבנן בהאי גיסא, והא בהאי גיסא, והוה קא בדח טובא: אמרו ליה מאי בדיחותא דמר בהאי יומא דין משאר יומין. אמר להו, דיומא דין נחתא נשמתא קדישא עילאה, בארבע גופין דחיותא, לרבי אלעזר ברי, ובהילולא דא, יהא לי בדיחותא שלימתא: אותביה לר' אלעזר בריה לגביה, אמר תיב ברי תיב, דיומא דין את קדישא, ובעדבא דקדישין. א"ר שמעון מלה חד,ואסחר אשא בביתא. נפקי רבנן, חמו קיטורא דהוה סליק מביתא כל ההוא יומא: אתא רבי יוסי ב"ר שמעון בן לקיניא, אשכח לרבנן דהוו תווהו, וקיימי בשוקא. אמר להו, מאי הוא. אמרו ליה, חמי האי קיטורא מאשא דלעילא. האי הוא דקא מכתירין יומא דין, בכתר"א קדישא לרבי אלעזר, וחמו רבנן, ארבע גדפין דנשרא, דנחתו באשא, דאסחר ליה ולרבי שמעון אבוהי. יתיב תמן רבי יוסי, עד דאזל אשא: עאל קדמוהי, א"ל, אכתרא וסיתרא, גבהותא על כלא, האי הילולא להוי שלימתא. אמר ר"ש מאי דעתיך. א"ר יוסי, הא ברתי לרבי אלעזר ברך. אמר רדאי יהא כך. קראו לרבנן ויהב ליה ברתיה: יתבי תמן תלת יומין, ולעו באורייתא קמיה, ולא שבקו סתרא דמתניתין, דלא אוליף להו רבי שמעון. אמרו עליו על ר' שמעון, שלא נתראה קשת בימיו. דהא הוא סימנא בעלמא הוה: א"ר יצחק, נשמתא היא קיימא בקיומא לעלמין. מה הקב"ה קיים, אף היא קיימת. אבל על ההיא נפשתא חייתא, אמר קרא, הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה: א"ר יוסי, מאי חזא אונקלוס, דאמר ויהי האדם לנפש חיה, ותרגם לרוח ממללא, אי נפשא דבעירתא היא, למה לא ממללן: א"ר יצחק, על דאתגבלון מעובייא רבה דעפרא, יתיר מבני נשא. ולא זקפין רישא, ולא מסתכלין ברקיעא כבני נשא. דאלו אתגבלו מקלילא דעפרא כבני נשא, וזקפן רישא ואסתכלו ברקיעא, הוו ממללן: א"ר יוסי, גבלותא וזקפן רישא תינח, אבל אסתכלותא ברקיעא למאי. א"ל, ההוא סיועא רבה דבני נשא. ת"ח, נבוכדנצר כד הוה טריד, והוה בעירא בטורייא, לא הוה ליה סיועא, עד דאסתכל ברקיעא, הה"ד, אנא נבוכדנצר עיני לשמיא נטלת, ומנדעי עלי יתיב. דעד לא יסתכל ברקיעאף חא הוה מנדעיה עילויה: א"ר כרוספדאי, הגוים ועמא דארעא, דלא מהמני בהקב"ה, ולא עסקי באורייתא, לית להו בר ההיא נפשא חייתא דאתנפקא מארעא, ועל כך לית להו מהימנותא. אבל ישראל די מהימני בהקב"ה, ועסקי באורייתא, ונטרי פקודוהי. אמר הקב"ה, לא כאלה חלק יעקב וגו'. לא יהי להון נפשא חיתא, אבל מה יהא להון. כי יוצר הכל הוא. הכל: הוא שכינתה. ואתגזרה נשמתא קדישא מינה, למהוי חולקא דיעקב. מאי הוא. כלומר, הכל הוא נשמתא, הואיל ואתגזרת מינה: א"ר יהודה, אי לעכו"ם לית מהימנותא, הא חזינן דאזלי לטעוותהון, חגרין וסומין, ומליין מחין ומרעין, ואיתסאן. א"ל, לאובדא להו לעלמא דאתי, הה"ד, משגיא לגוים ויאבדם: ועוד, הא תנינן וחליים רעים ונאמנים, מאי נאמנים. דעבדי מהימנותא. כד מטא זמנא, נפקי מההוא גברא. וזמנין דאישתכח לאינון טעוון. דאינון אזלין במרעיהון לטעוותהון, ואתסאן. א"ל, ואמרי דההוא טעוותא הוא דעביד: וא"ר יוחנן, זמנא חדא סח לי יהודאי חד, דהוו ליה מרעין סגיאין, ולא איתסי, חמא לאינון טעיין דהוו אזלי במרעיהון לטעוותהון, ואתסאן, אמר, איזיל התם, ואע"ג דאיהו אסור, אבל למחמי מאי הוא: ואזל התם, ועאל בגוייהו, ובת תמן ביני אינשי דהוו מחיין ומרעין. כלהו אדמכו, ואיהו לא אדמיך, עד דחמא חד שטנא, דהוה אזיל בינייהו, ומאני דאסוותא בידיה, והי שוי על כל חד וחד, ואתסי.. אעבר עליה, ולא שוי עליה. א"ל, מארי, הא אנא מבני מרעין שוי עלי: א"ל, לא כאלה חלק יעקב, דאלין אתפקדו לי לאובדא להון לעלמא דאתי, אבל בנוי דיעקב לאו כאלין. אתפקדו לי לאובדא להון לעלמא דאתי, אבל בנוי דיעקב לאו כאלין. ומן קדם מה, על כי יוצר הכל הוא. מה היוצר סתר ובני, אף הקב"ה מחי ומסי, וסתר ובני. נפק ההוא גברא, וסח לי עובדא, אמרית בריך רחמנא דשדרך התם למחמי דא, ולמשמע כדין מפומיה. וכדין סח לי יוסי חרשא: א"ר יצחק אמר רב אחא, מאי דכתיב ונשמת שדי תבינם. אלא הנשמה היא מביאה לאדם להכיר את קונו, ולהכניסו בתורה ובמעשים טובים, ואשריהם אותם שנכנסין בדרך התורה, בדרך הנשמה, שבשבילה יזכו לחיי העה"ב, ולמעלת הקדושים: א"ר יצחק א"ר אחא, כל העוסק בתורה הוא קונה הנשמה מעצמו. היינו דתנינן, בא ליטהר מסייעין אותו. אוי להם לרשעים, שהם נדבקים בכח האדמה, שהיא נקראת נפש חיה הנבראת מן האדמה, שבשבילה יכלו לעולם ולעולמי עולמים: שאל רבי דוסתאי לרבי אליעזר, א"ל, אותה נפש חיה מאי הוי מינה לעלמא דאתי. א"ל, לא תימא הכי. אלא אימא מאי הוי מינה תדיר: ת"ש, א"ר בא, מאי דכתיב, הכרת תכרת הנפש ההיא. אלא כהבל דנפיק מפחומיה דב"נ, דלא יכיל לסלקא לעילא, אפילו כמלא עיניו, ומיד תכלה. כך היא אותה הנפש החיה, כאותה הבל שנכרת מן הפה מהרה, ותכלה, ואינו נראה בעולם, והיה כלא היה: א"ר יוסי, והא תנן נפשותם של רשעים הן הם המזיקין שבעולם. א"ל ר"י, שפיר קאמרת, שהן המזיקות לבעליהן, ומונעות כח הנשמה מעבודת בוראן, שאין מזיק לאדם אלא אותה הנפש, על שנכרתה עם הגוף. וא"ר אחא, לא תנן הכי, אלא נפשותם של רשעים כשיוצאות מן הגוף, הן הם המזיקים שבעולם: אר"י, וכך וכך שפיר, כשיוצאות מן הגוף, אז נמצא הנזק. והיאך מזיק אותו נפש לגוף. והכל תמהים היאך הם אותם הנפשות מזיקין שבעולם על שדבקים בבני אדם: ת"ר, א"ר יהודה בר יעקב, תמה אני על אנשי הדור, אם רובם נעשים בכשרות. ת"ח, מה כתיב, והתקדשתם והייתם קדושים, מלמד שצריך אדם לקדש עצמו בשעת תשמיש: מאי קידושא שייך הכא. א"ר יהודה בר יעקב, שלא יעשו פריצותא וחציפותא, ולא לשום זנות כבהמות. שהבהמות אינן עושות אלא לכך: דהא תנן כל הבועל לשום זנות, או לשום מה דאמרן, ולא ישמור את עצמו מאותן הדברים הצריכין, דתנינן במתניתא, ההוא עוברא דאתייליד, ליהוי פריץ חצוף זונה רשע, ואינו בכלל זרע אמת: וכל הבועל לשם מצוה, ומקדש עצמו, ומכוין לבו לשם שמים. הוו ליה בנין דמעלי, צדיקים וחסידים, יראי שמים, קדישין הה"ד, והתקדשתם והייתם קדושים: א"ר יהודה, הרשעים על שאינן מולידים אלא לשם זנות, בעזות ובחציפות, אין להם אלא אותה הנפש החיה הנתונה לבהמות, שעניינם אינם אלא כבהמה: אבל צדיקים היודעים לקדש עצמם כתיב בהו ואנכי נטעתיך שורק כולו זרע אמת. מאי אמת. א"ר אחא, אמת בכל שאינו מהרהר באשה אחרת, ויש לו אמת עם אשתו: רב הונא אמר, לכיון ולקדש עצמו לשם שמים, שנאמר אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו. כלומר, אם אין הכונה לשם שמים, לבנות הבית ולהוליד בנים, שוא עמלו בוניו בו, שמכניס באותו הולד עמל של שוא. ואיזהו עמל של שוא. זו נפש חיה, שתכלה ותכרת, כהבל היוצא מן הפה, שהוא שוא, והואיל והוא מכניסו באותו הולד, הרי עמלו של שוא: א"ר יצחק, אמת הוא נוטריקון. א' אמת. מ"ם מאר"ץ. תי"ו, תצמ"ח. כלומר אמת מארץ תצמח. מאי משמע, א"ר יצחק, בשעת החיבור, שצריך להיות שם האמת והיושר, בשעה שנתהוה מארץ ונתייסד, ולא בשעה שנתגבל, והיינו דאמר רב הונא, כל בנין שאין בו יסוד, אינו כלום. ואיזהו יסוד. שצריך האדם בשעת החיבור כדקאמרן: רבי זירא אמר, זמנא חדא הוה אזלינא במדברא, ואשכחנא חד ערבאי, דהוה מטיל אכתפיה מטול י' סאין, והוה סבא, ואמרנא ליה, חילא דא בעי למלעי באורייתא. אמר, לא עבדו לי אבא ואימא בגין כך, אלא לעובדא דא: דאנא שמעית לאבוי דבשעתא דעביד לי, דכסופיה לבר הוה, דיהא ליה חילא לאייתי עיבורא מן חקלא. ובהאי עיטא אימלך בההיא שעתא, והא אנא סבא מאי איעבד: א"ר יהודה, אשרי מי שאבותיו הרהרו בדבר טוב. מנ"ל. מן בת שבע אם שלמה, דקרא מסהיד עליה, שהיא אם שלמה ממש, משום דאתייסיד ממנה מעיינה, ומהרהורה, ומהשתדלותה, שנאמר מה ברי ומה בר בטני וגו': אימיה תינח. אבוהי מנ"ל. דכתיב שיר המעלות לשלמה אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו. וכי שלמה אמר זה המזמור. אמר ר"י ח"ו, אלא דוד אמרו ברוח הקודש על שלמה, בשעה שאמר הנביא לדוד, הנה בן נולד לך כו', כי שלמה יהיה שמו, אמר דוד, בן אחד היה לי מבת שבע, ומת, עכשיו אחר יולד לי, מן שמיא הוא בא. ואמר שיר זה, ונתכוון בו לשום שמים, הה"ד שיר המעלות לשלמה, בשביל שלמה: אמר אם ה' לא יבנה בית, אם סיעתו לא יסייע בכוונה השלימה שלי, שוא עמלו בוניו בו, לשוא נעמול כמו שהיה בראשונה, שעמלנו לשוא, ובגין ההוא חובה מת. ואנא אית לי לאתטרדא מן ירושלים, ובעוד שאני אצא, אם ה' לא ישמר עיר מכל אדם, שוא שקד שומר. א"ר יצחק, שהניח עשר נשים פילגשים לשמור הבית, והוה מה דהוה. ועכ"פ, שוא שקד שומר: א"ר יהודה, בשביל שלמה נאמר שיר זה, שנתכוון דוד עליו לשום שמים. ואמו ג"כ נתכוונה לשום שמים. ויצא מהם שלמה, דכתיב ביה וישב שלמה על כסא ה' למלך. א"ר יצחק, לפיכך נקרא למואל, מאי למואל. כמו למו פי. מלמד, ששניהם נתכונו למו אל: ומכאן למדנו, כל המתכוין לשם שמים באותה שעה, נפיק מיניה בר דמעלי. ומנא לן. משמואל, שנתכוונה אמו עליו תמיד לשום שמים, דכתיב ונתתיו לה', וכן אל הנער הזה התפללתי. וכן אמר דוד, אם יהיה לי הבן הזה, מכאן יהיה זמין למוא"ל. כלומר, נתון הוא לאל: ת"ר, א"ר יוסי בן פזי, זמנא חדא הוינא אזיל באורחא, וערענא בההוא טורא דכפר קרדו, והוו גוברי בדיחי בחולקהון, ובאית תמן ליליא דשבתא, ואפוקי שבתא. וחמיתי לאושפיזאי דהוה בעי למשכב עם דביתהו, קאים האי מהך גיסא וצלי, וקמת היא מהאיך גיסא וצלת. אמרינא להון, מאי צלותכון בשעתא דא: אמרו לי, עידנא דידן, לזווגא משבת לשבת, ומצלינן צלותנא קמי קב"ה, דיהא לנא בר, דיפלח פולחניה, בר דחיל חטאה, בר דמעביד פיקודוהי, ולא יסטי מאורייתא לימינא ולשמאלא. אמרינא להו, יהא רעוא דיהא לכון בעותכון, דהא לשים שמים קא עבדתין: א"ר יוסי, אחזי אנפי שכינתא, דלבתר יומין ערעית תמן, וחזית ההוא ברא דאתייליד להו, והוה בר שבע שנין, חמי לי בביתא, ולא בעא למללא עמי. א"ל אבוה, זיל לקמיה, דגברא רבא הוא: אמר, מסתפינא לאשתעויי בהדיה, ולאתקרבא עמיה, דהא לא ידענא אי אית ליה נשמתא קדישא, אי לאו. דהכי אוליף לי מורי יומא דין, דכל מאן דלית ליה נשמתא קדישא, אסור לאשתעויי בהדיה, ולאתקרבא עמיה. א"ל, ח"ו, דגברא רבא וחכימא דדרא הוא: קריב גבאי, ולא ספיק למללא עמי, אמר לי אנא חמי בך, דנשמתא חדתא אית בך, מיומין זעירין, ולא אזדריקת בך בשעתא דנפקת לעלמא. תווהית. אמרית, כך הוא דרווק הוינא, כד לעינא באורייתא, ואתייהבת בי נשמתא: אמר לי, ידעת נפש חיה, דאמר קרא, דהוות מן ארעא, והא משמע נפש חיה. למה. אמרית, אימא ברי: אמר, הכי אמר לי מורי, דהיא נפשא דאפיקת ארעא. ומן ארעא אתגזרת. אבל היא חייתא, לאתנענעא לכאן ולכאן. כמה דעבדין בעירא ורחשא, וכלא. אבל לית בה סוכלתנותא וחכמתא בפולחנא דהקב"ה, דלא אתבריאת אלא לבעירא ולחייתא, לאתנענעא בה בלא סוכלתנו, ולאשתצאה, כד תפוק, כהאי הבל דפומא: אמרית ליה ברי, מאן הוא רבך. אמר לי רבי אלכסנדראי. אמרית ליה, ומה לעית יומא דין. אמר לי, האי קרא דכתיב, ראשית חכמה יראת ה' שכל טוב לכל עושיהם, כך א"ר אלכסנדראי, מה הוא חכמה. הוא שמו של הקב"ה. והוא חכמה. ומעולם לא גילה לשום אדם, ולא עתיד להגלות, אלא קצת הימנה למשה לבד: ולא עמד על כל ידיעתה, אלא עמד על מה שלא עמד אדם, על האי ראשית, שהיא חכמה. דכתיב ביה במשה, וירא ראשית לו, וזהו חכמה: וא"ת, הא כתיב וה' נתן חכמה לשלמה. ת"ח, לא כתיב נתן החכמה, אלא חכמה, שעמד על קצת אמיתתה. המשיח עתיד לדעת קצתו, דכתיב ביה, ונחה עליו רוח ה' רוח חכמה ובינה כו': והחכמה היא ראשית הכל, וקודם הכל, אבל יראת ה', שכל טוב. כלומר, היראה נשארה בשכל ובינה, לדעת ולחקור יראת ה'. לכל עושיהם, לעושה המצות ביראה בתחלה, עד שירגיל עצמו לעשות מאהבה: אמרתי לו, מה שמך. אמר לי, אהבה. אמרתי לו, מר אהבה, וקריתי עליו, ואהבת עולם אהבתיך. ואנא זכינא למחמי לרב אדא בריה, וסחינא ליה האי: א"ר יעקב בר אידי, חכם היה אדם הראשון, שהיה מכיר ויודע לכל מי שהיה בו נפש חיה, ומי שהיה בו נשמה, כשבאו אצלו, הכיר את כלם. הדא הוא דכתיב וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה, למי שאינו יודע ומכיר בעבודת בוראו. ונשמה למי שהיה יודע ומכיר בעבודת בוראו. וכך הוא עד היום, מי שאינו יודע ומכיר בעבודת בוראו, ואינו עוסק בתורה, הוא יש לו נפש חיה, ולא נשמה: א"ר יהודה, אע"ג דהאי נפש חיה אית בבהמות ובחיות ובמיניהם, והתירם לבני אדם, חס הקב"ה עליהם במיתתם, שלא יצערום לאותם בעלי נפש החיה. דלית לך כל אינש, דלית ביה נפש חיה, כדי שישוב לעבוד בוראו, להבדיל עצמו משאר כל אדם, כדי להתעסק בתורה ובמצות, שמרויח בזה הנשמה הקדושה: לפיכך האי טבחא, דנפקא נבילה או טריפה מתחות ידוהי. זמנא חדא, משמתינן ליה. שנית, מעברינן ליה. שלישיצ, מכריזין עליה בשוקי, דכל מה דשחיט הו אטריפה. ולעולם לא נוקים ליה לטבחא: א"ר יצחק, וכי על זמנא חדא לא ליעניש בר מהאי. והא תנינן, האי טבחא דלא סר סכינא קמי חכם. משמתינן ומעברינין ליה, ומכרזינן אבשריה דטרפה היא, ומה על סכינא דלא נמצאת יפה הוא כך. על מי שיצאה נבלה או טרפה מתחת ידו, אינו דין דמשמתין ליה ומעבירינן ליה. ומכרזינן אבשריה דטרפה: א"ר יוסי, אנא חמית לרבי יהודה, דזמין לרבי יוסי ורבי חגי, והוה טבחא, ורבי אבא קרין ליה. ונכיס ההוא תרנגולתא, ונתכוין לתרי סימני, ובדקו ואשכחו דנכיס חד סימנא, וחד לא נכיס: א"ל רבי יהודה, על מה אתכוונת. אמר, על תרין סימנין. אמר, והא אנא אשכחנא חד נכיס. אלא בשרא הוא דכשרה, ואת לא תהא טבחא מכאן ולהלאה. ואע"ג דלא בעינא כוונה בשחיטה: א"ל ר' יוסי, הכוונה לאו להאי איתמר, אלא כוונה דקב"ה, דנכיס לשמים, ולא לשום פתגם אחרן. אבל נתכוון לתרי סימני, ושחיט חד, מותר הוא בדיעבד. דתנן, השוחט אחד בעוף, דיעבד אין, לכתחלה לא: א"ר יעקב, ת"ח, כל מה שנברא מזו הנפש החיה, התירו הקב"ה לבני אדם. מפני שאין להם נשמה לדעת ולהכיר בעבודת בוראם. דאלמלי הוא להו נשמה, לא הותרו: שאל רבי אבא לרבי חייא, אמריתון דנשמתא לא עייל בבר נש, עד דיסתכל בפלוחנא דהקב"ה, וכדין להוי ליה נשמתא, ואמריתון דנשמתא היא קדישא, מעליא על כולא. א"כ מאי האי דאמר קרא, כל אשר נשמת רוח חיים באפיו מכל אשר בחרבה מתו. למה מתו, הואיל והוה להו נשמתא, הוה להו לאשתזבא. לא הוה בידיה: אתו ושיילוה לרבי אלעזר בר' שמעון, א"ל כך הוא ודאי, וקרא מסייע לן, דהכי אמר אבוי, דכד אתי טופנא, לא הוה בר נש דיעביד הקב"ה בגיניה, בר מנח ובנוהי. וזכותהון לא הוה, אלא לאגין עליהון ועל בתיהון, ולא הוה סגי זכותהון כל כך, לאגנא על כל דרא: ואינון דהוו זכאין בקדמיתא, כגון חנוך וירד, דהוה להון נשמתא, וחזיין למיעבד הקב"ה בגיניהון, מיתו מקדמת דנא. והיינו דאמר קרא, כל אשר נשמת רוח חיים באפיו, דעל אינון דנשמתא קדישא הוה בהו. דלא תימא דעל אלין דהוו בטופנא אמר קרא. אלא אתא קרא, ואמר, מכל אשר בחרבה מתו, שלא היו בימי דור המבול, ולא באותו זמן, אלא בחרבה מתו, כלומר כבר נסתלקו מן העולם, ולא נשתייר בעולם צדיק להגין על דורו, ואז נעשה דין ברשעים: א"ל ר' חייא לרבי אבא, לא אמרית לך דהאי גולגלתא דדהבא דהו אממאריהון דמתניתין. לימא, זכאין אתון מאריהון דמתניתין, סגי חולקהון על כולא לעלמא דאתי: עוד א"ר אלעזר, מאי דכתיב. הללוהו בתקע שופר הללוה"ו בנב"ל וכנו"ר הללוה"ו בתו"ף ומחול הללוה"ו במני"ם ועוגב. וכי צריך הקב"ה להאי: אלא אמר דוד, כל מה שתשבחו לקמי קב"ה בהני מיני זמר, אינו כלום. כאדם האומר לחברו, עכשיו עשה זה וזה, וכל מה שתעשה אינו כלום, עד שתעשה דבר פלוני. כך אמר דוד, הללוהו בצלצלי שמע הללוהו בצלצלי תרועה, כלומר אינו הללו, אלא מהו הללו. כל הנשמה תהלל קה הללוי -ה. והאחר אינו כלום, אלא הלול הנשמה, הה"ד כל הנשמה תהלל י ה הללוי ה.